הספר נפתח בהקדשה מאוד מרגשת מאת הסופרת <mark>קרולין בונגראן</mark> , לזכר כל קורבנות 7 באוקטובר. למשפחות, לאלו שנותרו מאחור. אני מודה שהתרגשתי. המחווה הקטנה הזו, מלאת האמפתיה (כנראה לשני הצדדים - זה הפירוש למילה "כל" ) עשתה לי הרגשה טובה, שמישהו רואה, מישהו משתתף בכאב שלנו, וזה לא מעט בתקופה המדממת הזו. וכנראה לא בכדי. משואה לשואה, והכאב הוא אותו כאב.

"נוכחות" (וההקשר של שם הספר מובא כמעט בסופו, וגם הוא מ

נוכחות מאת קרוליין <mark>בונגראן</mark>

יש ספרים שלא מספרים רק סיפור, אלא מזכירים לך איך זיכרון עובד.
איך הוא לא יושב בעבר, אלא נכנס להווה דרך הגוף, דרך הדאגה, דרך האהבה.
בהשראת הספר הזה עולה מחשבה על חיים שנבנים על אדמה שספגה כאב: גם כשהכול שקט, גם כשהשגרה מתנהלת, משהו בפנים תמיד מקשיב לסכנה.
אולי להיות נוכחת זה לא לשכוח, אלא להסכים לחיות לצד הפחד בלי לתת לו לנהל הכול.
להחזיק ילד ביד, להביט קדימה ולדעת ש