זה הספר הרביעי של טוקרצ'וק שאני קורא. הכל בעקבות "ספרי יעקב" המופלא. הספר הנוכחי שוב מראה את יכולת הסיפור היוצאת מן הכלל של הסופרת. העלילה לא ממש קלה לעיכול הן משום הרקע הקודר של בית מרפא למחלות שחפת והן בשל הדיאלוגים הלא תמיד מובנים, מתפלספים שמקשים על הקריאה השוטפת. ברקע - האמפוזות שמשקיפות על המתרחש ונותנות זווית משלהן מבלי שהן בכלל מופיעות בספר למעט אולי פעם אחת או פעמיים במובלע. אבל הן נמצאות שם כל הזמן. סיפור הפַּחָמִים - עושי הפחם ובובות הטונטשי ביער שאמורות לספק את היצר המיני של מי שמנותק זמן רב מחברת נשים, המיזוגניה בדיאלוגים של המתרפאים שיש להם מה להגיד על דמות האשה ועל הנשים בכלל. דמותו המבולבלת של גיבור הספר וייצ'יץ וחברו הצעיר טילו ועוד דמויות לא קלות לעיכול. ספר טוב, איכותי, לא קל לקריאה אבל חשוב ומעניין.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
