התאכזבתי, יש פוטנציאל לסיום אחר, אבל בחיים כמו בחיים- הסיום לא happy end.
הדמויות הראשיות עם סיפורי חיים מאתגרים, אבל התיאורים שלהם שטחיים, תיאור הקשר ביניהם- שטחי.

הסיבה היחידה שנתתי 3 לספר במקום 2, שהצלחתי לסיים אותו ולא התייאשתי אחרי 20-30 עמודים.

להיות חוה אלברשטיין זה טייטל מחייב. לכתוב ספר זה כבר מעורר ציפיות ומבחינתי הציפיות לא התגשמו. לצורך ההגינות אציין שקראתי חצי ספר ולא המשכתי.
היא זמרת אדירה, יש לה רפרטואר מדהים ומרגש, אבל הספר לא ריתק אותי, ככל הנראה משום שהוא בנוי קטעים-קטעים, פרקים-פרקים, בתיאורים די יבשים של באנו, היינו, שרנו, הלכנו. אין קשר בין הדברים, אין רצף, אין עומק רגשי, אין באמת גילוי של תחושות אמיתיות. חבל

כשהייתי ילדה בשנות ה- 70 וה- 80, הקיבוץ נראה בעיני מקום אידיאלי, קסום, חלומי, רחוק ובלתי מושג. בני הקיבוצים נתפסו כאליטה נכספת, כמעט בני אלילים. מתסבר שהמציאות הנחווית על ידם, לא היתה תמיד נוצצת ואידיאלית. סמדר גונן מספרת את חוויות הילדות וההתבגרות שלה בקיבוץ חפציבה שבעמק יזרעאל, חושפת מחקרים מרתקים על הלינה המשותפת והבעיות שהיא יצרה, על הבעיות שהיו בחברת הילדים, כיצד הקיבוץ התמודד (או יותר נכון לא התמודד) איתן. אהבתי את הספר, אם כי החלק החקרי היה לי מעט ארוך מדי, הייתי מעדיפה יותר סיפורים אישיים. תודה על הקול החשוב הזה!

חוות הדעת מתייחסת לספר "הפרדס"/ בנימין תמוז.

מאז 7 לאוקטובר, לא הצלחתי לקרוא ספר אחד מתחילתו ועד סופו, המציאות ההזויה שאנחנו חיים בה סיפקה לי תירוץ טוב (או עלוב, תלוי איך מסתכלים על זה). אבל העובדה היא ש"הפרדס" הוא הספר הראשון שאני מצליחה לסיים לקרוא.

לכאורה, העלילה מתוארת מפיו של אגרונום שמגיע לחלוק את הידע המקצועי שלו בפרדס ביפו, החל מתחילת המאה ה- 20, מתארת את חיי המשפחות שחיו שם בהמלך השנים ועד לשנת 1956 לערך, תקופת מלחמת קדש. כל זאת, במקביל להיסטוריה של ישראל בתקופה זו, החל מגירוש התורכים, גירוש המנדט הבריטי, שתי מלחמות העולם, הקמת מדינת ישראל, נטישת יפו על ידי תושביה הערבים, מלחמת העצמאות.

במרכז העלילה- לונה, אישה אילמת וחרשת, בתו של הטורקי שקיבל את האגרונום לביתו ובהמשך הופכת לאשתו של הבעלים הבא של הפרדס והאחוזה. אישה יפה, מכושפת, מכשפת, שמנהלת מערכות יחסים לא מקובלות בלשון המעטה עם הגברים שבחייה.
במקביל, מערכת יחסים בין שני אחים, אחד יהודי והשני ערבי (בנים לאותו אב, לא לאותה אם), כשבמהלך העלילה מתגלה התהום התרבותית והתפיסתית ביניהם והיחס שלהם לאדמת ארץ ישראל.

לא יכולתי להימנע מהמחשבות שעלו בי תוך כדי הקריאה, על הרלוונטיות של ההבדלים בין יהודים לערבים לגבי תפיסת האדמה שלהם, על הרצון של כל צד לסלק מפה את האחר, למרות שהספר נכתב ב- 1972 ואנחנו היום ב- 2025. על כמה תמימים היינו (ואולי עודנו) באמונתנו שנוכל לחיות בשלום עם הערבים לצידנו (ובתוכנו?) ועל איך המציאות מכה בנו שוב ושוב, וכמה נוח ליפול שוב ושוב למלכודות האלה. כאילו שום דבר לא משתנה למעלה מ- 120 שנה על האדמה שלנו.

קראתי את לילי העשרים וגיליתי ספר שעומד בדיוק על קו התפר בין ההתרחשות הגשמית-סוערת- קבוצת חלוצים שעומדים לעלות לקרקע ולהקים יישוב חדש בארץ ישראל, רגע של חלוציות והירואיות, לבין שאלות פילוסופיות עמוקות יותר: האם האדם כאינדיבידואל גובר על הקולקטיב? מה המשמעות של שייכות, מה התפקיד של היחיד אל מול ההיסטוריה?

כקוראת, הרגשתי שאני נמשכת למתח הזה בין האלימות, הרומנטיקה והאידיאולוגיה לבין החקירה הרכה יותר של השאלות הפנימיות. אבל לצערי, לא הצלחתי להתחבר לדמויות. הן נשארו עבורי די שטחיות, לא מספיק מעוצבות כדי לעורר בי חיבה, כעס או אפילו סקרנות. לא הצלחתי להרגיש שאני באמת מבינה מי הן, מה מניע אותן, מה מפעיל להן את הלב.

זו קריאה שמשאירה אותי עם מחשבות, אבל לא בהכרח עם רגש.

אני ברגשות מעורבים לגבי הספר. מצד אחד, הכתיבה של אורה אחימאיר מרתקת וסוחפת. העלילה על גב הספר הבטיחה סיפור על שואת הארמנים, אז תוך כדי הקריאה הבנתי שהנושא הזה רק משני לעלילה המרכזית, שהיא התנהלותה של אישה בעולם, ציפיות החברה ממנה, איך היא מחניקה את רצונותיה ונשאבת לשגרה השוטפת. עם זה אין לי בעיה, כאמור הסיפור קולח והכתיבה משכה אותי להמשיך לקרוא עוד ועוד.
עם שני דברים היתה לי בעיה- האחד- הדיסטופיה המתוארת לגבי מותה של מדינת ישראל בדפים האחרונים, היתה קשה לעיכול. במיוחד אחרי 7.10.23.
והשני (והוא גם משני בחשיבותו)- התמוטטות העצבים של הגיבורה, כאילו נוצר פתאום, יש מאין, ללא כל סימנים מקדימים מבשרים, ברצף העלילה זה הרגיש לי מעט תקוע ולא שייך. חושבת שאפשר היה לעבות שם קצת יותר.
סה"כ ספר בסדר, כאמור למעט הסוף שהיה קצת מרגיז, מוריד ומעצבן.

קראתי את הספר בכמה שעות, אי אפשר להפסיק.
סיפור על תאומים בימי מלחהע השניה, בכפר קטן ליד הגבול, שאמם משאירה אותם אצל סבתא כי בעיר הגדולה כבר לא בטוח.
הסיפור מסופר ע"י התאומים בגוף ראשון, פרקים קצרים שהולכים והופכים מזעזעים יותר ויותר.
תחילה הם מתרגלים דברים פיזיים קשים להקל את מצב המלחמה, למשל- כמה זמן יוכלו להחזיק בלי אוכל, התרגלות לכאב פיזי ועוד.
הסיפורים הופכים להיות יותר ויותר קשים, ככל שהם מתרחקים רגשית מהסיטואציה.
*** אזהרה- בספר יש סצינות סקס קשות וכן מוות גרפי לא קל.
ספר שמשאיר אותנו עם הרבה מחשבות על טבע האדם וכמה אכזר צריך להיות כדי לשרוד.

הספר הזה שכב בספריה שלי המון זמן ולא הגעתי אליו. היום בבוקר ניגשתי לחפש ספר ונתקלתי בו. לקחתי ליד ולא יכולתי להניח עד שסיימתי לקרוא אחרי 4 שעות.
לטובת אלו שעדיין לא קראו את הספר, לא אכתוב פה ספויילר. רק אמליץ עליו מאוד ואומר כי אינו קל לקריאה.

סבא סולומון נתן לנכדתו הקטנה והשותקת נעמי, מחברת לכתוב בה מילים קשות שהיא לא מבינה. הוא הסביר לה את המילים שכתבה, בפרשנות שמתאימה לילדה קטנה, בפשטות אך באופן מציאותי. לאחר שנפטר, נעמי הקטנה ממשיכה לכתוב המון מילים במחברת המילים הקשות, אבל כבר אין מי שיפרש אותן עבורה. היא ממשיכה לשתוק כלפי העולם, אך מנהלת עם עצמה שיחות ארוכות ונוקבות על מה שהיא רואה מסביבה, בעיקר על משפחתה הקרובה- אמא, אבא וסבתא.
כל פרק בספר מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת בסיפור, בכתיבה מרתקת וקולחת. יש הרבה מילים קשות וסיפורים לא קלים בספר הזה וגם מוטיב השתיקה שזור בו כחוט השני. סיפור חיים יפה בירושלים "של פעם", ללמדך שכל המשפחות אומללות בדרכן. ממליצה מאוד.