יותר מ12 שנים עברו מאז שקראתי את הספר תרנגול כפרות בפעם האחרונה. סיפורו של נורי, הנער מבגדד, תמיד היה חקוק בדמיוני. במשך שנים אמרתי שהספר הזה הוא הספר האהוב עלי ביותר, אולי משום שבגיל 18 הרגשתי שההגשמה שלו היא גם ההגשמה שלי.
הסיפור של "תרנגול כפרות" הוא אומנם הספר הראשון של אלי עמיר, אבל מבחינת הטרילוגיה של נורי, הוא למעשה השני בסדר, אחרי "מפריח היונים" ולפני "יסמין". הוא מספר על נורי, המגיע מן המעברה אל "קריית אורנים" - הקיבוץ. על הניסיון של הקיבוץ להפוך אותו ואת חבריו ל"שווה בין שווים" אבל בלי לקבל את התרבות שלו כשווה.
לאחר שקראתי את מפריח היונים, לא היה מנוס. הלכתי שבי אחרי הספר של תרנגול כפרות ולו כדי להשלים את המעגל. מצאתי אותו, אי שם בחנות ספרים בתל אביב ורכשתי אותו מיד. כשהתחלתי לקרוא, גיליתי שאני כמעט ולא זוכר כלום. כאילו קראתי את הספר בפעם הראשונה. מיד הבנתי למה נקשרתי אל הספר הזה מהרגע הראשון, אז כשהייתי עוד נער - התיאור של המסגרת, של הרצון להגשים, הרצון להיות חלק ממשהו, בער בי אז.
היום, אני רואה את הספר "תרנגול כפרות" בצורה אחרת. זהו ספר מעניין לכל הדעות ואני ממליץ עליו בחום, אבל היום - אני מתקשר הרבה יותר אל "מפריח היונים". אולי זו הבגרות הזו שהגעתי אליה ואולי זה משום שמפריח היונים מדבר יותר על הצד המשפחתי והפחות אישי שבתרנגול כפרות והרי, בסופו של דבר, כולנו אנשי משפחה.
















