זהו ספר שני בטרילוגיה, וככזה, ניגשתי אליו בציפייה ובחשש, כי הראשון (האגף הרביעי) היה טוב וסוחף ויצוק בתבנית הז'אנר הרומנטזי (אז נא לארגן ציפיות בהתאם), והספר השני יכול להיות מעבר צולע לספר השלישי שאמור לסגור את הטרילוגיה, או להצליח לעמוד בפני עצמו, למרות שאנחנו מכירים כבר את הדמויות הראשיות, ואת העולם.
והספר הזה הצליח! 735 עמודים שמתארים את השנה השנייה של ויולט בבסגייה, בית הספר הצבאי בממלכת נוואר. כעת זיידן כבר חייל, והוא מוצב באחד המבצרים בגבול, בעוד ויולט מתמודדת עם המשך הכשרתה הצבאית. כמצופה, זה נעשה אכזרי, ומאתגר אותה ואת הקשר הרומנטי בינה ובין זיידן, ואת הקשר בין הדרקונים שלהם.
אבל יש חניכים חדשים בשנה א', ויש התפתחויות בגזרת הדרקונים, ויש אתגר לחזק את רשתות ההגנה. אנחנו גם מקבלים עוד הצצה לחיים של זיידן לפני המרד, ולהיסטוריה של נוואר, ונחשפים לתככים בתוך המערכת הצבאית.
יש אזהרת טריגרים בתחילת הספר, והיא מוצדקת. שימו לב. ואחת המלחמות המתוארות שם הזכירה לי מאוד מלחמות שחווינו כאן, אצלינו, וזה גם טריגר.
עם זאת, זיידן הקשוח והמנותק רגשית, נעשה יותר רך בקצוות מול ויולט שמקשיחה עמדות, אבל שלא כמו גריי, לא מרסקים לו את דמות החזק/שולט בעצמו/כריזמטי/הכי הכי. תודה על כך. הגזמה היא בכמות השברים והפציעות שכולם שם נפגעים ומתרפאים בקלי קלות עם האשפים וההילרים שלהם. אבל זה נסלח במגבלות הז'אנר.
כצפוי, אני לא יכולה לחכות לתרגום של הכרך הבא (ממש קשה לי לקרוא אותו באנגלית, האמינו לי שניסיתי), ואפילו שמעתי שרבקה יארוס כותבת כבר את החלק הרביעי.

לוסינדה ריילי מגישה לנו עוד רומן היסטורי עם כל המרכיבים הטובים.
אמילי, וטרינרית צעירה וביישנית, היא בת יחידה, וכשאמא שלה מתה, היא נאלצת לטפל בירושה שכוללת חובות גדולים ובית אחוזה כפרי מוזנח שיש בו אוצרות תרבות.
כדי לכסות את החובות היא מוצאת את סבסטיאן, סוחר אומנות בריטי שבמקרה נמצא באזור, והוא עוזר לה למכור כמה תמונות, וגם אהבה...
אמילי עוברת ללונדון בעקבות בעלה הטרי, וסיפור ישן עם סבתו, שהייתה קשורה לאחוזה הצרפתית במלחמת העולם השנייה, וגם את אחיו הנכה.
הסיפור קופץ אחורה לסבתא, שהייתה מרגלת בריטית שנשלחה לצרפת, ועם התקדמות שני צירי העלילה אנחנו מבינים את הקשר בין הגיבורים שלנו
וגם עוד כמה דברים על אהבה, משפחה, נאמנות וספרים עתיקים.
ספר נהדר לימי חורף תחת שמיכה עם קנקן תה (כוס לא תספיק) או לחופשה אביבית.
ממליצה לכל חובבי הז'אנר שסיפורים משפחתיים מורכבים מדברים אל ליבם.

גילי, גיבורת הספר היא אמא יחידה לתומר החייל, היא עובדת בקופת חולים ומטפלת בכלב זקן וציפור- עורבת, שהייתה של אמא שלה שנפטרה.
יום אחד מתחילים לקרוב לה דברים מוזרים ופוגעים, והיא חושדת שחותה הגדולה חזרה לארץ אחרי שמונה שנות היעדרות. אחותה הגדולה שעוד כועסת עליה, אחרי שביתה, אחיינית של גילי, נפטרה מסרטן כשהייתה בת 12.
גילי נושאת אשמה כבדה, ומאוד רוצה שאחותה תסלח לה, אבל האחות הזאת לא ממש משתפת פעולה. הדברים מסלימים כשבמקבי אולי מתחיל להתפתח משהו עם מישהו, למרות שגילי ממש לא בקטע של זוגיות ואהבה.
זהו סיפור על אחיות, על קשרי משפחה וחשבונאות עתיקה, על היכולת לסלוח והיכולת לעמוד על שלנו.
סיפור חזק ונוגע.
החולשה הקטנה היחידה שלו היא הדמות של אור, אחותה הגדולה של גילי, לא להכול הצלחתי להאמין שם.
אבל גילי? וואו. הלוואי והייתה לי אחות כזאת.

סיפור נחמד מהז'אנר הרומנטי.
הספר מיוחד לקהל צעיר יותר כי הגיבורים הם סטודנטים, בדיוק מתחילים שנה ראשונה בקולג'.
בארט בלום רוצה לפתוח דף חדש בקולג', להתקבל לכתוב בעיתון הסטודנטים, ולשכוח מהאסון שקרה לה בתיכון, ושבגללו הייתה מתוייגת לדיראון עולם.
באחת ההרצאות היא פוגשת את מיילס, שנראה לה סנוב, אבל בסוף אותו היום היא מגלה שהיא תקועה בלולאת זמן, ואיתה תקוע גם מיילס.
ביחד הם לומדים את המצב, לומדים להכיר זה את זו, ואולי אפילו לצאת מהלולאה.
זה סיפור נחמד, כתוב זורם, ובהחלט מהנה.

מה את עושה אם יום אחד את מגלה שיש לך ילד קקה?
דליה, גיבורת הספר היא פנסיונרית של משרד החינוך, בדיוק לפני שנה התאלמנה, יש לה חברה טובה שבעלה עזב את הבית והבת היחידה שלה גרה בחו"ל, ודרור, הבן של דליה בלי זוגיות, מדבר לא יפה, וכנראה זומם להשתלט על כספי הירושה. דליה מנסה את כל מה שהיא יודעת כדי לסכל את המזימה, רק שככל שהספר מתקדם, הקורא מקבל את הרושם שאולי דליה טועה בכל מיני עניינים בפרשנות המציאות, ואולי בעצם היא באמת קצת לא בסדר.

ספר כתוב מאוד ריאליסטי, מאוד ישראלי, מאוד דיבר אליי, אולי בגלל שאני בגיל שבין ההורים המבוגרים וקריצה מהירושה.
יכולתי לדמיין את הטיפוסים הצבעוניים שחוברים לדליה במסע שלה אחר האמת, התרגשתי קצת בסוף, ובעיקר לא יכולתי להניח את הספר מהידיים.
הוא לא ארוך, אל תוותרו עליו.

כל ספר של חווה עציוני הלוי הוא סיבה לחגיגה בעיניי. אני אוהבת סיפורים מההיסטוריה שלנו, שנטועים בגיאוגרפיה שלנו פה, שמתכתבים עם המסורת שגדלנו עליה, ומרחיבים את התמונה. הכתיבה שלה מפיחה חיים ואנושיות בדמויות שעוצבו לפי נרטיבים דידקטיים מאוד מסוימים.
לכן שמחתי כשיצא הספר הזה, החדש. רק תהיתי, מי זאת שולמית? אני לא זוכרת מלכה כזאת, אמא של מלך, אשתו של מישהו בשם הזה או סיפור שנקשר בדמותה.
ואכן, שולמית היא דמות בדיונית, שנטועה בירושלים, עירו של המלך שלמה בימי שגשוג הממלכה.
שם הספר מהדהד את הפסוק: שובי השולמית ונחזה בך, שכתוב בשיר השירים, וזה היה הבסיס לכתיבת ספר זה.
הפעם עציוני-הלוי לקחה את שיר השירים, ושאבה משם השראה לכתיבת עלילה, שיש בה נערה צעירה, אהוב, וכרמים וערוגות בושם ביהודה של ימי מלכות שלמה בן דוד.
הכתיבה, כתמיד, נהדרת, והעלילה עושה חסד עם הפרטים ההיסטוריים, הבגדים, הכלים, דמויות הרקע וכמובן - הנופים. קל לדמיין את הירידה מירושלים לכיוון ים המלח, את החוות בין הכרמים והעדרים בהרי יהודה, ואפילו את הנסיעה צפונה לצור דרך הגליל. ובכל היופי הזה שזור סיפור אהבה בין שולמית ובין דודה, שמדביק את טלאי הפסוקים למשהו קוהרנטי ורומנטי. וכשלוקחים בחשבון את גילה של הכותבת, זה אפילו מרשים יותר.
בשורה תחתונה, הספר יצירתי וענוג!
רק מילה אחת על הכריכה - חבל. חבל שלא המשיכו את הקו העיצובי של הכריכות מהספרים הקודמים, כי זו משאירה רושם סכריני של AI.

מירה מגן מביאה לנו את סיפורה של גליה, רופאה בבית חולים, שמתמחה בסרטן הדם. רווקה לא צעירה, ששתי אחיותיה היפות כבר אימהות להרבה ילדים, והן מסתכסכות. גליה נשארת זו שאפורה לגשר ולהבריא את המשפחה. במקביל היא נעה בין החולים שפוקדים את המחלקה, מהם כאלה שהיא נקשרת אליהם באופן אישי, מעבר לקשר המקצועי הרגיל הנדרש, אבל כולנו בני אדם, נכון? ויש לנו גם חולשות.
במקביל היא מתאהבת ברופא מהמחלקה, שבדיוק התאלמן, ועל רקע הקשיים של אחיותיה הנשואות, לא ברור לה אם היא רוצה להתחייב לקשר הזה.
גליה מגיעה ממשפחה דתית, וזה נוכח מאוד בסיפור, מהשביס והפאה, ועד לשאלות: הוא משלנו? ובכל זאת נראה שגליה לא ממש מחויבת לקוד ההתנהגות הדתי.
בגב הספר כתוב שהעלילה מתקדמת דרך הטיפול בנער שהתאשפז, ואביו שמלווה אותו, אבל אני הרגשתי שכל קווי העלילה נעים במקביל, ואהבתי את הקצב הרגוע, יחסית, של התקדמות הסיפור, קצת כמו האופי של גליה. שקול, מסודר, ועם זאת מחליק בפינות על חולשות אנושיות.
בספר הזה, הכתיבה טובה אפילו יותר מהעלילה, לטעמי, בכל אופן. השפה היפה שלא גולשת למליציות יתר, ועם זאת, לא יורדת לשפה מדוברת ומצליחה לתאר סיטואציות רגשיות מורכבות, שבתה אותי.
העלילה, נגעה בי במקומות מאוד אישיים, כי גם אני אחת מתוך דבוקה של אחיות, כי אבא שלי חלה במיילומה ואז בלוקמיה ועברנו ביחד איתו את מסע החתחתים להשתלת מח עצם מתורם, ובאשפוז הארוך במחלקה ההמטולוגית ברמב"ם.
בשורה תחתונה - כתיבה משובחת, דמויות אנושיות, רוצו לקרוא, אבל בנחת.

כוכב אחד עבור הרעיון - מסעות בזמן, וכוכב שני עבור המקוריות למקצוע הגיבורה - היסטוריונית.
גיבורת הספר, מקסוול, היא הסטוריונית, ודי זאב בודד, ולכן מוכנה להיכנס לתכנית סודית ומסוכנת. היא תתנסה בטכנולוגיה שיכולה לשנע אנשים בזמן, כדי לחקור אירועים היסטוריים. רק שמסתבר שיש עוד סיבוכים בתכנית הזאת, ויש מי שמנצל את הטכנולוגיה הזאת לרעה.
אני נשברתי כשהיא נסעה לחיות בעידן הדינוזאורים. משם הסיפור פחות עבד לי, וכל ההסתבכויות שבאו אחר כך כבר היו פחות אמינות בעיניי.
חבל, היה פוטנציאל.

לא הצלחתי להבין את ההתלהבות מ"התופעה הספרותית" כמו שמכנים את הספר הזה.
אישה בגיל המעבר, רוצה שינוי, רוצה להפסיק להיות בפוזיציה אליה היא הביאה את עצמה במשפחה ובעבודה, ובמקום לנסוע לניו יורק היא נשארת במוטל המרחק חצי שעה נסיעה מהבית, ומפתחת רומן עם בחור צעיר.
לא הבנתי מה כל כך מרגש. לא מגעה בי הכתיבה, ולא התרגשתי מהסיפור.
אולי אני בדעת מיעוט, אולי אני הילד שצועק המלך הוא ערום?