אונס נשים במלחמה הוא תופעה נפוצה מימים ימימה ובעבר הוא נתפש כבלתי נמנע כפי שנתפשו גם הריגת אזרחים וכיבוש שטחים. במלחמות רבות מספור נאלצו נשים לסבול אונס, מעשי סדום, זנות כפויה ותקיפה מגונה מידי הלוחמים או החיילים שבצד היריב. אזכיר רק את האמרה כי ב-1945 הרוסים לא כבשו את ברלין אלא אנסו אותה. על מעשים של אלימות מינית כנגד נשים בזמן מלחמה נכתבו אין ספור מאמרים (ממליץ על ספרה של רות הלו "נשות הניחומים") ואף ביאליק הזכיר זאת בשירו על עיר ההרגה המתייחס לפרעות קישינב:

וְיָרַדְתָּ מִשָּׁם וּבָאתָ אֶל-תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים,
מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים,
אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים,
הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ.

למרבה הפליאה רק בשנות ה-90 של המאה הקודמת, אונס הוגדר כפשע מלחמה.

נושא גורלן של הנשים הארמניות בשנים של מלחמת העולם הראשונה, עומד במרכז ספרה של אורה אחימאיר. המחברת חוזרת אל שואת העם הארמני, אל הגירוש ההמוני שהם חוו מידי האימפריה העותומאנית, אל מעשי הטבח הנוראים ועל הפיכת נשים רבות כל כך לשפחות מין.

גיברת הספר החוקרת את הנושא היא לונה, חוקרת שואה ששורשי משפחתה נמצאים בחלב אשר בסוריה. במסגרת כינוס אקדמי היא נחשפת למידע ראשוני אשר מעיר בתוכה זכרונות רדומים המובילים אותה לשיחה עם אמה, שיחה אשר בעקבותיה מתברר לה כי סבה וסבתה הצילו נערה ארמנית באותם ימים קשים. אך קודם לכן נאלצה אותה נערה לעבור מסכת של יסורים שהותירו בה צלקות פיזיות רבות וכמובן גם נפשיות. באמצעות סיפורה של אותה נערה (שושאן שמה), אנו נחשפים לאותם מעשי זוועה אשר היו מנת חלקם של הארמנים. ההשוואה למה שעבר העם היהודי רק 25 שנה מאוחר יותר, היא כמובן בלתי נמנעת.

אך "אררטים" לא עוסק רק בענין הארמנים. הסופרת מכניסה אותנו אל תוך משפחתה של לונה, מספרת על יחסיה עם בעלה, יחסיה עם שני בניה שאחד מהם נותר משותק לאחר תאונה, על הדילמות האישיות והמשפחתיות, על הלחצים הבאים כתוצאה מהתמודדות עם הצלחה, עד שבשלב מסוים שאלתי את עצמי מה כאן הסיפור הראשי ומהי היא עלילת המשנה. אם יש לי ביקורת כלשהי על הספר, הרי היא מתרכזת בנושא הזה.

זהו ספרה השלישי של אורה אחימאיר שאותו קראתי (אחרי "בסלון של ברטה" ו"כלה") אך מבחינה כרונולוגית הוא השני שכתבה. כל ספריה מתאפיינים בתחקיר יסודי ובכתיבה רהוטה ומרתקת. כמו שני האחרים, גם זה ספר טוב ומרחיב דעת שבהחלט שווה קריאה.

שואת הארמנים מעולם לא היתה גולת הכותרת של ימי ההסטוריה של זמננו. דרך ספר קסום זה התוודעתי אליה, אני מתארת רק אל קצה קצהו של המאורעות שקרו אז.

אנחנו חיים בעידן מלחמות אחים, מדינות שסועות רבים נגד מיעוטים ולהפך. הנשים הארמניות נרדפו נחטפו נאנסו ונרצחו.

את פניהם קיעקעו סימנו ובידלו, דרשו מהן לשנות את דתן.

לונה עובדת חקר שואת היהודים מקבלת עליה להיות חלק מצוות בינלאומי החוקר את שואת הארמנים. מאימה החולה היא שומעת על סיפורים מילדותה לצד הארמנים שהגיע גם לירושלים, מסבתה שממנה ירשה את שמה ירשה גם מחברת עתיקה ומצהיבה בה עדות חיה של פליטה ארמנית, בת של חברים מהעבר שפניה מקועקעים המסבירים חלקית את סיפור חייה, הבריחה המסע הרדיפה החטיפה האונס והמוות בדרך.

לונה מלווה את שואת הארמנים ביחד עם החוקר הראשי ובנוסף מטפלת במשפחתה, בעלה הנוקשה, בן נכה קשה מראשו ומטה אשר לו אישה תומכת ושתי בנות ועוד בן אשר חשה כי הוא בורח מעצמו ומהנטל הריגשי שהוטל עליו בגלל פציעתו הקשה של אחיו.

ספר אשר משאיר אחריו רושם והרהורים על חיים אחרים.

רגשות מעורבים לגבי הספר הזה. מצד אחד כל מי שכותב על שואת הארמנים ועוד באמפתיה כפי שמציינת זאת המחברת בסוף דבר - ראוי לשבח. מצד שני - השואה הארמנית בספר הזה היא משהו צדדי ומשמש בעיקר כמנוף לסיפורה של הסאגה לכאורה המשפחתית של גיבורת הסיפור. כלומר הנושא העיקרי בספר זה הוא העלילה של המשפחה ושל גיבורת המשפחה על רקע כאילו "התאהבותה" בחוקר הזר, המשבר שלה עם בעלה, בנה נכה תאונת הדרכים, בנה הנוסף שהוזנח על ידה ועוד מהסוג של הרומן הדי נדוש הזה. השואה הארמנית משמשת כאן לסופרת - לטעמי האישי כמובן - מנוף לנושא מחקר שבמסגרתו עולה דמותה של שושאן הארמנית אשר סבתה של גיבורת הסיפור התודעה אליה ואף כתבה יומן המתאר את סיפורה של שושאן.יש כאן שימוש לא הכי אמין בעולם לגבי מחברת ישנה שנמצאה וכו' - זה כוחה של הספרות שהיא יכולה להמציא כל דבר. נושא השואה הארמנית זכה ליצירות ספרותיות רבות רושם: 40 הימים של מוסא דאג מאת פרנץ ורפל, ספר הלחישות של וָרוּזַ'אן ווֹסְגָנְיַאן -הם רק שניים מהבולטים ביותר והמרשימים ביותר. לכן למי - שכמוני - קרא את 2 הספרים האלו - קשה להתרשם מהשואה הארמנית כפי שהיא מתוארת בספר זה למרות התיאורים הקשים והאכזריים. מצד שני מי שלא הצליח להגיע ל-2 הספרים המרשימים האלו ורוצה להתרשם מנושא השואה הארמנית תוך כדי סיפור קליל ואפילו קצת "קיטשי" ירויח בכל זאת את המודעות לשואה הארמנית. היו מספר פעמים שהחלטתי במהלך הקריאה להפסיק - הסיפור המרכזי המשפחתי ממש לא תפס אותי והשואה הארמנית בסיפור לא חידשה לי דבר - בכל זאת מתוך כבוד לסופרת ולנושא עשיתי מאמץ...

כשאני חושבת על ארמנים, אני נזכרת במר סימוניאן.
פגשתי אותו לפני שלוש שנים כשרק נכנסנו לביתנו החדש. הוא ועמיתיו המקסיקנים עבדו על שלדת הבית שממולנו. הם שמעו מוסיקה עליזה בקולי קולות, עבדו רוב הזמן אך גם טרחו לקחת הפסקות ארוכות, פטפטו והעיפו מבטים מזילי ריר לעבר כל נערה-בחורה-אישה שחצתה את הכביש. זאת הייתה הרגשה לא נעימה על אף שידעתי כי עבודתם זמנית וברגע שיסיימו את המבנה, יעזבו.
מר סימוניאן, הבוגר שבחבורה לא היה שותף לשירתם והגיגיהם.
הוא עבד כמעט ללא הפסקה, התקין שקעים בקירות, תחם חדרים בקירות גבס וניסר גזרי עץ. צפיתי בו פעם מחלוני, גבר כבן 50, גבוה ושזוף בעל בלורית שחורה וחרכי עיניים.
לא ניתן היה לקבוע את צבען כי תמיד היו חצי עצומות ממאמץ או מנוחה קלה.
פעם אחת כשיצאתי לגינה האחורית לאסוף את צעצועי הילדים מהדשא ראיתיו יושב בשמש מחזיק ראשו בידיו, הוא היה לבדו כי האחרים החליטו לנסוע ל: "טקס-מקס", מזללה מקסיקנית שפתחו לא הרחק משכונתנו.
ניגשתי אליו ושאלתיו בזהירות אם ירצה לשתות מים קרים. הוא נפנה להביט בי ונדהמתי מצבע הענבר שבעיניו. הן היו צהובות כמעט, כמו של זאב ערבות.
שפתיו התעקלו למעין חיוך, תודה לך, אמר ואני מיהרתי להיכנס הביתה ולהביא לו בקבוק מהמקרר. שוחחנו קצת והוא סיפר לי על משפחתו אישה וילדה ואף הראה לי צילום שלהן ששמר בארנק. הוא שאל מהיכן אני ואמרתי שמישראל ונדמה היה לי שחיוכו התרחב ומפניו בקעה איזו הבנה הדדית, אולי גורל משותף.
ידעתי על היותו ארמני, שם משפחתו הסגיר את מוצאו אך לא אמרתי מילה.
ביום השני הוא כבר חיכה לי באותו מקום ואני כיבדתי אותו בדיאט קולה (משקה השמור לאורחים) הוא גישש לגבי ושאל מהיכן הורי ולא עבר זמן רב והתחלנו לשוחח על פוליטיקה, מלחמות ומיעוטים. היה לו ידע רב בנושא ואני ידעתי אילו שאלות לשאול.
בסוף קצת התאכזבתי כשעזבה החבורה. באותו יום קבעתי תור לרופא השיניים וכשחזרתי היו בחצרי שקט ודממה.
העובדים עזבו כולם ורק אחד מהם השאיר על חלוני צלוחית קטנטנה מחרסינה, מעוטרת בבתים צבעונים על רכס הר.
ידעתי שהתשורה ממנו על אף שלא כתב דבר.

כשאני חושבת על ארמנים אני נזכרת באל פאצ'ינו הנפלא שגילם את ד"ר מוות הלא הוא ג'ק קבורקיאן הנודע, שהתפרסם בעיקר בשל סיועו ל-130 חולים סופניים להתאבד.
ארמניה היא עבורי כנסיה בירושלים וניגון עתיק, ריח של קטורת ואנשים שמדברים בלחש, צנועים וענווים.
ארמניה היא כלימה, כעס וקוממיות על בזבוז זמן ותסכולים כי נציגיה אינם יכולים להקים מוזיאון מכובד בוושינגטון הבירה. יש מקום, יש מימון ואין למי למשוך בחוטים.
האמריקאים לא רוצים להכעיס את הטורקים, הטורקים לא רוצים לקחת את האחריות על רצח עם והשרידים עדיין מתבוססים בזיכרונות ודם.
ביקרתי בתערוכה זמנית נודדת בארה"ב וגם ברובע הארמני בירושלים, זה היה מזמן.
הכחדת העם הארמני הינו נושא כאוב ולצערי לגמרי לא מטופל.
ספרה של אורה אחימאיר "אררטים" עוסק בנושא הזיכרון וההנצחה של העם המיוסר הזה, נוגע בנקודות רגישות ומפרט בצורה מעניינת כיצד נפל בין הכיסאות. הכיצד ייתכן כי שני מקרים דומים כל כך: שואת העם היהודי, כשישה מיליון טבוחים והזוועה שהתבצעה בארמנים, אחד וחצי מיליון נרצחים לא זוכים לטיפול דומה או לפחות הוגן.
העם היהודי עסוק בלהנציח קורבנות ומצליח לעורר הדים ברחבי העולם בעוד ששתיקתם הרועמת של הארמנים מביאה רק רוגז והתעלמות כמעט מוחלטת. ההחלטה להקים מוזיאון נתקלת בהתנגדות ובירוקרטיה. אנשים מטשטשים את עקבות ההרג ומעדיפים להתעלם מעם נודד ובודד, ממיעוט. לאף אחד לא אכפת.

גיבורת הסיפור, לונה, עובדת במכון מחקר העוסק בחקר נשים בשואה.
נקרית בפניה הזדמנות לעבוד לצד עמיתו של בעלה, ג'ורג' החוקר את סבלן של הנשים ועמידותן במלחמות השונות, בחרפות ובהשמדת עם.
מוצאו של ג'ורג', ארמני ומעניינת אותו בפרט ההיסטוריה הכאובה של עמו.
לונה מגלה כי הוריה בעברם הצילו נערה ארמנית מהזוועות והביאוה עמם לחלב, עירם.
אימה הישישה מספרת לה על קיומה של מחברת בה נהגה סבתה של לונה לכתוב, מעין יומן ובו היא מתארת את ייסוריה של שושאן היא הנערה המסכנה.
הגיבורה מתחברת לעברה ומזדהה עם גורלן של הנשים הארמניות.
יש בה כוח רב אך גם חולשה שכן חיי המשפחה שלה מתפוררים לאיטם ונושאים בחובם גם טרגדיות ואכזבות.

הספר מסקרן מאוד ויש בו מידע חשוב אודות גורלם של הארמנים ומולדתם.
תמיד חשבתי שמוסה דאג הוא שם של אדם והנה התברר לי שמדובר במקום, בכפר, בהר שעליו נלחמו הארמנים כ 40 יום על חייהם ורובם הצליחו להינצל לאחר שלחמו בחירוף נפש נגד הטורקים.
חקרתי מעט את הנושא באינטרנט ולא גיליתי יותר מדי ממצאים, רובם היו ראיונות ודיבורים. ביוטיוב מצאתי את הסרט "ארבעים הימים של מוסה דאג" וצפיתי בו בעניין וישנו אתר מרשים "מוזיאון מקוון" אודות שואת הארמנים ובו סרטון קצר וממצה.
אני מצרפת קישור לצפייה.

http://www.armeniangenocidemuseum.org/#home

עם זאת, יש לציין כי קו העלילה הספרותי אינו מהטובים שקראתי, לא התחברתי לדמויות שבדתה הסופרת ולא נקשרתי אל גורלן אך הנושא העיקרי היה חשוב ותפס חלק לא קטן. אופקיי התרחבו ובתכנוני לקרוא את ספריו של פרופ' יאיר אורון אשר כתב יחידות לימוד לאונ' הפתוחה אודות רצח העם הארמני.

ספר מעניין מאד, שמשלב סיפור אישי עם היסטוריה, הכתיבה יפה וקולחת, ממליצה בחום!
הספר דן ברצח העם הארמני שבוצע על ידי הטורקים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. מדובר בטבח המוני, גרוש המוני, צעדות מוות, התעללות מינית בנשים, שבוצעו כנגד האוכלוסייה הארמנית במטרה להשמידה. נושא חשוב שהטורקים העדיפו להימנע מלדבר עליו.
הגיבורה בספר היא לונה. לונה היא חוקרת שואה, אשת משפחה מסורה. היא נשואה לאורי, איש לא קל וקצת אנוכי ולהם שני בנים. בנם הבכור עבר תאונה ונותר נכה מהצוואר ומטה. לונה מקדישה את חייה למשפחתה, היא מנסה לרצות את בעלה, מטפלת במסירות בבנה הנכה ובנכדותיה ופחות מתמקדת בעצמה וברצונותיה.
יום אחד בעלה מארגן כינוס באוניברסיטה ושומע שאחד המרצים שיש לו שורשים ארמניים, ג'ורג', מחפש חוקרת. הוא ממליץ על אשתו, לונה. ג'ורג' מבקש מלונה שתצטרף אליו למחקר בנושא רצח העם הארמני המתמקד בפגיעה בנשים כאמצעי להשמדת עם.
לונה נענית לו ויוצאת למסע מרתק של שלוש שנים שנע בין הרובע הארמני בעיר העתיקה בירושלים ומגיע עד חלב שבסוריה, שם גרו סבתה וסבה.
לונה נזכרת שבעבר הלכה עם אמה לבחורה שפניה מקועקעות ושואלת את אמה אודותיה. אמה מספרת לה שסבתה כתבה מחברת ובה סיפור הצלתה של אותה בחורה שפגשו בעבר, שושאן, בחורה ארמנית שעברה התעללות קשה, שהיא וסבה של לונה הצילו בזמן רצח העם הארמני. הם הבריחו אותה לחלב ומשם לארץ.
לונה לוקחת על עצמה פרוייקט: לספר את סיפורה של לונה. לונה וג'ורג' עורכים הרצאות בכדי להביא לידיעת העולם את הזוועות שנעשו על ידי הטורקים ומקווים לנסות להבין את הגורמים לזוועות בכדי לוודא שלא יישנו מעשים כאלה בעתיד. במהלך הספר מוזכרת שואת היהודים לצד שואת הארמנים ומוזכרות נקודות הדמיון היניהן.
במקביל לסיפור ההיסטורי, מובא סיפורה האישי של לונה. בינה לבין ג'ורג' מתפתחים יחסים קרובים אך שניהם חוששים לממש את הרגשות, פן יתערערו השקט והשיגרה שבחיי הנישואין של שניהם. ג'ורג' מתחבר גם מאד לבנה הנכה והם מבלים הרבה ביחד.
דווקא כשלונה מתחילה לממש את עצמה וזוכה להכרה, קורה ארוע במשפחתה שגורם לה לנפילה חזקה שממנה קשה לה להתאושש.
כמו שכבר כתבתי, יש פה שני סיפורים, זה לצד זה, היסטורי ואישי.
הסיפור ההיסטורי כולל בתוכו אכזריות והתעללות מצד אחד אבל גם המון חמלה ואהבה מהצד השני.
הסיפור האישי הוא סיפור על חשיבות המשפחה, על הורות והקרבה למען הילדים, על קריירה ושאיפות, על תהילה והכרה ועל הזכות של כל אחד לממש את עצמו ולהיות מאושר!
ספר מעניין, כתוב היטב, ממליצה בחום!

לאחרונה נשיא ארה"ב ג'ורג ביידן הכריז כי ההרג ההמוני של הארמנים לפני 106 שנים במלחמת העולם הראשונה יוכר כרצח עם.
כמובן שזה מהלך שיביא איתו משבר בין ארה"ב לטורקיה. הנשיא הדמוקרטי הבטיח זאת גם במהלך הקמפיין שלו.
לאורך שנים מהגרים ארמנים רבים חיים בארצות הברית, העשירו אותה ומעולם לא שכחו את המולדת האמיתית שלהם ואת ההסטוריה העגומה שלה.
אולי סוף סוף יהיה איזשהו פיוס בין טורקיה וארמניה. אצלנו בארץ עדיין נזהרים מלנקוט עמדת הצטרפות.
הספר "אררטים" שכתוב היטב ובצורה מעניינת מספר סיפור אישי והסטורי.
הסיפור האישי הוא של חוקרת שואה בשם לונה שקרויה על שם סבתה שנולדה בחלב שבסוריה כבשכנותם היתה קהילה משגשגת של ארמנים.
לונה יורשת מסבתה בנוסף לשם גם מחברת מצהיבה ובו סיפור של חברת משפחה בשם שושאן שעברה תלאות ואונס ע"י הטורקים כשגרשו את הקהילה והצעידו אותה למוות וכליון, ובדרך נס הובאה לירושלים והצטרפה לקהילת הארמנים החיים בה. הסבתא תיעדה את ההתעללות שעברה שושאן ואת כל ההרס והחורבן שעברו הארמנים בצורה זוועתית של אונס ורצח.
את הנשים היפות קיעקעו את פניהן והמירו את דתן לאיסלם.
לונה היא אשת משפחה מסורה שלוקחת על עצמה את קידום הנושא ביחד עם חוקר ארמני בשם ג'ורג' איש תלוש וכל מרצו וזמנו מוקדש להכרת הטבח שנעשה בעמו כשואה.
קראתי מספר ספרים בנושא שואת הארמנים וביניהם גם הספר "הממזרה מאיסטנבול" שדן בנושא חשוב זה.
ממליצה בחום

הספר הבטיח. ספר המנסה להשוות ולתאר את שואת ארמניה בהתייחסות גם למקבילה שלנו השואה. הרבה יותר מכך הספר הוא סאגה משפחתית של גיבורת הספר. מצאתי בספר פחות ארמניה והמון משפחה. דרך אגב, משפחה מעניינת שהיה נהדר להיחשף אליה.
קצת מאכזב. לקחתי את הספר כי סיקרנה אותי שואת ארמניה וקיבלתי משהו שונה. ובכל זאת - ספר מעניין

הרעיון יפה וחשוב! לא ידעתי כלום על שואת הארמנים לפני כן והספר בהחלט העשיר אותי בקצת ידע אך בתור רומן לצערי העלילה לא מספקת,לא מסקרנת ולא מושכת להמשיך לקרוא. קראתי רק חצי