“על גדרות ואהבות בלתי אפשריות
גדר חיה, תמיד נתפסה בעיניי, כגדר שיחים שהפרידה בין בתי חצרות שכונת ילדותי, כזאת שיש לה חיים משלה. נוטעים, משקים ומטפחים אותה באופן תמידי על ידי שני שכניה הגרים משני צידיה, גדר המייצגת דו קיום של שכנות טובה ולעתים היא מגביהה מאוד והופכת לאטומה, בשעה שהיא מייצגת עוינות.
לכן שם הספר של דורית רבניאן, גדר חייה, היה כל כך מוחשי מבחינתי, אך עדיין לא הצלחתי לקשר אותו לסיפור אהבה בין יהודיה ישראלית לערבי פלסטינאי, ולא הצלחתי לקבל החלטה לקרוא את הספר. למען הכנות, אולי נושא הספר, יצר בקרבי סוג של גדר נפשית מרתיעה, למרות שאני מחשיב את עצמי לליברלי ונאור.
ובכל זאת, החלטתי לצאת לדרך, ולקרוא את הספר בכדי לנסות ולפענח את הדימוי היפה של רביניאן, באופן בו אני תופס אותו, ולברר את הקשרו למושג אהבה בלתי אפשרית, שלבטח אמורה לחצות גבולות-גדרות.
יש ספרים, שמעמוד הראשון שלהם הם מצליחים להכניס אותי לאווירה מכשפת, כמו שקרה לי בספר הזה, בו לפתע הרגשתי עטוף בקפסולת הרומן, מושלך למקומות וזמנים אחרים, המצליחם לחבור לזיכרונות חיי החשופים.
נוי יורק, הקרה והמנוכרת, ברקע האינתיפאדה שלנו עם האוטובוסים המתפוצצים. מצד אחד, מה יותר נכון מלהיות רחוק מהתופת, ומצד שני, תמיד ישאר הגעגוע לאנשים ולנופים מהם הגענו, תחושה מופלאה ומוחשית אותה מצליחה רביניאן, לעצב, על ידי התייחסות לפרטים הקטנים, כקלישאה האומרת, אלוהים מונח בפרטים הקטנים.
ליאת, ישראלית מתרגמת במקצועה, בת 29, תהיה חצי שנה בנוי יורק. שם על ההתחלה, היא בטעות נחשדת כטיפוס בעל חזות ערבית מחשידה (פרסיה במוצאה). חקירה ההופכת יוצרות, כי בדרך כלל אנחנו חוקרים ערבים בשדות התעופה, כאוכלוסיית יעד חשודה. מכאן ממש באקראי ליאת, פגשה בחילמי נאסר, צייר פלסטיני בן 27 מחברון, שעדיין פועל בשולי סצנת האמנות ומייחל לעצמו הכרה.
מפגישתם הראשונה, הסיפור קפץ לאינטימיות סוערת ועדינה, ולמערכת יחסים מתפתחת ומורכבת, אך עדיין מדובר באקווריום, בדמות העיר נוי יורק, בו הצמד מרגיש את עצמו, כדגים המשכשכים במים זרים לשניהם. השאלה שרביניאן, שואלת, אם נחזיר את הצמד למחוזותיו הגיאוגרפים המדממים, האם גם אז מערכת היחסים בין שניהם תוכל לשרוד, האם זהו רגע של חסד, מוגבל בזמן ובמקום, בנגוד לסיום באגדת סנדרלה.
באו ונחזור, לדימוי המרכזי של הספר, לגדר החיה. בשעה שליאת וחלימי משוחחים בינהם, הם נזכרים בנופים שכל אחד היגיע מהם. לליאת, יש זיכרונות מהעיר קלקיליה, זאת הקרובה למקום מגורי, שהיא גם עיר הולדתה של רבניאן. ליאת הילדה נזכרת בפגישה עם ילדה מקלקיליה, בלי מילים הן משחקות שתיהן, במשחק בו יוצרים צורות באצבעות כף היד, סביבן כרוך חוט סריגה, יופי ורגישות פנטסטית קיימת בסצנה הזאת, כמו גם בנוספות.
סצנה שהחזירה אותי לאחור, לזמן מה לאחר שנחתם חוזה השלום, עם הרשות הפלסטינאית, נפגשנו בצוותי שיתוף פעולה של מנהלים מהעיר קלקליה ומהעיר כפר סבא. המפגש האנושי המקצועי הזה, היה מלא תקוות. אחר כך פרצה האינתיפאדה השנייה, אלימה מקודמתה, זאת שבמהלכה נבנתה הגדר הענקית והאטומה שהפרידה בין יהודה והשמרון לישראל ובין כפר סבא לקלקיליה. הגדר הזאת, או החומה, לא הייתה חומה של תיקווה, אלא חומה של ייאוש ועוינות. מול הגדר ההפרדה, מפלצת הביטון האטומה, הנוכחת בנוף ובנפש, מציבה רבניאן, בספרה גדר חייה ואנושית, המנסה להתגבר על מכשולים ומחסומים אנושיים.
לכן השאלה הגדולה ששאלתי את עצמי, ובקשתי מהספר, האם באמצעות גדר חייה אחת כמטפורה, ניתן לספר סיפור אלטרנטיבי לחומות הייאוש שלנו, סיפור שיש בו אהבה אנושית פשוטה, מנחמת וקשובה, המצליחה להתגבר על מחסומים, דעות קדומות ועוינות, המחברת אותנו למה שאנחנו בסופו של דבר, בני אדם?
אני מצאתי תשובה ונחמה, בספרה הנפלא של רבניאן, שהוא סיפור אהבה כנגד כל הסיכויים, המסופר כאגדה קסומה וכגאולה, מצערו וסיבלו של העולם. לא פחת מכך זהו ספר ריאלי בפוליטיות שלו, במובן הטוב של המילה. מול אהבה סוחפת, רגשית, יצרית וחומלת, הוא מעמיד יצרים אחרים, את הפוליטיקה שביננו ובין הפלשתינאים, ומציב בכך שאלה לא פתורה, האם גדר חייה יכולה להיות מוצבת אי פעם בין שני העמים הניצים?”
![עטיפת הקמצן [תרגום:נתן אלתרמן]](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczEvMTA3MDYuanBnIiwiZWRpdHMiOnsicmVzaXplIjp7IndpZHRoIjozODQsImZpdCI6Imluc2lkZSIsIndpdGhvdXRFbmxhcmdlbWVudCI6dHJ1ZX0sInRvRm9ybWF0IjoiYXZpZiIsImF2aWYiOnsicXVhbGl0eSI6NjB9fX0=)
