• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ספינות טרופות

ספינות טרופות

מאת אקירה יושימורה

הביקורת של ציפור דרור

תמונה של ציפור דרור
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ספינות טרופות

ספינות טרופות

מאת אקירה יושימורה

הביקורת של ציפור דרור

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ציפור דרור
הוצאה לאור:שוקן
שנת הוצאה:2002
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
ג'יהאן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“ספר כל כך יפה,אנושי עצוב. בכפר על חוף חיים אנשים קשי יום,מתפרנסים מלדוג דגים וחיים מהיד לפה. ספר”

11/50
ביקורות על ספינות טרופות
הבאה
זאבי קציר
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 חודשים•2 דקות קריאה

ספינות טרופות מאת אקירה יושימורה

אם אתם מחפשים ספר שיטלטל אתכם וישאיר אתכם עם מחשבות גם זמן רב אחרי שתסיימו אותו, "ספינות טבועות" של אקירה יושימורה הוא בחירה מצוינת.

❓זהו ספר על הישרדות בגרסתה הטהורה והאכזרית ביותר. העלילה מתרחשת בכפר יפני נידח במאה ה-19, שבו התושבים מפתים ספינות לעלות על שרטון כדי לבזוז את המטענים ואת גופות המלחים. דרך עיניו של איסאקו, ילד בן תשע שגדל לתוך המציאות הזו, אנחנו נחשפים למנהג המזעזע, שהוא גם הדרך היחידה של הכפר לשרוד.

❓מה הופך את הספר למיוחד?

יושימורה כותב בפירוט יבש, קצר ולעניין. הוא לא מנסה לייפות את המציאות האכזרית, מה שרק מגביר את העוצמה של הסיפור ואת המתח. כל תיאור, ולו הקטן ביותר, משרת את העלילה ובונה את האווירה הדחוסה והמלחיצה.

דילמות מוסריות מורכבות: הספר מכריח אתכם להתמודד עם שאלות קשות. האם אנשים שמבצעים מעשים נוראיים הם בהכרח רעים? האם הישרדות מצדיקה הכל? יושימורה לא נותן תשובות קלות, אלא מציג את תושבי הכפר כבני אדם, ולא כרשעים מוחלטים

❓ מתח מתמיד: כבר מהעמוד הראשון, האווירה אפלה וכל רגע טעון במתח. הספר לא רק מתאר את מה שקורה, אלא גם חוקר את הפסיכולוגיה של הדמויות, מה שהופך את הקריאה לחוויה אינטנסיבית ומרתקת.

אם אתם מעריכים ספרות חזקה, נטולת רגשנות, שמעמידה במבחן את הגבולות המוסריים שלנו, "ספינות טבועות" הוא ספר שתזכרו עוד הרבה זמן.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
א
אראלה
תמונה של אנקה
אנקה
תמונה של Mira
Mira
תמונה של cujo
cujo
תמונה של רץ
רץ
תמונה של מירית
מירית
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של יסמין
יסמין
19קוראים|גיל ממוצע61|37%נשים

על המבקרת

תמונה של ציפור דרור

ציפור דרור

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
68 ביקורות•1 נבחרות•335 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מקור (נוער)
תמונה של ציפור דרור
ציפור דרור
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות68
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה335
דירוג ממוצע4.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת27ספרות מקורית23מקור (נוער)3

דיון על הביקורת

5 תגובות
יסמין
יסמין•לפני 9 חודשים
ביקורת טובה על ספר מעולה
א
אנוק•לפני 9 חודשים

סיפור החטא ועונשו. ומסכימה עם זאבי.

yaelhar
yaelhar•לפני 9 חודשים

מה שזאבי.

זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 9 חודשים

ספר שהוא לא פחות ממאסטרפיס

מורי
מורי•לפני 9 חודשים

ספינות טרופות, לא טבועות.

5 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של ציפור דרור

הממזר של אדי

הממזר של אדי

ויליאם קובלסקי

"...יש שמות שמדביקים לך אחרים- וכל החיים אתה לומד איך לקרוא לעצמך בשם משלך..."
"הממזר של אדי" מאת ויליאם קובלסקי

אני פשוט לא מפסיקה לחשוב עליו!
האמת? סתם שלפתי אותו מהמדף. בלי תכנון, בלי המלצה חמה ברקע. משהו בכריכה, בשם. (ואם כי אני מאמינה ששום דבר הוא לא סתם, כנראה שהוא היה צריך להגיע אליי בדיוק עכשיו)

זה סיפורו של בילי מאן, ילד שנולד לתוך מציאות מורכבת: אביו, אדי, נהרג עוד לפני שנולד והוא גדל עם התווית האכזרית “הממזר של אדי”. אמא צעירה, עוני, מבטים מהצד, תחושת זרות שמלווה אותו בכל שלב.
העלילה מלווה אותו מילדות ועד בגרות- דרך אהבות, אכזבות, טעויות וחיפוש עיקש אחרי מקום בעולם.
ומעל הכול מרחף הצל של האב שמעולם לא הכיר. הצל הזה מתעצם כשהוא נשלח למלחמת וייטנאם. המלחמה שם היא לא רק רקע היסטורי- היא שבר. היא מבחן. היא עוד שכבה של כאב וטראומה שמתווספת לחיים שגם כך התחילו מתוך חסר.

זה ספר על זהות, על בושה שלא שייכת לך, על הניסיון להשתחרר מהשם שהודבק לך.
ספר שכתוב בפשטות חדה, בלי דרמות מלאכותיות אבל כל מילה בו מדויקת ופוגעת ישר בלב.

והכי מבאס?
שספרים כל כך טובים נופלים בין הכיסאות. לא מדברים עליהם מספיק. לא מרימים להם כמו שמגיע להם.
הספר הזה הוא פשוט פרס נובל.
נובל!

...
וכמה מילים על הסופר- ויליאם קובלסקי, סופר אמריקאי יליד 1960, כתב למעלה מעשרה ספרים למבוגרים ולנוער.
לעברית תורגמו רק שניים מהם: "הממזר של אדי” ו"מאה לבבות”
וגם כאן, כמו עם הספר עצמו, יש תחושה שמדובר ביוצר איכותי ועמוק שלא תמיד קיבל את החשיפה שמגיעה לו.
הכתיבה שלו רגישה, אנושית מאוד ומלאת חמלה כלפי הדמויות שלו- וזה מורגש בכל עמוד.

במשפט אחד?
יש סיפורים שאתה קורא- ויש סיפורים שקוראים אותך מבפנים ומשנים משהו בשקט...

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•ציפור דרור
שירת הרוח

שירת הרוח

מג' סווינדלס

סיימתי לקרוא את שירת הרוח ורציתי לשתף

זה ספר מרגש וקל לקריאה, שמספר סיפור על התחלה חדשה אחרי חיים קשים. העלילה עוקבת אחרי מריקה מאגוס, אישה צעירה שמגיעה לדרום אפריקה אחרי שעברה טראומות קשות באירופה. היא מנסה לבנות לעצמה חיים חדשים במקום זר, עם אנשים חדשים, זיכרונות כואבים ולב שמחפש שקט ואהבה.

מה שאהבתי במיוחד זה שהסיפור מתמקד באנשים וברגשות. מריקה היא דמות שקל להתחבר אליה – היא לא מושלמת, היא מפחדת, מתלבטת, לפעמים טועה, אבל לא מוותרת. הדמויות שסביבה מוסיפות עומק לסיפור, וכל קשר שנוצר מרגיש אמיתי ולא מאולץ.

הכתיבה פשוטה וזורמת, בלי מילים גבוהות ובלי להסתבך יותר מדי. קל להישאב לסיפור ולהמשיך לקרוא עוד פרק ועוד אחד. זה ספר שמרגיש אנושי, כזה שנוגע בלב בלי להיות כבד.

לסיכום, שירת הרוח הוא ספר יפה ומרגש על התמודדות, אהבה וחיפוש אחרי בית. מתאים למי שאוהב סיפורים עם רגש ודמויות שנשארות איתך גם אחרי שסוגרים את הספר.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•ציפור דרור
נוכחוּת

נוכחוּת

קרולין בונגראן

נוכחות מאת קרוליין בונגראן

יש ספרים שלא מספרים רק סיפור, אלא מזכירים לך איך זיכרון עובד.
איך הוא לא יושב בעבר, אלא נכנס להווה דרך הגוף, דרך הדאגה, דרך האהבה.
בהשראת הספר הזה עולה מחשבה על חיים שנבנים על אדמה שספגה כאב: גם כשהכול שקט, גם כשהשגרה מתנהלת, משהו בפנים תמיד מקשיב לסכנה.
אולי להיות נוכחת זה לא לשכוח, אלא להסכים לחיות לצד הפחד בלי לתת לו לנהל הכול.
להחזיק ילד ביד, להביט קדימה ולדעת שהעבר לא ייעלם — אבל גם ההווה מבקש מקום.
-
עלילת הספר מספרת על אישה וילד ועל חיים שנבנים על אדמה שלא באמת שקטה.
העלילה מתמקדת ביומיום שלהם -בבית, בטיולים, בשיחות הקטנות -אבל כל הזמן מרגישים שמשהו כבד יושב מתחת לפני השטח. עבר משפחתי של השואה, שלא מסופר כסיפור היסטורי אלא כחלק מהנפש.

האם בספר מנסה להיות אמא טובה, נוכחת, מגוננת, אבל הפחדים שלה לא תמיד שייכים להווה.
היא חוששת מהעולם, מהאובדן, ממה שעלול לקרות- והילד, גם בלי להבין הכול, גדל בתוך האווירה הזו.
זה לא ספר על מחנות או זוועות, אלא על מה שנשאר אחר כך: חרדה שקטה, אהבה גדולה וקושי להרפות.
הכתיבה מאוד פשוטה וישירה. אין התחכמויות, ואין דרמה מלאכותית.
דווקא בגלל זה הספר עובד. הוא מרגיש אמיתי, עצוב במידה ומאוד אנושי.
-
זה ספר שמומלץ למי שמתעניין בהשפעה של השואה על החיים כאן ועכשיו ובסיפורים קטנים שבהם הכאב לא צועק — אלא פשוט נוכח.

-
כל עוד מישהו חי בזיכרון שלנו, הוא עדיין נוכח בעולם.
המוות האמיתי מגיע רק כשכבר אין מי שיזכור.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•ציפור דרור
הנשים

הנשים

כריסטין האנה

"הנשים" מאת כריסטין האנה

ניגשתי לספר מתוך תקווה שילווה אותי כמו "הלבד הגדול" ו"הזמיר" אך מה שחיכה לי היה הרבה מעבר לכך- פיצוץ רגשי לפרצוף- שהציף בפניי עולם של מידע וידע על תקופה אפלה בהיסטוריה האנושית, ובעיקר בהיסטוריה האמריקאית.

הספר הוא רומן היסטורי ולא חיבור עיוני. גיבורת הסיפור היא אחות צבאית, פרנסס, שנשלחה לשדה הקרב כדי לסייע לפצועים
רבים מהם במצב נורא, מרוטש ומזעז-בבתי חולים שדה ממש בחזית המלחמה.
הספר אינו מנסה לייפות את המציאות. הוא מוגש כפי שהיא, עם כל הכאב, תחושת החוסר אונים והרצון לשרת את המדינה שלך. תיאורים כמו: "דחפו את האלונקה שלו לחדר המיון, כשרגלו המרוטשת מונחת על חזהו, מנותקת מהגוף..." מציירים תמונה קשה אך אותנטית.

למדתי המון על תקופה שלא הכרתי לעומק. גיליתי את האוולות, השקרים וההסתרות שהוצגו לאזרחים בארצות הברית, שהסתירו את המציאות כפי שהייתה. אפילו כאשר היה ברור שארה"ב מפסידה בצפון וייטנאם, היא המשיכה לשלוח חיילים- צעירים –לקרב, מבלי לספק מידע אמיתי על המצב.

בבית החולים השדה הגיעו גם תושבי כפרים ואזרחים וייטנאמים שמטוסי ארצות הברית הפציצו את כפריהם במטרה "לחסל את הוייטקונג".
מספר האחיות ששירתו בצבא היה זעום: מתוך 2.7 מיליון חיילים גברים, 7,500 היו אחיות בלבד ורק 300 מהן הוצבו בקו החזית.
אז לא הכירו את המושגים "הלם קרב" או "פוסט טראומה מורכבת" ( רק בשנת 2000) ורבים מהחיילים שנפגעו, פיזית ונפשית, נותרו לבד, חלקם התמכרו לסמים ואלכוהול וחלקם אושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים.

הספר מזכיר גם את גורלם של 766 חיילים שנחטפו בשבי בצפון וייטנאם, מתוכם 135 נעדרים עד היום. תנאי השבי וההיסטוריה המורכבת סביבם ראויים לסיפור נפרד – למי שמעוניין, ניתן לחפש בגוגל "הילטון האנוי" '-וספר בשם זהה.

החיילים שחזרו חוו בידוד מוחלט . האזרחים לא רצו להכיר במלחמה האיומה הזו וחיילים שורדים נתפסו כרוצחי תינוקות, נבזו והודרו מהחברה.
נשים, ואחיות בפרט, נותרו ללא מענה, אף שהיו שם, חוות את הזוועות יום יום, מבצעות ניתוחים מורכבים בתנאים קשים, מחליטות למי יש סיכוי ומי לא– ולעיתים נותנות יד לגוססים רגע לפני מותם, כדי לוודא שלא מתו לבד.
אורזים עוד ועוד גופות בתוך ערימות של שקים שלא נגמרים...

פרנסס מסיימת את שירותה וחוזרת הביתה לעולם שנראה שונה לחלוטין. יחס הסביבה היה מתנכר ואף אחד לא האמין שנשים חוו דברים כאלה.
שירותי התמיכה שחיילים זכאים להם, לרוב לא היו פתוחים לנשים מכיוון ש"הן לא נלחמו בחזית".
פרנסס נשארת לבד עם חוויותיה, מתמודדת עם החיים "הנורמליים" וחשה כי שום דבר אינו נורמלי.

המלחמה של האחיות–הנשים ששירתו בוייטנאם–נמשכה שנים, הן דרשו הכרה ותמיכה על התפקיד שביצעו והטראומות שסחבו עימן.
הספר מספק חוויה מטלטלת, כתיבה רגישה ונעימה לקריאה וחושף תקופה היסטורית חשובה.
לא הרבה ספרים בנושא תורגמו לעברית, לפחות לא כאלה שאני מצאתי

אי אפשר להעלים את ההיסטוריה. אם לא נלמד ממנה, חייהם של אלפי חיילים ואזרחים נגדעו לשווא.

לקרוא את "הנשים " של כריסטין האנה זה לא רק להכיר את סיפורה של פרנסס או את זוועות המלחמה –זה לזכור שההיסטוריה שייכת לכל מי שחווה אותה
זה ללמוד להקשיב, להכיר בכאב ולהבין שהזיכרון של מי שסבל ושירת אינו רק תיעוד של העבר-אלא שיעור לחיים שלנו, על גבורה, אנושיות וחמלה,
שגם בעולם הכי חשוך אפשר למצוא בו ניצוץ של אור.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•ציפור דרור
פנקס הכתובות האדום

פנקס הכתובות האדום

סופיה לונדברג

"...שמות רבים כל כך חולפים על פנינו במהלך החיים. חשבת על זה פעם?... חשבת על כל השמות שבאים והולכים, שמרסקים לנו את הלב ומביאים אותנו לידי דמעות? שהופכים לאוהבים או לאויבים? לפעמים אני מדפדפת בפנקס הכתובות שלי..."

..פנקס הכתובות האדום. שם אחר שם היה מחוק בקו. אחרי כל אחת מהם כתבה דוריס:מת. מת. מת.... פתאום היא מבינה כמה דוריס בודדה וההבנה הזו מכאיבה מדי. היא חושבת לעצמה כמה ימים ודאי עברו על דוריס בגפה. כמה שנים. בלי שום חבר. בלי משפחה.. רק עם הזיכרונות שמארחים לה לחברה.
הזיכרונות היפים והמכאיבים והאיומים.
ובקרוב דוריס אולי תצטרף אליהם. תהיה אחת מהשמות המתים. מתה....

...אין מנוס מן המוות, אך מי שנעלם בגופו ממשיך לחיות בזיכרונותיהם של החיים, ושם נשמתו מוסיפה להאיר...

דוריס כבר קשישה ועצמאית, מתגוררת לבדה. אחייניתה האהובה משיבה לה רוח חיים ושיחתן הקבועה היא עוגן יומי.
דוריס מחליטה להותיר אחריה עדות. היא מקלידה את זיכרונותיה במחשב, מיומנת בו גם בגילה המתקדם ( ואף מפעילה סקייפ בקלות).
כך מתעוררים הזיכרונות לחיים:
סיפור מטלטל של ילדה שגדלה בעוני ובחוסר ונשלחה מביתה בגיל אחת עשרה לפרנס את עצמה ולחדול מלהיות נטל על משפחתה הדואבת.
חייה של דוריס הולכים ונפרסים.. היא לומדת לזהור, לנצוץ, לתמרן, להשתמש בכוחותיה... עד 1939 שהמלחמה מגיעה לפריז ומשנה את גורלה בן רגע.
היא לומדת להכיר את האהבה וגם את כאב האובדן.
את האנשים שחולפים בחייה, נעלמים בזה אחר זה, כל אחד מסיבותיו הוא...

...אהבות אבודות יפות כי הן כואבות. כי הן נשארות חסרות, פתוחות, בלי סוף ברור. הן מזכירות שהיה משהו שרצינו עד העצם– ולא קיבלנו. ובדרך מוזרה, דווקא החסר הזה נשאר הכי חי.

דוריס אינה קלישאה.
היא דמות יוצאת דופן, המוכנה להתמסר למה שבאמת חשוב לה, גם כשמחירו כבד.
הספר איננו מלנכולי! הוא אינו מונה את המתים בכבדות, אלא מספר את החיים עצמם ואת הזיכרונות שנותרים בלב האוהבים.

"...יוצאת לאירועים?" שואלים אותה.
"על מה אתה מדבר?" היא משיבה בתמהון. "בגילי אין כבר חתונות ולידות. בגילי יוצאים רק ללוויות, וגם לזה כמעט אין כוח."

דוריס נשארת מיוחדת תמיד. היא אינה מאפשרת לחיים לכבות אותה, גם כשהכול נדמה כאילו רק המוות אורב בצל.
**
התחברתי מאוד לספר, בין השאר משום שיש בי חולשה לאנשים מבוגרים הנושאים עמם סיפורים מרתקים וגם משום שהתחושה שכוח החיים גובר על הכול היא הכוח המניע של העלילה.
זה מרגש ומדהים בכל פעם מחדש.
תחושה זו מזכירה שהחיים, למרות משאם, יודעים לפרוץ קדימה גם מתוך המקומות השבירים ביותר.

(מתוך הספר)
לכל מצבה שוכנת אהבה. המון אהבה.
מבט נשלח ומוציא מאיזון חיים שלמים.
ידיים שלובות על ספסל בפארק.
הורה מביט בילדו הרך.
חברוּת כה קרובה שמייתרת את הצורך בתשוקה.
שני גופים שהופכים לאחד, שוב ושוב.
אהבה.
זו רק מילה אחת, אך אצורה בה משמעות כה רבה.
בסופו של דבר, אהבה היא כל מה שחשוב.

אהבתם מספיק?

וואו כמה בכיתי

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•ציפור דרור
נמלה במלמלה

נמלה במלמלה

אלישבע שטוב

זה היה ספר הילדות הכי אהוב שלי! איזה קסום היה עבורי העולם השלם שמתרחש מתחת לאדמה..חדרי הקן והפעילות הקבוצתית. התרגשתי למצוא אותו בספריה ולספק אותו לבני

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•ציפור דרור
המסע לא תם

המסע לא תם

דני אדינו אבבה

המסע לא תם מאת דני אדינו אבבא

.."מדובר בקהילה קטנה שמנסה כבר שנים למצוא את מקומה סביב מדורת השבט הישראלית המזויפת, להידמות לאחרים, להיות מה שלא היתה מעולם. ומתוך המאבק הזה להשתלבות ניסינו להדחיק את טראומת סודן.
אלא שהפיל ששמו סודן מסרב לצאת מהחדר. הוא עוד שם ,אני שומע את קולות העבר שמתדפקים מדי יום ביומו על מפתנו של האתיופי השתקן והמופנם. אני רואה את התפרקות המשפחה הגרעינית על רקע פצעי העבר שטרם הגלידו. אני שומע את זעקתם של הורי, זעקה ללא קול..."

הבטן רחבה יותר מהארץ, אבל בסוף גם היא תתפוצץ", אומר פתגם אתיופי עתיק. הבטן יכולה להכיל בתוכה הרבה מאוד, אבל בסופו של דבר יש גבול לכמות הסבל, הכאב והרוע שהיא מסוגלת לספוג. וכששומרים כל כך הרבה בבטן, במשך תקופה כל כך ארוכה, זה עלול יום אחד להתפוצץ לנו בפנים. השאלה היא מתי זה
יקרה, ואם לא יהיה מאוחר מדי.

מבצע משה. 1984. מטוס "הרקולס"
בטיסה לישראל לא היו דיילות ולא הוגשו ארוחות. לרשותנו עמדו רק ג'ריקנים של מי שתייה שנתלו על דפנות מטוס ההרקולס של חיל האוויר הישראלי - אז כמובן לא ידעתי שזה הרקולס או שהוא של ישראל. איש לא קם ממקומו כדי לשתות. ההלם היה מוחלט.
...והנה אני כאן, ילד קטן שאין לו כלום בעולם. בלי דרכון, בלי תעודת זהות. בלי אבא, בלי אמא ובלי האחים. אך למרות החששות, למרות הבלבול, הירידה מהמטוס אחרי כל כך הרבה תלאות היתה מתוקה מדבש."

הספר " המסע לא תם " של דני אדינו אבבה- הוא ספר מרגש וחזק שמספר את הסיפור האישי של ילד מאתיופיה שחולם להגיע לירושלים. זה ספר שלא משאיר אדיש, כי הוא מתאר מקרוב את הדרך הקשה והמסוכנת שעברה קהילת יהודי אתיופיה במסע הרגלי מאתיופיה לסודן.

דני מספר על החיים בכפר קטן ופשוט, על עוני, על ילדות בלי חשמל ובלי מים זורמים ועל הרגע שבו כולם החליטו לעזוב הכול ולצאת לדרך ארוכה בחשאי.
המסע עצמו קשה מאוד-הליכה ימים ולילות, מחסור במים ואוכל, פחד מסכנות בדרך ומחנות פליטים בסודן שבהם החיים כמעט בלתי אפשריים.
רבים לא שרדו את הדרך, והוא לא מסתיר את הכאב ואת האובדן.

גם אחרי שהגיע לישראל, האתגרים לא נגמרו. מרכזי קליטה, פנימייה דתית שלא הכיר, קשיי שפה ותרבות, תחושת זרות וגם התמודדות עם גזענות.
אבל בתוך כל זה יש גם המון כוח, תקווה ורצון להגשים חלום – להגיע לירושלים ולהתחיל חיים חדשים.
**

כילדה שגדלה בפת בשנות התשעים, בתוך חינוך חרדי, לא ידעתי כמעט שום דבר על יוצאי אתיופיה. לא היו כאלה בשכונה, לא בבית הספר. הדבר היחיד ששמעתי היה משפטים כמו: “לא בטוח שהם יהודים”, “ביקשו מהם להתגייר”, “הם כעסו”, “זה מסובך לקבל אותם לקהילה שלנו”. אלה היו הקולות שסבבו אותי.

בגיל 14, כשיצאתי בשאלה, עברתי לפנימייה בקיבוץ בדרום. שם, בפעם הראשונה, פגשתי בנות אתיופיות. אבל היה ריחוק. הן היו יחד, אנחנו היינו יחד, והפערים היו גדולים. אני זוכרת שהיו גם הערות גזעניות, לא ממני, אבל הן היו שם. והן כאבו לי אז, גם אם לא דיברתי על זה בקול.

למרות המקום שממנו באתי – מקום שמאמין שהשונה הוא פחות – דווקא העובדה שאני עצמי ילדה מאומצת גרמה לי תמיד להרגיש זרה. ידעתי טוב מאוד איך זה מרגיש להיות “אחרת”, להיות מושא לשאלות, למבטים, לבדיחות. אולי בגלל זה מעולם לא ראיתי אף אדם כסוג ב’. היו לי חברות מכל מיני רקעים, ולא הצלחתי להבין איך מישהו יכול לזלזל בבנאדם בגלל צבע עור או מוצא.

בגיל 17 שכרתי חדר בירושלים, מעל מסעדה אתיופית. ריח האינג’רה היה חזק, לא מוכר, וכמעט בלי לשים לב קישרתי אותו ל“אתיופיות”, פשוט כי לא היה לי שום מידע אחר. רק בגיל 25 שמעתי לראשונה על “מבצע משה”.

אפילו בחבורה שהסתובבתי בה אז, מדי פעם היו צוחקים ושואלים: “היית פעם עם אתיופית?” כאילו מדובר באיזה דבר מוזר ולא בבנאדם.

הספר הזה תפס אותי במקום מאוד עמוק. הוא גרם לי להבין עד כמה אני לא יודעת. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לסיפורי מחנות המעבר בסודן, למסע האכזרי, לאימה, לאונס, לרעב, לאובדן – לכל מה שהקהילה האתיופית עברה בדרך לארץ ישראל. לא ידעתי כלום על תרבות, על מנהגים, על החיים עצמם. כל פרט היה חדש, וכל עמוד טלטל אותי.

זה פשוט לא ייאמן כמה לא מלמדים אותנו. כמה היסטוריה נשארת מסתתרת, למרות שהיא חלק מהסיפור של כולנו.

ניסיתי בעבר ללמוד בעצמי, אבל כמעט לא מצאתי מידע. רק כמה פרקים מפוזרים של פודקאסטים או סדרות. כלום שמתקרב לעוצמה של עדות חיה.

הספר הוא עדות שמקפיאה את הדם ומרחיבה את הלב באותו רגע.
מצאתי את עצמי המומה, כואבת, נרגשת, ומעל הכול – פתאום מבינה.

מאז שקראתי אותו, אני מסתכלת אחרת על אנשים שאני פוגשת ברחוב. מנסה לנחש את הגיל, את העלייה, את הסיפור שלא סופר. מרגישה שיש לי סוף־סוף קמצוץ של ידע, הרבה יותר רגישות, והרבה פחות פחד מהלא־מוכר.

ובעיקר – מבינה שמדובר בבני אדם אמיתיים, עם מסע אמיתי, שלא מגיע להם להיתפס כמשהו “מוזר” שלא מקבלים “בקהלנו”.

אני רוצה להודות לסופר מעומק הלב על הידע, החוויה והסיפור שהבאת לעולם. תודה על האומץ שלך לפתוח דלת לעולמות שרובנו בכלל לא יודעים שקיימים. תודה על הכאב שכתבת בכנות, על הזיכרונות שלא נתת להם להישכח, ועל הדרך שבה הפכת את ההיסטוריה של קהילה שלמה למשהו שנוגע בלב של כל אדם שקורא. הספר שלך לא רק מלמד – הוא משנה תודעה.
תודה שאיפשרת לי לראות, להבין ולהרגיש

זה ספר שמאיר את הסיפור מאחורי הקהילה, מאחורי המסע ומאחורי כל מי שנאלץ לוותר על הכול בשביל עתיד טוב יותר.
הספר אמיתי, נוגע ללב ופותח עיניים.
מומלץ לכל מי שרוצה להכיר מקרוב את הסיפור האנושי שמאחורי עליית יהודי אתיופיה ולשמוע קול אותנטי שמספר אותו מבפנים.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•ציפור דרור
הירושה של אורהאן

הירושה של אורהאן

אלין אוהנסיאן

הירושה של אורהאן מאת אלין אוהנסיאן

בשנת 1915 התרחש מחדל שאותותיו נשמרים עד היום: תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, מאות אלפי ארמנים נרצחו או גורשו מבתיהם.(מליון וחצי) משפחות נפרדו, חיים נקטעו וקהילות שלמות נעלמו.
וזאת, על אף שהשואה הארמנית אינה זוכה לזיכרון רחב ולעיתים נוטים לשכוח אותה כ"עבר רחוק".
סיפורם מלא כאב אבל גם בעמידה איתנה מול אימה בלתי נתפסת-כוח הישרדות- והוא מבקש מאיתנו להכיר, לזכור ולהתחבר לאנושיות שהייתה שם.
**
..."הכול ספוג ורווי בנוזל המר שלו. הצעירים שלנו רוצים שנחיה בו. הם רוצים לקבל עוד ועוד. מאיפה באת? בת כמה היית? איך הצלחת לשרוד? הם מכריחים אותנו לספר עליו שוב ושוב, לכתוב עליו, להקליט אותו, להכין סרטים. זה מתיש"....
"אולי הם חושבים שזה מרפא," ממשיכה סֵדָה. "השיתוף הזה בזוועות העבר. אבל לא בשבילי. אני לא רוצה שהם יתקעו לי את האצבעות בפצעים." היא זוקרת אצבע באוויר. "כל השנים האלה התפללתי לגֶלֶד, לקרום קשה על עור חסר תחושה שיכסה הכול. אבל אני כמעט בת תשעים, והדבר הזה עדיין מעלה מוגלה בחזה שלי כמו פצע פתוח."...(מתוך הספר)

**
הירושה של אורהאן מספר את סיפורו של אורהאן, נכדו של סב עשיר ומכובד שמשאיר צוואה מפתיעה המחליטה מי יירש את רכושו. הצוואה שולחת את אורהאן למסע, שבו, הוא מנסה להבין את החלטות הסב ומגלה סודות משפחתיים שנשמרו שנים רבות.
הוא נוסע למקומות שונים, פוגש דמויות שונות שמחזיקות מידע חשוב על העבר של המשפחה ומתמודד עם גילויים שמערערים את מה שהוא חשב שהוא יודע על משפחתו.
העלילה משתרעת בין ההווה לעבר ומציגה את ההשלכות של סודות משפחתיים, בחירות קודמות ואירועים היסטוריים שמעצבים את חיי הדמויות.
תוך כדי החקירה, אורהאן לומד על הקשרים בין הדורות, על הזהות שלו ועל המשמעות של הירושה שמקבל.
**

מצד אחד — הספר הוא סיפור אהבה, משפחה, חיפוש זהות, רוחניות ואנושיות. מצד שני — הוא נוגע בזיכרון קולקטיבי טראומטי, בהיסטוריה כואבת, ובשאלת האחריות לדורות הבאים.

הקריאה שלו דורשת תעצומות נפש — אבל מדגישה את חשיבות הזיכרון, ההוקרה לאלו שנפלו, והעובדה שהעבר, גם אם מכוסה באבק־שכחה, ממשיך להשפיע על ההווה.

**
סבתא רבתא של המחברת- אלין אוהנסיאן- הייתה ניצולה של רצח העם הארמני. סיפורה היה הבסיס לסיפור שאוהנסיאן מספרת ברומן הראשון שלה.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•ציפור דרור
הלבד הגדול

הלבד הגדול

כריסטין האנה

“הלבד הגדול” הוא אחד מאותם ספרים שמושכים פנימה כבר בתחילת הקריאה ולא מרפים.
זהו סיפור על משפחה צעירה שמחליטה להתחיל מחדש במקום פראי ומרוחק באלסקה, בתקווה למצוא שם חופש ורוגע.
אבל במקום זה הם נתקלים במציאות קשה, בתנאי טבע קיצוניים ובמערכת יחסים משפחתית שמתערערת לאט לאט.

הספר מלווה בעיקר את לני, נערה שמנסה למצוא את מקומה בעולם בזמן שהחיים סביבה מתפרקים.
התיאורים של אלסקה חיים ומלאים, אפשר ממש להרגיש את הקור, את השקט ואת העוצמה של המקום.
לצד זה, היחסים בין הדמויות נכתבים בצורה נוגעת ומדויקת, עד שקל להתחבר אליהן ולהרגיש כל שינוי במצב שלהן.

זה ספר מרגש, עוצמתי וקל להיסחף לתוכו.
הוא מצליח לשלב הרפתקה, דרמה אנושית וגדילה אישית בצורה טבעית ומלאת רגש. “הלבד הגדול” הוא ספר שנשאר בראש הרבה אחרי שסוגרים אותו ומומלץ לכל מי שמחפש סיפור עמוק, נוגע ומלא משמעות.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•ציפור דרור

ביקורות נוספות על "ספינות טרופות"

ספינות טרופות

ספינות טרופות

אקירה יושימורה

פקחתי את עיני כי שמעתי דיבורים, עדיין לא מבינה היכן אני. הרגשתי שאני זקוקה לעוד כמה דק'
בתוך שק השינה שלי. ואז נזכרתי...אני בחושה בסוף העולם בניו גיני עם שבט הקונים בכפר שנקרא דאבה דאבה .השעון הראה על 5 בבוקר. אני עדיין "אדם של בוקר" אך לא אוהבת שמאיצים בי. התיישבתי ומולי ראיתי את ראש הכפר בחיוך צחור ועוד כמה מנכבדי הכפר לידו. הם מסתכלים עלי ואני עליהם, הם עלי ואני עליהם. בוקר טוב ,למה כולם מסתכלים עלי? שאלתי את הבחור שתרגם לאנגלית. ואז הוא אמר שזה מנהג.
האורחים אוכלים קודם ואז ראש הכפר אוכל. הם פשוט חיכו שאתעורר ואתן את הביס הראשון. הסתכלתי בקערות הפח השונות, לא ממש רציתי לאכול כלום על הבוקר אך אני אורחת אצלם ומוטב שאתנהג. היו שם אורז ותפוחי אדמה שהבאנו לכפר כמנחה ורצון טוב כשהגענו. כן הם הצליחו להפתיע אותי שם.

הסיבה שאני מספרת את כל ההקדמה הזו כי מכירים את המשחק "סיימון אמר", ובכן ראש הכפר מחליט מה יהיה ,ומה יקרה. ואם ראש הכפר אמר שאני אשב ואספר סיפורי ירושלים כל הלילה וכולם יקשיבו אז זה מה שיקרה. לא ראיתי התנגדות אז וגם בסיפור שלנו על כפר הדייגים הכבוד והציות לראש הכפר היו ללא עוררין וללא דופי. על פיו יישק דבר.
******************
זה סיפורו של ילד בן 9 שאביו השתעבד כדי שיהיה למשפחתו אוכל והוא הפך להיות הגבר של המשפחה ויד ימינה של אמו. המוזר בסיפור שאין פה חיבוק או נשיקה או דבר חיבה אחר. אנשים כמעט ולא פונים אחד לשני בשיחות טפלות. כל אחד עושה את המוטל עליו בשתיקה תהומית. כולם מאוד קודרים ושותקים ואני מניחה שזה העוני הגדול ביותר בספר מלבד הרעב הפיזי.
העלילה מגוללת סיפור של כפר דייגים ביפן, סיפורן של משפחות, נשים, ילדים... שחיים יום ביומו ומנסים לשרוד כדי לא למות מחרפת רעב. הם עובדים קשה, הנשים סוחבות על גבן שקים, מבשלות ,צולות, מנקות. הילדים בני 7 יוצאים עם הגברים לים כדי לדוג דגים ולהרוג דיונונים בכדי לפרנס בכבוד את המשפחה. הם גרים בחושות והשמחות הקטנות והפשוטות שלהם ממיסות את הלב .
ביער הם היו מקוששים עצים להסקה, מהחלק הרך של העצים ,העצה, היו מכינים בגדים בתהליך ארוך ומייגע. הם היו מסננים את המלח שהגיע מהים ומבשלים אותו ולבסוף מוכרים תמורת דגנים. העוני היה כה גדול שרק המחשבה על אורז גרמה להם לחיוך דל של עונג וכמיהה לאוכל משביע.
אין פה עלילה מרעישה כי בחיים כמו שהם חיו לא נשאר זמן להתרפקות או למשחקים, גם לא נשאר זמן לתהות, יש זמן קצוב לישון ,לעבוד ולהתפרנס. זה כמו הסיפור על משל המערה, עד שמשהו לא יוצא החוצה מהמערה הוא לא יודע שיש גם חיים אחרים.

********************
וההפתעה הגדולה של הספר שהכתה בי, איך כפר שלם בראשות ראש הכפר עושים מעשים שלא מביישים שודדי ים מנוסים, כאלה שאנו רואים רק בסרטים.

הם קראו לזה – "או -פונה-סמה – כלומר ספינות טרופות.

זה היה סוד רק לאנשי הכפר, כולם מהקטן עד לגדול פיללו שספינה טרופה תגיע אל חופם. תורני הכפר הבעירו מדורות לילות שלמים בחורף כשרוחות וסופות מייללות סביבם רק כדי להטעות ספינות שנתקעו בסערה ולא מוצאות דרכן. הם פיללו שספינות סוחרים יגיעו כדי שיוכלו לבזוז אותן ולהרוג את מי שנמצא עליהן. {על ספינות סוחרים יש שקי אורז ,שמן, חפצים, בגדים} .
אנשי הכפר התפללו לגורל טוב שכזה כי אז הם לא ירעבו כמה שנים טובות. כי אז אף אחד לא ילך להיות משועבד ויעזוב את משפחתו. כי אז יחיו ללא חרפה!

הספר הוא קטנטן ממש, הוא מטלטל והדמויות נכנסות ללב במהירות, חלקן מתות בגלל מגיפה או מחלה. זה ספר שגורם לחשוב על החיים שלנו כפי שהם ולהעריך אותם ולדעת שאף אחד לא חסין
מפני תהפוכות הגורל .בעיקר לומר תודה על מה שיש. הסוף מפתיע ומטלטל צפו להנחתה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•חני
ספינות טרופות

ספינות טרופות

אקירה יושימורה

מכירים את זה שספרים מגיעים אלינו בדיוק בזמנים שהם אמורים להאיר לנו את הדרך, או להציג לנו נקודת מבט שונה שהיינו צריכים? ככה בדיוק הגיע אלי הספר "ספינות טרופות", במתנה מקולגה וברגע שהכי הייתי צריכה אותו.

בתור חובבת מושבעת של ספרות אסיאתית, ובמיוחד קוריאנית ויפנית, הופתעתי למצוא כאן סיפור שמועבר כולו מנקודת מבט של ילד.

אנחנו מלווים את הדמות הראשית במשך שלוש שנים, מגיל 9 עד 12, והוא מתאר בצורה כל כך חיה את חיי המשפחה שלו, את הכפר ואת המנהגים המקומיים. מה שיפה בספר זה שגם כשהוא מתאר מנהגים שנראים לנו היום "לא נורמטיביים", תמיד יש להם הסבר עמוק שנטוע בתוך המציאות של הדמויות, וזה גורם להכל להרגיש הגיוני בתוך העולם שלהם.

התחברתי מאוד לסגנון התיאורי ולתחושות שהספר מעלה.

העלילה היא לאו דווקא כזו שמשאירה אותך במתח לאורך כל הדרך, אבל היה שם אלמנט של הפתעה בסוף, כזה שמהול בצער עמוק ומשאיר חותם רציני.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•JULIE
ספינות טרופות

ספינות טרופות

אקירה יושימורה

אקירה יושימורה כתב ספר מעולה!!
איסאקו, ילד בן תשע!! נושא על כתפיו הצנומות את עול הפרנסה
למשפחתו הענייה החיה בכפר יפני נידח.
כל תושבי הכפר חיים בצמצום ובחשש מתמיד לרעוב למוות,
ולכן מחפשים פתרונות להישרדות.
אביו של איסאקו כמו רבים אחרים, נאלץ לשעבד את עצמו לעבודה
בכפר אחר, על מנת להביא מזון למשפחתו.
התושבים העניים מלקטים מזון מכל הבא ליד, וכשהים רגוע
הם יוצאים עם הסירות ומנסים לדוג כמה שיותר.

"או פונה סמה" היה שמן של הספינות שהתנפצו אל השונית
המשתרעת על החוף מול הכפר. עפ"י רוב נושאות הספינות על סיפונן מזון,
כלי עבודה, חפצי מותרות ובדים, המשפרים את איכות חיי הכפריים"
ולא היה מאורע שמח מזה!!
אממה...הספינות הטרופות לא התנפצו במקרה.
התושבים הם אלו שמשכו את הספינות אל השוניות החדות!!
מבחינתם היה הדבר מוצדק והכרחי.

למרבה האירוניה, אני כקוראת מרגישה הזדהות עם המעשה,
כי ברור לי שחייהם מוטלים על הכף, ובמזג אוויר סוער
ספינה עלולה להתנפץ בלאו הכי.
זאת הגדולה של הסופר, שהוא מצליח להעביר לקוראים אמפתיה
כלפי התושבים העניים, עד כדי הבנת המאורע הקשה.

וכך הציפייה והתפילה לבואה של "או פונה סמה"
מתרחשת כל חורף מחדש, עד שמגיעה ספינה אחרת,
עם מטען שונה מהרגיל....
ספינה שמשנה את חיי כל הכפר!!!

מומלץ....אפילו מאוד.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•michalus
ספינות טרופות

ספינות טרופות

אקירה יושימורה

בכפר קטן במזרח יפן, לבטח לפני יותר ממאה שנים, אנשים חיו כדי לשרוד. בכפר הזה, כ-17 בתים בלבד וכמאה תושבים, אנשים נולדו, חיו ומתו במינימום האפשרי. הגברים יצאו לדוג, הנשים עזרו כנגדם עם הילדים, שמצדם גדלו כדי לעזור במלאכות הבית או לדוג אף הם וזהו. הדיג היה בהתאם לעונת השנה ולעושר הדגה, שאר המזון היה דל, דגנים בדוחק וירק בצמצום. אורז נראה בכפר לעיתים רחוקות או בדרך נס, נס הנקרא או-פונה-סמה.
במפרץ הקטן בו נהגו בני הכפר לדוג היו שוניות לרוב. לסירות השוניות לא הפריעו, לספינות השוניות היו בבחינת שרטון מאיים. מחוץ למפרץ הספינות היו עוברות, אך לעולם לא מגיעות פנימה. כדי למשוך פנימה את הספינות היה דרוש מעשה הטעיה, אש דלוקה בבחינת יש כאן חיים ואפשר לסייע לספינה במצוקה. לו היתה כזו ספינה, היא היתה באה בעקבות האש, תחתיתה נקרעת בשוניות ואת שאר עבודת החבלה כבר היו עושים הדייגים, דייגי הכפר. ואכן, איסאקו הילד בן העשר, שתפקידו היה ללבות את האש לראשונה בחייו, זכה לראות ספינה שכזו, שתוך שעות נבזזה והכפר זכה לחסד נדיר של אורז וכלים לזמן ארוך. זה היה קורה פעם בכמה שנים. חסד כזה היה מונע מהכפר "למכור" מבוגר או נערה לשעבוד, שיעזרו למשפחתם במזון כמו שקרה למשפחתו של איסאקו. אביו נאלץ לשעבד עצמו לשלוש שנים ועל כתפי איסאקו הנער הוטלה פרנסת המשפחה.
והנה, תוך שנה פעם שניה.
הפעם ספינה שאמנם אין בה כמעט כלום, אלא שספניה לבושים בהידור באדום. הבגדים נלקחו, כך גם מעט כלים והספינה נעזבה לזרמים.
נדמה שהחיים בכפר קשים מנשוא. הרעב תמידי, הדייג עונתי וההסתמכות על ספינה תועה היא עניין של מזל, אם לא טריק לא הוגן של תושבי הכפר, שאם הם נתפסים, הם נענשים באכזריות ע"י השלטונות.
והנה, תוך שנה פעם שניה.
הבגדים חולקו ע"י ראש הכפר בהבטחה שלאחר הכביסה הבגדים יהיו בסדר ושום מחלה לא תגע בהם כמו זו שנגעה בספני הספינה התועה. לא עוברים ימים ובכל הבתים נראים סימני המחלה. איסאקו נותר יחיד לטפל בריא במשפחתו החולה. אביו רחוק ורק בעוד זמן קצר יגיע ובינתיים מודיע ראש הכפר כי החולים חייבים להתרחק מכפרם לעד.
איסאקו לא יודע נפשו מרוב צער. למחרת הוא יוצא לדוג סתם כך. כעבור כמה ימים הוא מבחין בדמות מוכרת המגיעה לכפר. מוכרת לו...
הלב נחמץ.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•מורי
ספינות טרופות

ספינות טרופות

אקירה יושימורה

זה הספר השני של הסופר שאני קוראת, והוא קיבע לי אותו כמספר סיפורים נפלא, שדרך הסיפור מצליח להשחיל רמיזות עדינות ומדוייקות, העוסקות בחיים - גם של הלא יפנים שבינינו - ובהחלטות שאנחנו מקבלים, שלפעמים בלי אזהרה מוקדמת - הופכות את חיינו על פיהם, וכל חרטה בדיעבד לא תשנה את התוצאה הקטלנית.

מעשה בכפר דייגים קטנטן, הממוקם בחוף טרשי וסחוף רוחות. האוכלוסייה הקטנה החיה בו נאחזת בצפורניים במקום, המספק אפשרות לחיות בקביעות על סף הרעב. כמעט אי אפשר לגדל בו גידולים חקלאיים, ואנשי הכפר מתקיימים בדלות מדיג ואיסוף אצות, עושים מעט סחר חליפין עם כפר שכן מרוחק מאד, וחיים כקומונה משתפת פעולה - שזו הדרך היחידה לשרוד את התנאים הקשים. אחת למספר לא ידוע של שנים איזו ספינה נטרפת במיצר מול הכפר, ומטענה וחלקיה - גם העץ ממנו היא עשויה והמסמרים המחברים אותה - משמשים את הכפריים ל"השלמת הכנסה" ולהגיע למצב של כמעט שובע. בשנים קשות חלק מבהכפריים "נמכרים" לעבודה לפי חוזה, ושכרם מפרנס את משפחותיהם שנשארו.

הסיפור מסופר מנקודת ראותו של ילד בן 10 שנותר הגבר בבית אחרי שאביו "נמכר" לעבודה. הוא מנסה לעשות עבודה של גבר, להחזיק את משפחתו בחיים כמצוות אביו. החיים בכפר הזה מורכבים משינויי העונות, ממסורת המכתיבה את ההתנהגות, מציות ללא ערעור לסמכות - הורים על ילדים, בעלים על נשים, ראש הכפר על התושבים, ומבורות מוחלטת בכל מה שקורה מחוץ לכפר.

המסורת - אומר יושימורה - היא דבר והיפוכו. מצד אחד היא מאפשרת ביטחון ונחמה, ואפשר להיסמך עליה. אבל להסתמך על מסורת ולא על ידע כדי לפרש ארועים - יכול להביא לתוצאה קטלנית כפי שהבינו מאוחר מדי, בני הכפר הזה.
אהבתי אותו מאד. הוא אינו מוותר על הסיפור המרתק, העצוב והמחכים, ולמרות שמדובר בכפר קטן ודל ביפן, הוא מספר סיפור שיכול - בשינויי תוכן קלים - לקרות לכולנו, אם לא נזהר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•yaelhar
ספינות טרופות

ספינות טרופות

אקירה יושימורה

סיפור יפני מענין,רגיש ומרגש. על כפרון דייגים זעיר ומבודד הממוקם על חוף סוער ובלתי יציב. המשפחות חיות מדייג עונתי ותלויות בחסדי הים.חלק מהדייג הם צורכים וחלק מוכרים לכפר שכן תמורת מזון . העוני גדול כל תושבי הכפר כולל הילדים עובדים בכדי להביא הביתה מזון .תושבי הכפר מוכרים עצמם, למספר שנים, לעבודת פרך במקומות מרוחקים בכדי להביא פרנסה למשפחה. הדבר היחיד שמהוה עבורם תקוה עושר ואושר הוא "או פונה קמה" התנפצות ספינת סוחר לרגלי הסלעים בחוף הכפר. אוצרות הספינה ובעיקר האורז שהיא נושאת,מחזיקים את הכפר למספר שנים, וחוסכים מהם את היציאה מהכפר לעבודה בחוץ. האסון של האחד הוא העושר והאושר של האחר. עד שמגיע ספינה שהופכת את המזל לאסון. סיפור מסופר דרך עיני עיסקו ילד הגדל בכפר החווה את החיים בכפר ואינו מכיר מה נמצא מעבר לגבולותיו.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אסתר
ספינות טרופות

ספינות טרופות

אקירה יושימורה

בחמש קם דייג, ויצא את ביתו. אל הים צעד והשליך חכתו. עד הערב סבב, לא הצליחה דרכו. גם צמא, גם רעב, אחזו אותו. סר פנים ונסער, חזר לכפר...
אם זה מצלצל לכם קצת מוכר, זה מפני שמדובר בתחילתו של השיר "אגדה יפנית", רק בשינויים מתחייבים (דייג במקום צייד). וכך הרגיש לי הסיפור שלפנינו, כמו סוג של אגדה.

בכפר דייגים קטן ומבודד ביפן, השוכן על קו חוף הים ולמרגלות נופי הרים פראיים, גרות מספר משפחות בבתים לבנים מוקפי טרסות אדמה חצצית. הדיג הוא מקור פרנסתם העיקרי כאשר הגברים עוסקים בדיג והנשים, הילדים והזקנים עוסקים באיסוף ירק, צדפות ואצות. ולפעמים נוהגים התושבים לקיים קשרי סחר חליפין עם הכפר השכן תמורת תוצאת חקלאית. הים אומנם מספק את מקור החלבון העיקרי של התושבים, אולם הוא לעיתים גם מקור לאוצרות של כסף, אורז, ביגוד, כלי מלאכה וכל מיני דברי מותרות המגיעים מספינות טרופות. ספינה טרופה היא בבחינת אירוע משמח ומזל טוב – הנקרא "או-פונה-סמה"- עבור אנשי הכפר. הם תלויים בה לרווחתם ודואגים להתפלל לבואה ולערוך טקסים (אישה הרה היוצאת לים) למענה. הם גם דואגים ל"עזור" לאותו מזל ולזרז את בואה של האו-פונה-סמה. ואיך עוזרים למזל? מתברר כי בלילות ים סוער דואגים אנשי הכפר להבעיר מדורות על חוף הים, סמוך לשוניות, על מנת לתעתע בספינות ולמשוך אותן לחפש שם מחסה. הספינות מתנפצות אל השוניות ואנשי הכפר בוזזים את מטעניהן והורגים את צוותיהן.

בעונת דיג חלשה וחוסר ברכה לבואה של ספינה טרופה, נאלצים תושבי הכפר למכור את עצמם. וזהו סיפורו של איסאקו, ילד קטן כבן 9, הנאלץ למלא, בעל כורחו, את תפקיד מפרנס המשפחה בהיעדרו של אביו , אשר מכר את עצמו לקבלן עובדים מהכפר השכן לתקופה קצובה של שלוש שנים תמורת סכום כסף מראש. מנהג השעבוד הוא דרכם של תושבי הכפר לשרוד מפני הרעב , ותמורת הכסף יכולות המשפחות, הנותרות מאחור, להתקיים לזמן מה. איסאקו לומד במהרה את המיומנויות הנדרשות על מנת לשמור כי משפחתו – אמו, אחיו ואחיותיו - לא תרעב ואף הופך לחבר מוערך בקהילת הכפר. משמש כנציג המשפחה בפני ראש הכפר, לומד את מלאכת אמנות הדיג עם הגברים, אוסף עצים עבור אמו להכנת הבדים, נוטל חלק פעיל בטקסים. הסיפור מתאר את חיי הכפר וקשיי קיומו, מחזוריות עונות השנה והשפעתה על פעילות הדגה , דרכו של איסאקו לגבריות וניצני אהבה ראשונה. במהלך הקריאה נוצרת התחושה כי הסיפור מתקדם לאסון, אבל לא ברור עד הסוף מאיזה כיוון.

סיפור נוגה ומעניין, הכתיבה פשוטה ותמציתית אם כי לוקה בחזרתיות. יושימורה יודע לספר סיפור, ומצליח לגרום לקורא לגלות אמפתיה כלפי ילד עני הכמהה, יחד עם אנשי הכפר, שתגיע או-פונה-סמה ותציל אותם מגוויעה ברעב ותיתן להם שלוות נפש ושלא יצטרכו למכור את עצמם, אפילו במחיר ביזה ורצח. גם בהמשך יושימורה נוטע בקורא סוג של תקווה שהתושבים לא יתגלו ויענשו. הוא מציג תפיסת מציאות שונה המתרחשת באותה תרבות אך עם מערכות חוקים ומנהגים שונים: כפר עני ורעב מול עשיר ושבע. רגע ההתפכחות מגיע כאשר טבע האדם, בסופו של דבר, רודף אותו, ומותיר מחשבות אצל הקורא בסיום הקריאה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Tamas
ספינות טרופות

ספינות טרופות

אקירה יושימורה

מעט מאוד ספרים יש עימם חיבור מיידי וכאשר הקליק הזה מתרחש, אינך יכול למוש ממקומך. אתה קורא אותו בשטף, אוחז בו ומשתאה על כל מילה ומשפט שאתה מצליח להכיל בתוככי הנפש.
הנך נכנס אל תוך תוכה של העלילה ובמשך ימים מספר הדמויות הופכות להיות בשר מבשרך. זה מה שקרה לי כאן. בספר צנום מימדים אך כה ייחודי ומעצים, מעצים בפשטותו ובכבדות שלו, כבדות מתעתעת ושברירית, ארעית ודינמית.
כבדות שהיא מעין ספינה מתנדנדת ומתנפצת במשברי הגלים, מעין מגלשה שפעם אתה למעלה ופעם למטה והגלישה למטה מפתיעה ורבת תהפוכות. ספר קטן שאוצר בתוכו יופי רב לצד תלאות ועצב לא פחותים.
למשך שתי יממות פסענו יחדיו, אנוכי ואיסאקו, גיבור הספר, וראיתי במו עיניי כיצד הוא עומל על דייג הסרדינים, התמנונים ושאר יצורי ים מגוונים. הדייג אשר מתאים עצמו לעונות השנה. חזיתי במו עיני בגעגועיה של אימו לאביו שנעדר מן הבית, מכר את עצמו לשלוש שנים.שלוש שנים תמימות.
כה הרבה עלול לקרות בשלוש שנים. להתרגש על פדחתך ולרסק את עולמך. העולם המוכר והאהוב הופך חברברותיו בין רגע לעולם מנוכר, עולם בו אתה משיל מעורך את שנות ילדותך והופך רשמית לגבר. גבר-ילד במציאות קשה מנשוא.
כל ניסיון עקר לגרד מעליך את אות הקין הצרוב על עורך רק יזכה אותך בצלקות מכוערות ורבות עוד יותר שיתנוססו על גופך ויאזכרו, פעם אחר פעם, את הנורא מכול. את המהפך שאת נוכחותו קשה עד בלתי אפשרי להחליק בגרון. כגוש צורב ונעוץ כיתד. אות קין שנגזר עליך לגלגלו כאבן במעלה ההר, לתמיד, כמעשיי סיזיפוס ביש המזל.
אולם, לפני התוודעותי אל הקליימקס, השיטו אותי על מי מנוחות בנהר עדין וקריר שבמהלכו חייכתי למראה ניצני ההתאהבות בינו לבין טאמי, והשתשעשעתי בליבי שדבר מה בין השניים אכן יתרחש. אהבתו הצעירה הזכירה לי אהבה צעירה משלי, אהבה שפרחה והייתה בשיאה ונגדעה אך לא נשכחה. אהבת נעורים אינה נמחקת מן הלב.
חשתי בעצמותיי את קשיי תושבי הכפר הקטן והעלוב לגרור רגליים ולקום ליום נוסף שאי הוודאות, חוסר האונים והעוני מרחפים מעל ראשיהם.
חשקתי שיניי כאשר האו פונה סאמה הגיעה והתושבים יצאו במחולות, שנות הרעב פסקו לשנים אחדות. ניתן לקחת נשימת רווחה ולהתרווח בהקלה. להנות מן החיים כפי שמעולם לא נהנו. לינוק מהם את המיטב, עד תומם. הנאות קטנות בדמות קערת אורז, סאקה ובדים מרנינים את העין.
אך ידעתי. הגרנד פאיינלה מגיחה מעבר לפינה, מופע הסיום שיקבע הכול, מי לחיים ומי למוות. תחושה רעה קיננה בי וזחלה לאורך עמוד שדרתי. תחושה אשר הקדימה את הבאות. תחושת חלחלה וגועל לנוכח מעשיהם של התושבים שעל מנת לחיות, בוזזים וגוזלים מאחרים את חייהם. ידעתי,אין מתנות חינם. זהו מיתוס. כל דבר הנלקח ללא רשות, בעוון, יש לתת את עליו את הדין. בין אם בחיים האלה על האדמה או בעולם הבא. המציאות המנומנמת שבה זכו התושבים היא רגעית ואפסית.
תיאורי הטבע, השמש הזורחת על הכפר הקטן עשוי העץ, הים הרוגע שגליו כסופים וקוצפים, בעלי קצף עדין ומנחם יותר מקצף קפה סמיך המעטר את המשקה החרפרף והכהה, הרגליים הנתונות לכפכפים מסורתיים, הגוף העטוי קימונו פשוט,כל אלה זוכים לציביון חדש. ציביון אפל, מריר שמשתנה כהרף עין בעמודיו האחרונים של הספר שאויירתו נעשית אפלה וחסרת תקווה. חוסר תקווה המאפיין ספרים כדוגמת "הדבר" מאת קאמי או "הדרך" מאת מקרמי אך דווקא בגלל שהשואה הניתזת על ראשם של התושבים מגיעה כה מאוחר,היא עוצמתית, ממוקדת ומרטיטת נפשות. מותירה את הקורא בפה פעור וקול ענות חלושה. מפלבל עיניו בחוסר אונים משווע ותוהה: מה התרחש כאן? זה אמיתי? המעבר החד בין רוגע לבהלה ואסון גדול המתממש לו ובא?

זהו כוחה של הקארמה, רבותיי, של הגורל, ובספרו של יושימורה הדבר מוכח ביתר שאת. הסופר דורך ברגל גסה על כל צל צלו של ספק המתעורר בלב הקוראים, מנפצו ומפריחו לאוויר כאילו היה נייר דק וחסר חשיבות. הוא מוכיח לנו שהכול אפשרי. גם מי שנח על זרי הדפנה וחייו בטוחים, למראית עין, סופו לטעום מן הסופיות והרוע, סופו להתפגר.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•סקאוט
ספינות טרופות

ספינות טרופות

אקירה יושימורה

אקירה יושימורה לקח אותי למסע בזמן בשלושת הימים האחרונים, אני מודה לו על כך. מסע בזמן אל כפר דייגים יפני מבודד ושם בכפר מתעסקים בעיקר בלשרוד. כפר מרוחק שנמצא למרגלותיו של רכס הרים גדול ומתחתיו אוקיינוס, המקור הכי משמעותי עבורם לאספקה של אוכל. הם עסוקים בדייג ומבלים את רוב זמנם במים כדי לדוג דגים, תמנונים ודיונונים על מנת לאכל ועל הדרך למכור אותם לכפרים שכנים תמורת דגנים וקטניות. אבות אבותיהם המציאו שיטה שעוזרת להם להשיג עוד אוכל ורכוש. הם מכינים מלח, על החוף, בדודים גדולים בימי חורף כשהים סוער ומתפללים אל האלים שהאש הגדולה מתחת לדודים תתעתע בספינות מסחר ותגרום לאנשי הצוות שלה לחשוב שיש אנשים על האי ושם אפשר למצוא מחסה. הספינה היתה מפליגה לכיוון החוף ונטרקת אל השונית החדה והצפופה. כשזה קרה אנשי הכפר היו יוצאים בסירות הדייג שלהם אל הספינה, הורגים את אנשי הצוות שנשארו בחיים ובוזזים את כל הרכוש, האוכל, הבגדים, הכלים ואפילו את העץ של גוף הספינה והמפרשים. תפילתם של אנשי הכפר לאו-פונה-סמה היא הבסיס לסיפור המדהים הזה.

אנחנו נשאבים לשגרת היום יום וחייהם של אנשי הכפר ונחשפים לקשיים הרבים בהם הם נתקלים. השנה לא ידועה, אני מניח שהסיפור מתרחש לפני המאה ה-19 מאחר והספינות היו עשויות מעץ. החיים לא קלים בכפר ותנאי מזג האוויר קשים, הקור הקשה מצליח לגבור על זקנים וילדים קטנים שגופם חלש מידי להתמודד כנגד תנאים שכאלו ומיתות הן דבר שכיח בכפר.

במרכזה של העלילה יושימורה מספר לנו את סיפורה של משפחה אחת, האב נאלץ היה לשעבד את עצמו לתקופה של שלוש שנים ובתמורה קבלה משפחתו סכום לא גדול במיוחד של כסף. הוא השאיר את אשתו לבד לדאוג לילדים כשהישרדות היא מעל הכל ומילותיו האחרונות לאשתו היו: "אל תניחי לילדים לרעוב". איסאקו הבן הבכור והדמות המרכזית, אחיו הצעיר איסוקיצ'י ואחיותיהם טרו וקאמה.
הסיפור הוא סיפור התבגרות של איסאקו שלאחר שנה מאז עזיבתו של אביו הפך לגבר, כן כן בגיל עשר ילדים נחשבים לגברים בכפר הזה, כשהוא עושה כל שביכולתו לעזור לאמו ולשמור על משפחתו שתשרוד. איסאקו לא באמת גבר, הוא ילד בן עשר אבל המנטליות של אנשי הכפר וכמובן ההתמודדות הקשה עם הישרדות יומיומית ועם המוות, כל אלו מאלצים אותו להתבגר מהר מאוד ובאמת לאט לאט הוא לומד ורוכש לו ידע ומיומנויות. ובכל זאת מדובר בילד בן עשר והתקופה היא תקופה קשה ללא טכנולוגיה וללא אמצעים והמציאות לא פשוטה בכלל, היא מכה במשפחתו של איסאקו פעם אחר ופעם וזה כואב.

ההתמודדות של איסאקו עם המציאות הקשה והאבדות שבדרך משרות אווירה מלנכולית מאוד על הסיפור אך באותה העת גם מרגשת מאוד. מדהים לראות את עומק הדמויות, הדמויות עוברות תהליך, הן למדות סבל ואמונה, אופטימיות ורצון עז לחיות, במיוחד איסאקו, אך האם זה מספיק כדי לשמור על משפחתו עד שאביו יחזור, האם או-פונה-סמה תברך את הכפר בבואה? מה יקרה למשפחתו של איסאקו ושאר אנשי הכפר?

סיפור קודר מרגש ויפהפה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Rasta
דירוג
5.0
לפני 18 שנים

“צמרמורת, זה מה שחשתי בגופי כשסיימתי לקרוא את הספר "ספינות טרופות" מאת אקירה יושימורה.אני מער”