ספר הביכורים של פאולו ג'ורדנו, סופר איטלקי, ד"ר לפיזיקה בתוארו ובמקצועו. לא פחות מוכשר בכתיבת פרוזה.

את שאר שלושת ספריו שתורגמו לעברית קראתי קודם, לטעמי, הם הרבה יותר טובים, יחסית, מהספר הראשון .

על הספר הוא זכה לשבחים רבים וגם לפרסים לתרגום לשפות רבות ולפרסום עולמי.

לעומת הספרים שהוציא לאחר מכן, ניכר שהספר הזה הוא 'נסיעת ניסיון' בוסרית, בשאר הספרים המתורגמים לעברית יש שיפור ניכר הן בכתיבה והן בעלילה שלהם.

הספר הנ"ל עוסק בעיקר בשתי דמויות אליצ'יה ומתיה, שני אנשים פצועים רגשית ונכים נפשית, המתחברים בנפשם פנימה באהבה אחד לשנייה ולהפך אבל לא מסוגלים להביע את האהבה במילים או בהתנהגות שמאפשרת לצד השני להבין את הצורך בקרבה פיזית ונפשית ביניהם.

אחד המאפיינים את הדמויות הם דפוסי התנהגות הפוגעת פיזית ולפיכך נפשית, בעצמם. מתיה פוצע את ידיו בחפצים חדים ואליצ'יה הופכת לאנורקטית ובכך פוגעת בעצמה ובגופה גם באדם הקרוב אליה ואוהב אותה.

ג'ורדנו לא מתמקד בעלילה היא די דלה , התמחותו הוא דווקא בתיאור נפשם והתתנהגותם של דמויותיו : הניכור שלהם מהסביבה, הנכות הרגשית, הילדות הפגועה שלהם ותוצאותיה שמלווה את כל אחד מהם לחוד ושניהם ביחד עד בגרות.

האווירה הכבדה, קרה ומנותקת לאורך כל הספר, מקשה על הקורא לחוש אמפטיה כלפי הדמויות, למרות הסבל והקשיים שהם חווים בחייהם.

באחד מהרעיונות לעיתונות ציין ג'ורדנו שהתחושות הפנימיות של הדמויות בספר הן בעצם שלו. את עצמו ונפשו הוא מתאר שם. את הקשיים שלו הוא פורש בפני הקורא ועל זה והכנות שלו בווידוי מגיע לו כבוד והערכה.

המלצתי : אפשר לוותר על הספר הנ"ל ולקרוא את שאר הספרים שתורגמו לעברית : הגוף האנושי, הצבע השחור וצבע הכסף, לטרוף את השמיים.

****



עגמומי, נוגה, לירי, עצוב, ירוד, קטן. הספר הזה לא לקח אותי לשום מקום, כי הוא מלא בעיקר נאחס. בחור אחד עם טרגדיה בעברו פוגש בחורה עם טרגדיה בעברה. הם מסתובבים בעולם עצובים עצובים, מאופקים, נכים רגשית במידה כזו שאינה מאפשרת גם לקורא המדוכא ביותר לחוש ולו שמץ של הזדהות איתם, למעט רגעים ספורים. איכשהו, הם נפגשים, ותחילת תחילתה של אהבה מנצה לאיטה - וגוועת מיד, כי החיים הרי קשים, ועצובים כל כך, ושני הגיבורים שלנו כה נוקשים, מגושמים, רגישים והססניים, כך שאין הם יכולים לזהות דברים מובנים מאליהם גם אם הם מתנגשים בהם בפרצוף.
תיאור הרגשות הוא לחלוטין אובר דה טופ, וכולל משפטים כמו "הבדידות שטפה את לבו כמו גלים שמכסים את החול", או "העצבות הלמה בה כמו אלף התנפצויות זעירות". יאללה יאללה.

ספר מיותר, למרות כל ההייפ מסביבו. מיועד לדכאוניים שרוצים לשכשך בעוד קצת דיכאון. לחלוטין לא לקיץ, וגם לא לשום עונה אחרת.

אין לי חשק אפילו לאבטיח עכשיו, ססססעמק.

****

התחיל מאוד חזק. הכאב מסופר בבהירות עצומה נהנתי מסערת הרגשות אבל זה לא התפתח למשהו מעבר לאמצע הספר לצערי. עדיין, כתוב טוב ושווה את הזמן

על הספר הזה לא קיבלתי המלצה, פשוט ראיתי אותו באיזה קבוצה של ספרים בפייסבוק התלהבתי מהכריכה וקראתי את התקציר. הסיפור מגולל את סיפורם של שני אנשים שמתחברים אליצ'ה ומתיה, ששני הסיפורים של שניהם מורכבים. אליצ'ה מאבדת את אימה וגם נהפכית לנכה לעומת מתיה שהוא אח תאום לבחורה עם פיגור שכלי שהלכה לאיבוד בפארק ומאז נעלמו עקבותיה. הם מתחברים בתיכון בעקבות חברתה דאז ויולה שגורמת לה לאכול סוכריה עם שיערות וגורמת לה לטראומה בילדות. הם נעשים חברים אבל משום מה בסופו של דבר הקשר בינהם מתנתק, כשזה נעשה רומנטי וקשה, מתיה מתבודד נהפך להיות גאון במתמטיקה, אליצ'ה מתלהבת בצילום והתמודדות שלה עם הפרעת אכילה. הספר מאוד ריגש אותי אם בכלל הפתיע אותי, הפתיחה המרשימה שלו. ההשוואה של הקשר בינהם כמו למספרים ראשונים מצד אחד יחד, מצד שני לא יכולים לגעת ממש. הרגשתי ממש את תחושתיהם של הדמויות, בעיני ספר נהדר, מרגש עד דמעות נוגע בנימי הנפש. אני מאוד אוהבת ספרות איטלקית, אפשר לראות ברשימת ספרים שלי את אלנה פרנטה, אבל אפילו פרנטה לא יכלה להכיר בגאונות של הספר הזה הוא מדהים מומלץ. מחפשת את הסרט באיטלקית אם מישהו יודע איפה אפשר למצוא אותו?

באיחור אופנתי, אחרי שכל העולם כבר קרא...

מה אהבתי בספר?
* את השם שלו. מקסים.

מה לא אהבתי בספר?
*ספרים דיכאוניים יכולים להיות טובים, אבל כאן זה סתם דיכאון לשם דיכאון. פשוט סתם, בלי שום דבר מעבר.
*גיבורים מעצבנים שלא מעוררים שום טיפת שמץ אמפתיה.
*עלילה קלושה. לא קורה כאן כלום. שיעמום טוטאלי. פיהוק אחד ארוך ומתמשך.
*כתיבה סופר דופר פתטית והיפר מלודרמטית.
*התייחסויות לפיזיקה ומתמטיקה שלא תורמות דבר וחצי דבר לעלילה, שממילא כמעט לא קיימת.

בשורה התחתונה:
הסופר הוא פיזיקאי. אני מקווה שבפיזיקה הוא קצת יותר טוב מאשר בספרות.

לפעמים אתה קורא איזה ספר ממש טוב, אבל קצת מעיק, ועל המדף מחכה לך עוד ספר טוב, ואתה יודע שגם הוא עלול להיות קצת מעיק, אז אתה אומר לעצמך, למה שאני לא אעשה איזה הפסקה קטנה, אתנחתה שכזאת, ואקרא איזה רב מכר קליל, שיעביר לי את הזמן בין לבין, ואז אתה פותח את הקליל, ויש שם ילד וילדה, שקורה להם משהו עצוב, ואז הם נהיים קצת מוזרים כאלה, קצת שונים מהאחרים, ויש להם קשיים חברתיים, והם פוגשים כל מיני אנשים, ורוב הזמן הם עצובים, ומבולבלים, ולפעמים הם קצת פחות עצובים, ואז הם מחליטים משהו, אבל עושים את ההפך, כי הם כאלה מין מוזרים ומבולבלים, והם כמעט מתחברים, אבל לא ממש, והם מתבגרים, והם פוגשים עוד אנשים, ובסוף הם שוב מחליטים משהו, אבל לא ממש ברור מה, ואז הספר נגמר, ואתה קצת מצטער על הזמן שבוזבז, שיכולת לנצל לדברים מועילים, כמו להתאמן בהליכת סרטן, או להחזיק מטאטא על היד, ואז אתה נזכר בספר הטוב שמחכה לך על המדף, שמחר תתחיל לקרוא אותו, ולא אכפת לך כבר אם הוא יהיה קצת מעיק, וזו בעצם הייתה כל המטרה.

לא אהבתי. סתם ספר עם שם מתחכם, שמתחיל בהבטחה גדולה ומסתיים בקול ענות חלושה.

הוא כתוב בשפה מאוד קלילה וזורמת, מסוג הספרים שמזכירים בסגנונם המפתה רבי-מכר כגון "רודף העפיפונים" או "חמשת רבעי התפוז", אלא שבניגוד להם, הספר הזה נורא מתאמץ כל הזמן. מתאמץ להיות מיוחד, מתאמץ לרגש, מתאמץ לדכא, מתאמץ לזעזע, ובסופו של דבר, לפחות בעיניי – נכשל קשות בכל ניסיונותיו, ומצליח לעשות רק דבר אחד: לעצבן.

הוא מתחיל טוב. שני הפרקים הראשונים מספרים סיפורים נפרדים וחזקים על שני ילדים שחוו טראומות קשות ששינו את חייהם. אלא שבהמשך, הספר הופך להיות פשוט ריכוז מוגזם ודוחה של יותר מדי מכל דבר: יותר מדי הפרעות נפשיות, יותר מדי תכונות אופי קיצוניות ורגשות מוגזמים, יותר מדי לקויות גופניות ויותר מדי חריגויות. יש בסך הכל כשתיים-שלוש דמויות מרכזיות בספר הזה, אבל שלל ההפרעות והתסמונות שהן סובלות מהן יכול היה להספיק בשקט לספר פסיכולוגיה עב כרס: אנורקסיה, מזוכיזם, שנאה עצמית, בעיות תקשורת, התמודדות עם נכות פיסית, נטיות הומוסקסואליות. מה לא. התוצאה מכבידה, מדכאת ובסופו של דבר גם די משעממת.

כמו תוכנו, כך גם כתיבתו: מוגזמת, מוקצנת ומעיקה. ג'ורדנו מרבה לתאר בהגזמה תחושות פנימיות ועושה שימוש נדיב ותדיר מדי בביטויים כגון "בבטנו נפערה תהום", "המוח שלו התמלא בדם", "שרפה התפוצצה לו בבטן". העדינות ואנדרסטייטמנט ממנו והלאה. הספר פשוט דחוס.

גם הקישורים היומרניים לנושאים מתחום המתמטיקה, כמו שכבר כתבו לפני, מגוחכים למדי ואינם תורמים הרבה מעבר להרגשה שהושקע פה מאמץ-יתר מצד המחבר הצעיר והנלהב להיות מיוחד ומקורי.

בקיצור – פסק הדין שלי: ספר יומרני, שטחי ועמוס שבמקרה הטוב יכול להתאים לבני נוער. לא יותר.

קראתי את הביקורות פה עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר,וחשבתי לאיזה דיכאון אני נכנס וכמה הספר לא שווה קריאה ואני שמח שהתבדיתי. אתחיל במשהו שמשותף להרבה קוראים , לא הייתי צריך סימניה ,קראתי איזה 20 פרקים בערב שבת וגמרתי אותו ביום המחרת. הספר פשוט לא נתן לי לעזוב אותו.
אני לא רואה בסיפור אובר-טרגדיות או אובר-דיכאוניות,הספר נותן את הפוקוס על שתי דמויות שעברו טראומות בילדותם רצה הגורל והפגיש ביניהם ומאז היתה ציפייה לסיפור אהבה שלא התממש. הסיפור נמשך מתקופת הילדות של הגיבורים ועד בגרותם כמובן עם דילוג של שנים מפעם לפעם,אהבתי את השלמת הפערים במידע בהמשך הקריאה. אהבתי גם שלפני כל דילוג של זמן קורה משהו גדול או/ו הסופר נותן איזה סימן שאלה ענק ואז...נגמר הפרק וקופצים בשנים (זה קצת עיצבן אבל מוסיף לחוויית הקריאה,וכמו שכתבתי את רוב הפרטים משלימים לאט ויפה בהמשך). הייתי נותן פה סקירה על האירועים בספר אבל יש כ"כ הרבה . הסוף הוא כנראה לא לא כ"כ מה שהקורא ירצה שיקרה . בסה"כ הסיפור הוא בהחלט ריאליסטי,משהו שבהחלט נראה יכול להיות כאמיתי. הסיפור הוא עצוב ברובו ומעניין ונוגע ללב ,בסוף הייתי אומר שהסופר נותן איזה תקווה ואופטימיות וכותב ממש במילים האחרונות של הספר: "היא חייכה לעבר השמיים הבהירים. בקצת מאמץ,היא יכלה להתרומם לבד." הייתי אומר שלא רק פיזית היא יכלה לקום, אלה גם נפשית היא יכלה להתרומם גם בלי מתיה והשאר.
ספר דיכאוני?? ממש לא (לפחות לא בשבילי,ואני יודע מה זה דיכאון.)
הייתי מסכם במשפט נכון שכתוב בספר: "...ההחלטות מתקבלות בשניות מעטות,אך על תוצאותיהן משלמים במשך חיים שלמים" - משפט מאד מתאים לספר וגם לחיים האמיתיים.

כשקראתי את הספר הייתי כל כך בודדה. אליצ'ה שיעממה אותי נורא, מתיה הוא חצי אוטיסט וחצי גאון, מין תסמונת אספרגר במובן החברתי, לא הקליני, בקיצור, התחלתי בתקוות גדולות וסיימתי...
אז זהו, מותר להתוודות פה בארבע עיניים?
לא סיימתי. פשוט לא יכולתי כבר לסבול אותם.
בואו נתחיל ממהתחלה המבטיחה ומהעובדה שאי אפשר להניח את הספר מהיד לפחות בקריאת מאה העמודים הראשונים. אחר כך, לאט ובטוח, זה פשוט מידרדר. ניסיתי לאכול עוגה עם הספר, שוקולד, פיצוחים, זה פשוט לא עזר. כל השטויות היו טעימות מאוד והספר לא.
אז מה היה לנו? סופר שהוא פיזיקאי, שתי דמויות בודדות, שעברו טרגדיה לא קלה בילדותן וניסיון לקשור את הדמויות הללו. אבל כיוון שמדובר במספרים ראשוניים, יש להם תכונות מצויינות, אבל הם לא נוטים להתערבב.
(אני חייבת לציין, שבתחילה חשבתי ששמו של הספר: בדידותם של המספרים (מלשון מספרים סיפור), כשהבנתי את טעותי, כבר לא יכולתי איתם יותר, ממילא מתמטיקה זו לא כוס התה שלי.
אז אם אתם רוצים ליהנות, תקראו מאה ואחד עשרה עמודים. זה בהחלט מספיק ויסב לכם הנאה. אחרי כן, אני כבר לא אחראית.
ראו הוזהרתם.
(אגב,יש פה מישהו שמוכן לתמצת בקצרה את שאר הספר? בכל זאת אני רוצה לדעת מה קרה להם. אבל לא מוכנה לסבול יותר מדי למען המידע...)