"תמיד אהבתי לעשות את זה, להמציא חיים לאלמונים שחולפים ביעף, להתעניין בצלליות האלה, זה גובל באובססיה, נדמה לי שזה התחיל כבר בילדות, כן, זה מלווה אותי מגיל צעיר, אני נזכר עכשיו, זה הדאיג את אמי, היא נהגה לומר: די כבר עם השקרים שלך".
פיליפ בסון הוא סופר צרפתי פורה ומפורסם (אומנם לא לי) שלראשונה בחייו, כך נדמה, החליט להפסיק לבדות ולספר סיפור אחד אמתי שקרה לו עצמו: בעיירה קטנה בצרפת של 1984 נרקם רומן בין פיליפ בסון בן השבע-עשרה, תלמיד מצטיין ובנו של מנהל בית ספר, ובין תומא, נער הלומד בכיתה המקבילה וגר בחווה של הוריו בקרבת העירייה. הסיפור מסופר בדיעבד, ממרחק של שלושים ושתיים שנים, בכתיבה מינימליסטית, מרווחת, נוחה, גוף ראשון, לשון הווה (לרוב הווה, לפעמים עבר, לפעמים עתיד).
אומר תכף ומיד: זה ספר טוב והקריאה בו חזקה מאוד.
החברה שהעבירה לי את הספר אמרה שהוא יפה, אבל אלמלא סיפור האהבה היה בין שני גברים הוא היה נותר בנאלי, קטן, מינורי מדי. אני מסכים איתה מאוד, וההומוסקסואליות היא בהחלט חלק חשוב מהספר וממקור כוחו. אני רוצה להתעכב על זה רגע, על מקומה ותפקידה של הספרות הגאה. אני מניח שאנו קוראים בספרים משתי סיבות עיקריות:
האחת היא כדי לגלות עולמות חדשים, בין אם מדובר בתקופות אחרות או בארצות רחוקות שמעולם לא היינו ומעולם לא נהיה בהם ואולי גם אינם עוד או אינם בכלל (בגלל זה, למשל, אהבתי את הארי פוטר). אבל בסיבה זו, זאת אומרת בקריאה בשביל מחקר, בשביל גילוי, נכנסים גם העולמות הפנימיים של הדמויות שכה שונות מאתנו ושכביכול אין ביננו לבינן כלום (בגלל זה, למשל, נסערתי מהקריאה בנוטות החסד).
הסיבה השנייה לקריאה, לדעתי, היא התשליל (או ההמשך הישיר) של הסיבה הראשונה: אנו קוראים כדי להכיר את עצמנו יותר טוב. אנו קוראים כדי לקרוא על עצמנו. כי מישהו הצליח לנסח תחושות ומחשבות שהיו לנו אבל אף פעם לא בוטאו על ידנו כהלכה, והנה הם פה, כתובים.
ובכן, לדעתי "ספרות גאה" מעצם הגדרתה ככזאת, כזן של ספרות של מיעוטים, תהיה תמיד ובנפרד מאיכות הכתיבה והסיפור, חוויה ספרותית חשובה, ומיד אסביר. ב-"ספרות גאה" נפגוש הומו, לסבית, בי, טרנס, וכן הלאה. המפגש הזה עדיין יגרום לתגובה כלשהי שתנוע בין גועל, מיאוס, חוסר עניין, סקרנות והזדהות. ב-"ספרות גאה" לא תמיד השונות היא לב הסיפור אבל אף פעם היא לא נעדרת לחלוטין, ופה היא הסיבה להכל, שנת האפס של האירועים.
ה-"ספרות הגאה" היא למעשה פסאודו-ז'אנר החייב את קיומו להתנגשות בין העדפותיו המיניות של היחיד והתרבות בה הוא חי, התנגשות שמסמנת גבול: פה היחיד, השונה, ובצד השני החברה. וכאן טמון יופייה של הספרות (ואולי של האומנות בכלל, אבל בספר עסקינן): בספרות קווי הגבול הופכים לנקודות מפגש. החברה מוזמנת להיטמע בתוך השונה, להכיר אותו, ללמוד אותו, להתארח בתוכו. השונה שיזדמן אל הספר ימצא מישהו שבניגוד אל רוב האנשים בחייו מכיר את עולמו. זה נהדר (אבל יש להזהיר: אל ספרות של מיעוטים לא מגיעים עם דעות קדומות).
בהקשר הזה ייאמר ש"בתוך" הספרות הגאה עצמה "די כבר עם השקרים שלך" מתבלט לטובה. (אחרי שיצא בעברית "חדרים נפרדים" של פייר ויטוריו טונדלי אדגים מה הן פגמיה הנדושים של הספרות הגאה, שכאן לשמחתי לא מצאתי חלק גדול מהם).
אלא ש-"די כבר עם השקרים שלך", למזלנו, אינו רק ספרות גאה מוצלחת: לדעתי הוא גם חווית קריאה מוצלחת העומדת בזכות עצמה. המבנה הכמעט-שחרזדי שלו מעורר עניין. אתה רוצה להמשיך לקרוא כי אתה רוצה לדעת איך זה ממשיך. אני יכולתי לצפות חלק גדול מהעלילה ובכל זאת רציתי להמשיך לקרוא כדי לשמוע את בסון מספר לי את זה, כלומר: קיוויתי שתחושות הבטן של מוטעות והמשכתי לקרוא כדי שבסון יאשר לי את שחששתי מפניו. אנחנו, בגילנו, כבר מכירים אהבה, תשוקה, את הזמן שעובר. הסיפורים שלנו דומים מאוד. האכזבות שלנו עשויות מאותו חומר. עם השנים קשה להפתיע אותנו אבל אנחנו רוצים את התיקון הזה, רוצים להיות מופתעים. אולי זאת עוד סיבה לקריאה, כי כל עוד נותרו עוד עמודים לספר אפשר לקוות ש"אולי הפעם".
את הכתיבה כבר תיארתי בפתיחה כמינימלסטית, ואני – שעל אף היותי קורא עצלן ואטי תמיד מעדיף פטפטת וספרים עבי כרס – גיליתי בסוף הקריאה שהסגנון הרזה הולם את הסיפור מאוד. סיפור שמסופר שלושים ושלוש שנים אחרי שתם ראוי שייאמר בשטף. אני יודע שאני הייתי מספר אותו בשטף, כמעט בדיוק כמוהו. קצת שעממו אותי הקטעים בהם בסון דיבר על עצמו, בסון כסופר מפורסם ומוערך שאני לא מכיר, שהציג (כך אני משער) לקהל מעריציו מעט ממאחורי הקלעים של כתיבתו. והנה גם זה בתום הקריאה התגלה כמעלה סמויה הקשורה היטב ללב הסיפור, לתומא, אל מלאכת הסיפור ואל אומנות השקר. כי בסון לא דיבר בשבח עצמו אלא הדגים כמה מאכל הוא הסוד, לא זה הלהט"בי אלא הבנאלי ביותר, משהו שפעם קרה ולא יכולתי לספר. "די כבר עם השקרים שלך" היא קריאה, ציווי, שהאם הורישה לבנה ובנה העביר הלאה. "אני חושב על האנשים שפגשתי לרגל השקות בחנויות ספרים, אותם גברים שהודו בפניי ששיקרו לעצמם, ששיקרו במשך שנים רבות בטרם החליטו להיחשף". הארון הלהט"בי הוא, למעשה, כל סוד שאי פעם היה למישהו. וכנראה על זה הספר: על סיפור האמת.
אבל יש בספר עוד, ואולי זה הדבר היחיד שיש בספר הזה: סיפור פשוט וכואב מאוד. דיברתי הרבה על כתיבה וז'אנרים אבל הייתי צריך לדבר רק על העמוד האחרון שעם סיום קריאתו, לראשונה מאז שדמבלדור מת, ספר גרם לי לבכות. סיפור, לא משהו אחר. לא הכתיבה, לא ההקשר התרבותי. דמות, גורלה. זהו. ואולי גם החלק שלנו בפשע.
