“הספר נפתח בהקדשה מאוד מרגשת מאת הסופרת קרולין בונגראן , לזכר כל קורבנות 7 באוקטובר. למשפחות, לאלו שנותרו מאחור. אני מודה שהתרגשתי. המחווה הקטנה הזו, מלאת האמפתיה (כנראה לשני הצדדים - זה הפירוש למילה "כל" ) עשתה לי הרגשה טובה, שמישהו רואה, מישהו משתתף בכאב שלנו, וזה לא מעט בתקופה המדממת הזו. וכנראה לא בכדי. משואה לשואה, והכאב הוא אותו כאב.

"נוכחות" (וההקשר של שם הספר מובא כמעט בסופו, וגם הוא מרגש לכשעצמו) הוא ספר הנע על שני צירי זמן. זה העכשווי, והולך אחורה לתקופת השואה בסלוניקי.
סיפורי שואה, סיפורי שואה של קהילות, סיפורים משפחתיים מהתקופה ההיא תמיד מרגשים. כי גם אם הדמויות בדיוניות לגמרי, ברור שהסיפור נבנה על זכרם של אנשים שבאמת היו שם. כי בכל בדיון יש מן האמת בסופו של דבר.

אלו סיפורים שלא תהיה בהם סגירת מעגל, אבל תהיה איזו סגירת קצוות מסוימת, לרוב ע"י הדורות הבאים במשפחה.

אז סיפור העבר מרגש. ויפה, ומאוד אנושי. הבעיה שלי היתה עם הסיפור העכשווי. הוא נקרא כמו טיוטה מאוד ראשונית, שכמו שנכתבה - ככה נשארה. כל ההקשרים התאימו אחד לשני פיקס, ללא שום חריקות, הכל היה יותר מדי אידיאלי ומושלם. גיבור הסיפור, מילו בן העשר, לא דיבר מים שנולד, והוא לא מוגדר כחירש או אילם. ויום בהיר אחד הוא מתחיל לדבר! והדבר עבר ככה, ללא דרמה, שום שינוי בטון הסיפור. כאילו שהוא התעטש והמשיך במעשיו כרגיל.
ובמילים אחרות: לא מציאותי, והכי לא אמין. כל ספר, וכל סיפור צריכים שתהיה להם אמינות. ברגע שאני מזהה חוסר אמינות, הסיפור מתמסמס לי ויורד לי ממנו. מבאס שהסופרת לא רק שלא איתגרה את עצמה, היא גם זילזלה באינטליגנציה של הקורא כשהיא הסתמכה רק על סיפור העבר שיעשה את העבודה, ולא תפרה מספיק הדוק את שני חלקי הסיפור.
אבל,
אני תמיד אומרת שכל ספר, חוץ מהסיפור שהוא מספר, הוא גם דלת. דלת לעוד עולם. אני תמיד אוהבת לקרוא את פרק התודות, ובמיוחד בספרות מקור, אבל פה חיכיתי כבר להגיע לחלק הזה, משהו הרגיש לי שיהיה מעניין.

והיה!

הסופרת מודה להרבה אנשים, על התחקיר, ועל העצות. ובין היתר מודה לרנה מולכו. שם נעוריה של אמי ז"ל היה מולכו. אביה יליד סלוניקי. מסתבר שמשפחת מולכו של רנה, היתה בעלת חנות ספרים עצמאית בסלוניקי שנסגרה בשנת 2004. ייתכן שהאהבה הגדולה שלי לספרים נבטה אי שם, דורות אחורה? לא ייתכן שאין איזה קשר, גם אם קלוש, בין המשפחות. משפחת מולכו היתה משפחה ענפה בסלוניקי, ובכלל הקהילה היהודית בסלוניקי היתה קהילה תוססת.

ככה זה בספרים, סיפור מוביל לסיפור, ובימים הבאים אני הולכת לשבת על הרשת ולהיכנס אל האתרים המוזכרים בפרק התודות.

אמר כבר מישהו שאם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, כן, גם בספרים מסתבר.

המציאות תמיד עולה על כל דמיון.”

“נוכחות מאת קרוליין בונגראן

יש ספרים שלא מספרים רק סיפור, אלא מזכירים לך איך זיכרון עובד.
איך הוא לא יושב בעבר, אלא נכנס להווה דרך הגוף, דרך הדאגה, דרך האהבה.
בהשראת הספר הזה עולה מחשבה על חיים שנבנים על אדמה שספגה כאב: גם כשהכול שקט, גם כשהשגרה מתנהלת, משהו בפנים תמיד מקשיב לסכנה.
אולי להיות נוכחת זה לא לשכוח, אלא להסכים לחיות לצד הפחד בלי לתת לו לנהל הכול.
להחזיק ילד ביד, להביט קדימה ולדעת שהעבר לא ייעלם — אבל גם ההווה מבקש מקום.
-
עלילת הספר מספרת על אישה וילד ועל חיים שנבנים על אדמה שלא באמת שקטה.
העלילה מתמקדת ביומיום שלהם -בבית, בטיולים, בשיחות הקטנות -אבל כל הזמן מרגישים שמשהו כבד יושב מתחת לפני השטח. עבר משפחתי של השואה, שלא מסופר כסיפור היסטורי אלא כחלק מהנפש.

האם בספר מנסה להיות אמא טובה, נוכחת, מגוננת, אבל הפחדים שלה לא תמיד שייכים להווה.
היא חוששת מהעולם, מהאובדן, ממה שעלול לקרות- והילד, גם בלי להבין הכול, גדל בתוך האווירה הזו.
זה לא ספר על מחנות או זוועות, אלא על מה שנשאר אחר כך: חרדה שקטה, אהבה גדולה וקושי להרפות.
הכתיבה מאוד פשוטה וישירה. אין התחכמויות, ואין דרמה מלאכותית.
דווקא בגלל זה הספר עובד. הוא מרגיש אמיתי, עצוב במידה ומאוד אנושי.
-
זה ספר שמומלץ למי שמתעניין בהשפעה של השואה על החיים כאן ועכשיו ובסיפורים קטנים שבהם הכאב לא צועק — אלא פשוט נוכח.

-
כל עוד מישהו חי בזיכרון שלנו, הוא עדיין נוכח בעולם.
המוות האמיתי מגיע רק כשכבר אין מי שיזכור.”