#
אף פעם לא הבנתי את תופעת הנזירוּּּּּּת. הולך אדם ובוחר בדרך שמעקרת חלק מהצרכים המשמעותיים ביותר בחיינו עלי אדמות. לא מדובר רק בהתנזרות ממין, מזוגיות ומילדים. מדובר גם בהרגשה המתנזר שהקרבתו האישית נחוצה ורצוייה לאלוהיו. שעצם הסתגפותו – (יש נזירים המתנזרים גם מדיבור, המסתגפים בכל מיני הסתגפויות משונות ומביאים את הכאב, הניכור והבדידות שלהם כקורבן) היא קורבן ראוי ביותר לאלוהיו. ואתה מסתכל עליהם ולא מצליח להבין: איזה מין אל הם יצרו, שברא אותם כמו שברא, וזקוק לקורבן שישלול את בריאתו?

הספר הזה עוסק באמרנטה שבגיל 16 החליטה להיות נזירה לא בגלל סיבה דתית כלשהי, אלא כמחסום והגנה מפני החיים. אורח חיים שהיא צריכה להיות צייתנית, לעשות מה שאומרים לה בלי להתלונן ובתמורה חייה יהיו צפויים ומשעממים ולא יאיימו עליה. בזמן הסיפור אמרנטה שהופכת לגננת במצוות אם המנזר למרות מחאותיה וחוסר הקשר שלה לילדים - בוחנת את חייה ובחירותיה, מתנסה בנסיונות שונים וכל זה בהדרכתו של ילד משונה בן חמש.

ובכן, בספר הזה יש המון מטפורות – נזירה שלעולם לא יהיו לה ילדים, ילד שלעולם לא יהיו לו הורים המתחברים בנקודה בלתי אפשרית. הספר לא עזר לי בפיענוח תופעת הנזירוּּּּּּת, והוא משובץ בפרטים דתיים (קתוליים) שהרגשתי זרות רבה ביחס להם.
לודולי הוא סופר איטלקי ומורה, שהכניס בעלילה הלא-אפשרית של ספרו תיאורים של ילדי גן שאפילו אוהבי ילדים מושבעים יתרחקו מהם. הוא כתוב בסדר, קצר, בעל שם מסקרן אבל אני - נשארתי מרוחקת ולא הצלחתי לגשר על המרחק.

בשנת 1994 יצאתי לטיול במזרח, לאחר שביליתי שם כמה חודשים הגעתי לסין, שם טיילתי כחצי שנה ואז הפכתי נזיר באחד מהמנזרים הבודהיסטים הנמצא קרוב לראש ההר של אחד מההרים הקדושים לבודהיזם הסיני. הייתי שם ארבעה חודשים, שגרת היום יום הייתה מורכבת מהשקמה בחמש בבוקר, תפילה, בישול, נקיונות, עבודות גינה, ובערב שוב תפילה, בישול ונקיונות. המקום היה פסטורלי בצורה יוצאת דופן, השמש הייתה מתחילה לעלות כשכל המנזר היה עדיין בתוך ערפל, השקט ורחשי הטבע היו מהפנטים והמדיטציה מענגת במיוחד. מאוד נהנתי מהחיים במקום, ייתכן והייתי נשאר עוד קצת אם חבר לא היה בא לבקר אותי שם ושכנע אותי להמשיך לטייל איתו. הנזירים הבודהיסטים במקום היו ברובם בעלי משפחות והיו להם ילדים והם ביקרו את המשפחות שחיו בכפר בתחתית ההר מידי כמה ימים. כנראה שזו דרך האמצע שהדת מצאה מצד אחד להשאיר את הנזירים במנזר ומצד שני לתת להם לנהל חיי חברה נורמליים שיספקו את צרכיהם הטבעיים כבני אדם. לא כך במוסד הנזירות הקתולית שבספר שלפנינו.
הספר מתאר את חייה של הנזירה האיטלקיה אמרנטה שחיה מגיל 16 במנזר קתולי ברומא.
רוב האנשים לא יהפכו עצמם לנזירים אלה אם כן החיים הקשו עליהם מאוד והביאו אותם לקראת קריסה או שהם מאוד מאמינים ומוכנים להקריב חייהם לטובת האל.
הנזירה אמרנטה המשרתת במנזר ברומא הגיע אליו בגיל 16, אך לאורך כל שנותיה שם היא איננה שלמה עם החלטתה לחיות את חיי המנזר והספר מספר את לבטיה השונים והנאתה ממה שאסור בתכלית האיסור במנזר.

אמרנטה הופכת להיות מורה מחנכת לילדים שהוריהם מביאים אותם במהלך היום למנזר ובצהריים מוציאים אותם. היא מתעבת את עבודתה ושונאת את הילדים והתנהגותם ואיננה מצליחה לשלוט עליהם ולחנך אותם. ילד אחד יוצא דופן בשם לוקה מתחבב עליה במיוחד, אולי מכיוון שהוא כה שקט וממעט לדבר, תמיד מתבודד ואיננו מתקשר עם חבריו.
קשר מיוחד נרקם בין השניים, לוקה מידי פעם כשהוא כבר מדבר הוא אומר מילה אחת או שתיים ואמרנטה המורדת לוקחת את מילותיו כבקשה. לדוגמא כשלוקה אומר לה "לגנוב" היא יוצאת לגנוב, כשלוקה אומר "גבר" היא יוצאת לחפש גבר. האם לוקה מדרבן את אמרנטה לשחרר את כל מאוויה הכלואים מכורח היותה נזירה?
הספר מהווה ביקורת חזקה על מוסד הנזירות ועל חיי הנזירות בו ומראה שלנזירות יש גם תשוקות, מאווים, רצונות טבעיים שקשה לעצור בעזרת אהבת האל.

הספר כתוב טוב ויש בו רעיונות מעניינים, אך הוא לא מהודק מספיק והוא קצר מידי מכדי לפתח את כל הרעיונות שהמחבר מביא. מתוך כך קשה להגיע לאיזושהי הזדהות של הקורא עם הדמויות. הדמויות לא מספיק מפותחות והסיפור כולו מנסה לטלטל את הקורא בחטאיה של הנזירה אמרנטה ולהראות שמוסד הנזירות הוא לא טבעי ומקומו לא איתנו. שלשה וחצי כוכבים שעיגלתי לארבע.

ספר קצר ומרטיט (כתוב באותו טון צנוע ועדין, ריאליסטי אבל על סיפו של הפלאי, שמוכר למי שקראו את 'איטליה, ענן' של לודולי), אשר מתאר את מסעה של אישה צעירה מתהומות הדיכאון והבריחה מהחיים ומהעולם, אל עבר הגאולה. הדרך שתיקח אותה לשם היא אירונית ולחלוטין לא צפויה, לא לקוראים ובוודאי לא עבור נזירה, והיא מלאה ברגעים נוגעים ללב ולפרקים אפילו מצחיקים, באיזון מושלם. התרגום יפהפה.

הביקורת חושפת מעט פרטים מן העלילה (לא משהו קריטי אבל מן הראוי לציין).

ספר קצר ויפה, על נזירה באמצע שנות ה30 ברומא של ימינו, שמתבוננת בעולם ובעצמה, מלאה ספקות ורצון בתשובות, בוודאות שאינה נמצאת (לפחות לא מבחינתה). היא הולכת להיות המורה של ילדים בני 4-5 בגן שבמנזר, ויוצרת קשר מיוחד עם ילד שתקן ולא מובן בשם לוקה. היא מרגישה שהוא נותן לה הוראות למלא והיא עושה זאת, ותוך כדי כך מגלה את העולם, מוצאת בו משמעות או לפחות לומדת משהו על עצמה. הכתיבה יפה, פרוזה מהורהרת ושירית. הקריאה בספר מכניסה אותנו לעולם אחר, רומא, נצרות, נזירות. דבר אחד קטן שנמצא בספר ואני באופן אישי די סולד ממנו זה פירוט של חלומות רבים שחולמת הנזירה. אבל זה לא באמת פוגם באיכות הספר. ממליץ בחום.