“אלוהים אדירים, איזה ספר קטן וענק!

סיפור כזה יפה ופסטורלי. הנער ביישן ופשוט, לא מוצא את עצמו בין בני גילו מתוחכמים ואריסטוקרטים יותר, מעדיף לטפל בסוסות שלו ולעבוד את האדמה מאשר להתגנדר ולשבת בבית הספר, עם שאיפות צנועות.
האמא אישה חזקה וחכמה, שקוראת את נפש האדם, מלאה באהבה ויודעת איך לנטרל חיכוכים בעזרת תחכומה.
האבא אדם שיצר אחוזה גדולה ומכובדת אחרי שטרגדיה נפלה על עירו, וכעת רוצה שהבן שלו ימשיך את השאיפות הגדולות שלו, להישגיות יוצאת דופן והתקדמות בסולם החברתי.
השכן איש בודד ודל רוח, בורח מעומק חייו אל חיי אחרים ואל עיסוק ברכוש.
המטיף אדם בעל נפש פילוסופית, התלהבות, סקרנות ותשוקה של ילד, אבל תחכום, ערכים וחכמה רבה מנחים את הסתכלותו על העולם.

ואז מגיעה הנערה.. אישה חזקה, עצמאית, בעלת תושייה, אוהבת וחומלת על הבריות, מלאה אהבה ורצון להיטיב לכל מי שקשה לו. ובתור פליטה חסרת משפחה, גם לה לא בדיוק קל בכל התהליך. פלא שהנער מתאהב בה, לראשונה בחייו, בן רגע?

הכל כתוב בשפה עשירה, שמחקה את הומרוס(!) בלי להרגיש כמו איזה לארפינג חסר ערך, אלא מיטיבה לקחת מהשיטה האפית היוונית בעדינות, לשלב אותה עם מוטיבים מקראיים, רומנטיים, ואקטואליים לתקופת הכתיבה. אלוהים אדירים, הכתיבה כאן כל כך יפה.. גתה לוקח כאן את הומרוס והתנ"ך ויוצר מהם משהו עם עצמה שווה לשניהם, ומיוחד לחלוטין. וכן, אני השוויתי הרגע את הספר הזה להומרוס ולתנ"ך.

הספר משלב בין כל כך הרבה תמות.. האישי, הלאומי, הכלל אנושי, פילוסופיה עם סיפור רומנטי כל כך מרגש ויפהפה שבסוף הספר אני קראתי שורה - שורה, חוסם בידי את כל שאר הטקסט, מתענג על זרימת השפה ועל היופי והרבדים שבכל משפט, מתרגש עם דמעות בעיניים מסיפור האהבה הזה, וצוחק לא מעט; יש בספר הזה המון הומור. זה יפהפה ומחזק את תחושת האנושיות והקשר אליו. ההומור הוא אולי נקודת החוזקה הכי גדולה בייחוד שגתה מכניס לשירה האפית.

ואיך אפשר לא להלל את גתה על כך שכל אחד מתשעת הפרקים נקרא על שם אחת מהמוזות, וכל אחד מהם שונה מהפרקים האחרים באופן מסוים ברוח, מגלם את מהות המוזה על שמה הוא נקרא? בעדינות, ועדיין כל כך מורגש. כמו כל הספר הזה.

חסרונות? יש שלושה בולטים.
האחד הוא שדמותה של דורותיאה לא זוכה למספיק הרחבה ובנייה בהשוואה לדמויות האחרות, וממש חבל. היא קצת מזכירה את כל ה"manic pixie dream girls" בסרטים מודרניים מסוימים, לא בהכרח במהות כמו באופן השימוש והבנייה. מבאס.
השני הוא שהשיר התשיעי מדרדר קצת להרגשה "טלנובלאית", אחרי בנייה מעודנת ורגישה בשירים הקודמים.
השלישי הוא שהפסקה האחרונה של הספר מסיימת אותו באופן יותר מדי לאומי ובוטה. הוא די צועק את הסאבטקסט הלאומי וזונח את הסיפור האישי, מבאס ממש. היה אפשר לכתוב את זה באופן אישי בהרבה ועדיין היינו מבינים את הסאבטקסט הלאומי.

9 \ 10

ברשת ישנו גם התרגום של ש. בן ציון לקריאה חינמית בפרויקט בן יהודה. מעיון קצר יחסית בתרגום הזה הוא כתוב יפהפה, עם שפה הרבה יותר ארכאית וכמעט מקראית לעומת תרגומה המודרני של בן ארי. מה שכן, הוא פחות ברור לפרקים, ואולי השפה תהיה מחסום לקוראים מסוימים. לשיקולכם. שני התרגומים נהדרים.

נב: הספר הזה יכול לעבוד נהדר כסרט לדעתי. הוא ממש הזכיר לי את "ימים ברקיע" לפרקים. נקווה שמישהו ירים את הכפפה במהרה בימינו. לא ברור לי איך זה לא קרה עדיין.”

“הקשר שלי עם גתה הינו רב־שנים, מאז שרק נכנסתי לעולם הספרות וקראתי את "ייסורי ורתר הצעיר", שהותיר עליי רושם רב דאז, ועד המפגש שלי עם "פאוסט", שללא ספק היא אחת היצירות הגדולות ביותר שקראתי, אם לא הגדולה ביותר.
לכן, כשניגשתי ל"הרמן ודורותיאה", כבר הייתי מלא ציפיות, וגתה, כמו גתה, כרגיל יצר ספר מלא גאונות ואלגנטיות בדרכו הייחודית והמפעימה, ושוב נותרתי נדהם מן היכולות שלו.

"הרמן ודורותיאה" הינו אפוס "קטן" על החיים עצמם, על הרגעים החשובים בחייו של הפרט. העלילה מתמקדת במפגש המקרי של שני אנשים, שמאותו רגע חייהם נשזרים זה בזה.
גתה כותב בסגנון ההומרי הקלאסי, אך עושה זאת מתוך מטרה כמעט הפוכה: הוא משתמש בצורה האפית כדי לשבור את ההירואיות של המאורעות הגדולים ושל הגיבורים האידאליים, ומכוון את האפוס שלו אל האנשים, אל המשפחה ואל הכפר הקטן. הפער הזה נוגע באופן שבו הוא תופס את האדם ואת האומה.

במקום ליצור תהילה של אומה הנוצרת באמצעות מלחמות וכיבושים, גתה מכוון את זרקור התהילה אל חיי המשפחה, אל האדם עצמו ואל יחסו לאחר — לשכן או לזר.
גתה תופס את האדם כחלק משורש תרבותי־לאומי, אך כזה שפועל למען אדם אוניברסלי, המביא את הפרספקטיבה הייחודית שלו אל תרבות העולם.

הדמויות של גתה תמיד מלאות אנושיות, רגש וייחודיות; אם אלו הדמויות האלמותיות והבלתי נשכחות ב"פאוסט", ואם זה ורתר האייקוני.
ב"הרמן ודורותיאה" הדמויות הן מעין קולאז' כלל־אנושי, שבו כל אדם מייצג באופן אידאלי טיפוס אנושי ורגשי. אך בשונה מן האידאל ההומרי של גבורה כמעט על־אנושית, כאן הדמויות הן אנשים פשוטים.

לכן היחידים שלהם יש שם, ולא תואר בלבד — כגון האב, האם, הכומר או השופט — הם הרמן ודורותיאה.
הרמן הוא שם גרמני, והוא הגיבור המודרני של האפוס: אנושי, עדין ורגשי; אינדיבידואל שאינו נופל לקונבנציות חברתיות או משפחתיות.
דורותיאה היא פליטה בעלת שם יווני; היא אצילית, אמיצה, צנועה ומקריבה מעצמה למען אידאלים המתבטאים בנתינה האינסופית שלה. היא למעשה האידאל היווני הישן, המשוטט ללא קרקע יציבה בעקבות המלחמות.
המסע האפי בין השניים הוא המסע אל איחוד האדם המודרני עם האידאל היווני.

באחרית הדבר, בן ארי מביאה ציטוט של גתה בנושא, שבו הוא אומר: "בהרמן ודורותיאה הגשתי לגרמנים את שהם רוצים — מבחינת החומר".
נדמה שגתה מבטא כאן את העובדה שמבחינת הנושא הוא אכן מעניק את כמיהת האם ללאומיות ולמולדת, אך הצורה שונה בתכלית: היא עוסקת במשפחה, בבית ובגורל האישי, ולא בגורל הלאומי. לכן גם הסיום מקבל גוון אירוני.

בסוף היצירה גתה מכניס את נאומו של הרמן על ההגנה על המדינה, ונוצרת כאן אירוניה עדינה: הנאום אמנם עטוף באווירה אפית־לאומית, אך הוא צומח מתוך יסודות המשפחה, הבית והאדם הפשוט. גתה מבקש במכוון להחליף את הגיבור הלוחם באדם היומיומי.

גתה שובר את המוטיבים המיתולוגיים של תהילת הלוחם והגבורה, ומציג את התהילה כתוצר של אופיו של האדם — ביכולתו להיות נאמן לעצמו ולרגשותיו.

הכתיבה מתמקדת באנושיות, ושזורה בתובנות על האדם ועל החברה. ההתמקדות הזאת עומדת בניגוד מובהק ללאומיות המתלהמת והרגשית שהייתה נפוצה באותה התקופה.

גתה הוא ללא ספק אחד מגדולי הסופרים אי פעם, וכל מפגש עם יצירה שלו הוא חוויה ייחודית ועמוקה. הפילוסופיה שלו, ההבנה האנושית שלו וראייתו העמוקה את העולם נוכחות בכל דף מכתביו — פשוט יופי ועונג שממחישים בשביל מה ספרות קיימת.”