הנה הסיבה למה יש כל מיני סיפורים קצרצרים ולמה כדאי להוציא אותם כספרים בפני עצמם, אפילו אם יהיו דקים ולא כמחוברים בספר אחד גדול;
ובכן, כי כל סיפור מגיע לו התבנית של הספר שתהיה רק שלו. אצל צוויג אני רואה את זה, את הכישרון לבסס יכולות של ספר עב כרס, בספר עם עלילה שפרושה על לא הרבה עמודים. עצם העובדה שאני קורא ספר, אפילו קצר, כשהוא עומד בפני עצמו - שם נמצא הכבוד המגיע לו.
(לא שזה באמת משנה, אבל גם כשקוראים ספר שלם שאוסף מלא קצרצרים אחד אחרי השני, משהו באפקט של כל אחד משתפשף קצת.)
בכל אופן, עלילה שכתובה היטב על אהבה לא מוסברת שהפעם מוסברת היטב, וכשם הספר, אהבה שקורית ב"אמוק" ואיתה גם העלילה שרצה מסתובבת וגם נגמרת יפה. כל מה שאני אוהב אצל צוויג.


















