בדירתי הקודמת היו מסודרים להם בסדר מופתי הספרים שרציתי לקרוא בזה אחר זה. לרוב הייתי מכינה לעצמי הלאה את הספר הבא שאקרא אחרי שאסיים את הנוכחי. כל זה כבר לא רלוונטי מכיוון שבמעבר הדירה, הכל הוכנס לתוך הארגזים, הסדר הפך לכאוטי וכשרציתי להוציא ספר חדש לקריאה לא ידעתי איזה ארגז אפתח, מה יהיה בתוכו והאם זה משהו שבכלל תוכנן בראשי. וכך יצא שכמו בהימור חסר כל מחשבה שלפתי את "היום בתוך הבלגן".
מעניין שדווקא ספר זה נשלף לו באקראיות מבין הארגזים. ספר שמדבר על בית, הימצאות, ותחושות שייכות.
ללואיז ואוד, זוג אחים, יש בית גדול בז'נבה בעל שבעה וחצי חדרים המתפרש על גבי 138 מטרים בדיוק. בעבר, שירת הבית את כל בני משפחת פבר, אך משהתפזרו ההורים לרילוקיישן בהרי האלפים, ושאר האחים פרשו כנפיים כל אחד לחייו הוא, נותרו בו רק לואיז ואוד. לואיז מנסה להחיות מחדש את הבית ששטחו הרב לא מנוצל. היא רושמת את כתובתה באתר של מגורים זמניים עבור מטיילים בז'נבה. כלומר, בית זמני, במקום זר עבור אנשים זרים שיגורו עימה ועם אחיה.
על פניו, פוטנציאל ענק לסיפורים מרגשים ומסקרנים אודות אנשים שונים ומשונים שיפקדו את פתח הבית. אך בפועל, רוב הספר מורכב מתיאורים די משמימים של חיי היום- יום והאנשים הפוקדים את הבית המארח אינם מספיק מעניינים.
באיזשהו שלב, קצת אחרי חציו של הספר אנו נמצאים במצב שבו בבית משפחת פבר נמצאות עתה 15 נפשות החיות יחדיו בבית אחד. לחלקן קשר עמוק, לאחרות קשר מינורי. חבל שרק לקראת סופו של הספר הסערה המתחוללת בחוץ משליכה על הסערה הפנימית ונוצר לו כאוס מוחלט שלטעמי היה צריך להגיע הרבה לפני ולהתפתח משם, ולא להיבנות בצורה כל כך הדרגתית ולא מעניינת.
הסיפור ברובו לא מצליח לספק מספיק דרמה או מתח ונשאר במקום מאוד סתמי למרות הפוטנציאל הרב. אם הספר היה עשוי בצורה הנכונה יכול היה הקורא להקביל את הסוגה לקומדיית דלתות מופרעת של מולייר שבה הקהל עוקב בשקיקה אחר הנעשה ובתוך כל הבלגן צחוק מתגלגל שאינו נפסק.
נחמד. מכאן הלאה אל הספר הבא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
