• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
חרפה

חרפה

מאת ג'ון מקסוול קוטזי

הביקורת של cujo

תמונה של cujo
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
חרפה

חרפה

מאת ג'ון מקסוול קוטזי

הביקורת של cujo

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של cujo
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2000
סדרה:ספריה לעם #469
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
דן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 13 שנים

“מאד לא נהנתי לקרוא את הספר. מבחינתי יש לו בעיה גדולה של אמינות. נכון , רוב האנשים פאסיבים רוב הזמן”

5/12
ביקורות על חרפה
הבאה
קורא כמעט הכול
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני שנתיים•3 דקות קריאה

זו תהיה סקירה מעט מפוזרת.
רק סיימתי את הספר ואני לא בטוח איך לארגן את מחשבותי עליו.
אני לא יכול להגיד שאהבתי את הספר – המילה לאהוב לא מתחברת לי עם הספר אבל אהבתי את הכתיבה של קוטזי ואת המקומות שהוא גרר אותי אליהם. זה ספר טוב. בכך אין ספק.
אני תמיד תוהה איך בוחרים שם לספר – משהו שמיצג את המהות של הספר . יש הרבה ספרים גם מהמפורסמים שהשם יפה או תפוס חזק בזכרון אבל אני מתקשה להבין למה הוא הכותרת של היצירה.
חרפה הוא שם מאוד הולם לחלק הראשון של הספר, אבל אז הסיפור הולך למקומות אחרים שגם בהם אפשר להגיד שיש חרפה בהם אבל היא פחות מייצגת את הסיפור. ראיתי הערה של אלון אלפרט לסוריקטה שלשם באנגלית יש יותר משמעויות ועם זה אני מסכים:
Disgrace או נכתוב dis- grace מתאר נאמנה יותר את גיבור הספר ואת דרום אפריקה של הספר.
על העטיפה בגרסא האנגלית מופיע כלב מוזנח ורזה, על העטיפה בארץ מופיע כלב תוקפני שנובח דרך גדר תיל. שתי העטיפות נכונות לספר אבל במשך הרבה זמן הדירו אותי מלקרוא אותו .
דיוויד לורי, גיבור הספר , הוא מרצה באוניברסיטה בקייפטאון בן 52 גרוש פעמיים שחוטא במה שמרצים ספרותיים בדרך כלל חוטאים ( וכנראה גם לא ספרותיים ) ומשלם את המחיר. מתעקש לשלם את המחיר, אבל זה רק שליש הסיפור.
זה הספר השני החודש שאני קורא בקטגוריה של : גברים מתנהגים נורא. הראשון היה תחושה של סוף. זו לא קטגוריה חביבה עלי במיוחד אבל אבל היא כנראה עובדת טוב בפרס בוקר . שניהם זכו בו.
שני הגיבורים מזכירים לי אחד את השני – שניהם קטנוניים עקשניים בלתי נלאים ומוכנים לגרום סבל לסוססים אותם רק כדי לספק את הגחמות שלהם ( לא המיניות דווקא ) אבל אני לא אשווה בין הספרים כי קטונתי וגם כי אני לא בטוח שזה נכון.
חרפה טוב יותר לטעמי למרות שהוא בועט בבטן לאורך כל הדרך עד השורה האחרונה. דיוויד לורי, מעצבן ככל שיהיה , הוא דמות יותר עגולה.
כמו דיוויד התקשתי להבין את לוסי בתו. התקשתי לקבל את החלטותיה. יש חוטים מקשרים בין החלקים השונים של הספר כמו כן בין האבות לבין הבנות בספר אבל הם היו חמקמקים לי.
יש משהו בסיום שאומר המון על דמותו. בספרות אחרת היינו רואים גבר חרא ואגואיסט משתנה כנגד עיננו והופך לחם ומכיל. קוטזי שותל בנו מחשבות כאלו לקראת הסוף. תפיסת העולם של לורי מתפתחת ומתרחבת אבל ברגע האחרון נאמן לדמותו הוא אומר לא נחרץ.
זה "לא" מהדהד.
זה הספר השישי שלי במסע עולמי השנה. הוא מצרף את דרום אפריקה לניו זילנד, גיאנה, קניה, ניגריה וברזיל. מתכנן לפחות עוד 14 מדינות לטיול ( שאינן בריטניה-ארהב-ישראל).
מומלץ?כן בהחלט עם אזהרת טריגר של אלימות מינית ופגיעה בבעלי חיים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של Mira
Mira
תמונה של בר
בר
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של יותר מזל משכל
יותר מזל משכל
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
תמונה של אור שהם
אור שהם
16קוראים|גיל ממוצע60|50%נשים

על המבקר

תמונה של cujo

cujo

ותיק
חבר מזה 17 שנים
192 ביקורות•17 נבחרות•3,174 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•Fiction
תמונה של cujo
cujo
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות192
ביקורות נבחרות17
לייקים שקיבל3,174
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת54ספרות מקורית33Fiction22

דיון על הביקורת

7 תגובות
בת-יה
בת-יה•לפני שנתיים

גבר חרא ואגואיסט לעולם לא הופך לגבר חם ומכיל. זה לא קורה. הוא יכול לשנות תדמית -

אבל זה הדבר היחיד שישתנה. על הדרך, ממליצה לצפות בסידרה על האחים שפגעו באחיות שלהם. אף אחד שם לא מתבייש, ואפילו לא חושב שהוא עשה משהו גרוע. הם רק מתרצים תירוצים.
cujo
cujo•לפני שנתיים

אנקה - האזהרות הן ברוח התקופה

לא נועדו למנוע קריאה. לא כל הספרים יכולים להיות פיל גוד וטוב שכך - לצערי הקשים יותר הם אלו שמהדהדים יותר. מאז הקורונה( והילדים ) המסעות הם יותר על כנפי הדפים אם כי אין קורי עכביש על הדרכון. בקייפטאון הייתי לפני 5 שנים בנסיעת עבודה, אבל אפריקה שמרתקת אותי בטיולים ספרותיים קצת מפחידה אותי בטיולים הפיזיים על כל יופיה. סלוביניה זה היעד הפיזי הבא שלי או אולי האיים האזוריים או אינדונזיה אם יפתח, אבל במציאות שלנו אלוהים צוחק הרבה אז נראה. ואת? מטיילת עולמית?
cujo
cujo•לפני שנתיים

מןרי זה היה הקוטזי הראשון שלי

אני דווקא חושב שהוא כותב טוב - אנסה עוד אחד שלו לפחות. חני - תודה שעלית לסירה:) דן - תודה שהוספת- הן כולן מתאימות לסיפור.
אנקה
אנקה•לפני שנתיים

אוייש, תודה על האזהרות אבל יש לי אותו בבית ובאיזשהו זמן כנראה אקרא אותו.

קוטזי לא כל כך קל לקריאה אבל הוא כותב טוב ומרתק. האם המסע ברחבי העולם כולל גם מסעות פיזיים או רק רוחניים על כנפי הספרים ?
דן סתיו
דן סתיו•לפני שנתיים

CUJO

הסקירה שלך מרתקת. בזכותה ממש עושה חשק להכנס לעולם הזה אבל אאלץ לוותר בגלל הפגיעות בבעלי חיים והאלימות המינית. ההפסד כולו שלי. לעניין ה-DISGRACE - זו אכן מילה מרתקת בעיני וכמו שציינת, אלון אלפרט צודק. אז ברשותך, אשתף ב"מחקרון" שלי. מקור המילה הוא במילה הלטינית DIS GRATA. היא מוכרת לנו יותר מהשימוש שלה בביטוי מהעולם הדיפלומטי "PERSONA NON GRATA" המתורגם ל"אישיות בלתי רצויה". הוא מזכיר לי גם את הביטוי האנגלי הציורי "TO FALL FROM GRACE" שפירושו בערך לאבד מעמד, כבוד, יוקרה או ערך.
חני
חני •לפני שנתיים

ממש מסע מסביב לעולם.

תודה שהבאת.
מורי
מורי•לפני שנתיים

מסכים בהחלט. קוטזי אינו מהסופרים האהובים עלי.

7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של cujo

מומחית באומנות המוות

מומחית באומנות המוות

אריאנה פרנקלין

נתחיל מהסוף. אהבתי את הספר מאוד ואני ממליץ עליו מאוד.
יש בספר את השלוב האהוב עלי של מתח בסגנון מיעשהזאת עם רומן היסטורי.
קיימברידג אנגליה 1170 – מישהו רוצח באכזריות ילדים והאשמים הטבעיים הם היהודים. התקופה היא קצת יותר ממאה שנה לפני גירוש יהודי אנגליה.
רבות מדובר על גירוש ספרד אבל פחות ידוע על גירוש צרפת שקדם לו וגירוש אנגליה והטבח ביהודי יורק ועלילת הדם של נוריץ שעל בסיסו נכתב הספר הזה (נוריץ ועלילתה מופיעה גם בספר ששומע במקביל – אני אוהב שהספרים שקורא מתכתבים אחד עם השני ).

אל המקום מגיעה משלחת חשאית של שלושה לחקור את הרציחות. המומחית לאומנות המוות היא אדליה, דר סקרפטה של המאה ה12.
אל הספר הגעתי מהמלצה חמה במרשתת שאחרת ספק אם הייתי חושב לקרוא אותו . יש לו עוד חמישה המשכים שלא תורגמו, אבל כיאה לספר "בלשי" בסדרת מתח הוא עומד בפני עצמו.

ומכאן לפינת המבקר הדקדקני :
אחת הבעיות ברומן היסטוריים היא , עבורי, השהיית הספק. בהרבה מובנים השהיית הספק -אותו אלמנט שגורם לנו להאמין למה שכתוב אפילו אם אין בו הגיון – יותר קל בספרי פנטזיה מאשר ברומן היסטורי.
אחת הדומאות הקלות היא יחס לילדים – אם נקרא על ילד בן שמונה בימינו שיוצא לעבוד זה יראה לנו מעוות ולא מוסרי ( גם אם בעולם שלישי ) אבל האם דמות מהמאה ה12 או ה16 אמורה להזדעזע מהדבר. סבתא שלי הייתה הולכת קילומטרים כל יום לעבוד במפעל בגיל שמונה. אותו דבר לגבי הפרשי גיל ונישואין בגיל צעיר.
מצד שני כשאנחנו קוראים ספר אנחנו "מצפים" מהדמות הראשית – אם זו דמות שאנחנו אמורים לאהוב – להראות מוסר שאנחנו מתחברים אליו. מחשבות שתומכות בשיוויון זכויות לנשים, לשחורים ליהודים. הרבה פעמים דמויות בספרים היסטוריים מביעות הבנה בדברים שמרגישים שהן בנות ימינו. אפילו התפיסה של תזונה של שנות השבעים היא לא תפוסת התזונה של ימינו. אותו דבר לגבי עישון ואכילת סוכר. תפיסת גוף של היום היא לא תפיסת הגוף של מאות אחורה בה מלא משמעו בריא ואוכל טוב.
מאחד הספרים שקראתי על לונדון במאה ה16 למדתי שנשים היו צובעות את שיניהם בשחור כי אכילת סוכר הייתה דבר של מעמד והמרבה בו כהו שיניו. שלא לדבר על אמבטיות ורחצה בצרפת של אותה תקופה.

הספר הזה הולך על חבל דק בין האמין לסביר ועל חלק מהמקומות שנראה שחרג המחברת מוסיפה אחרית דבר בסוף הספר ומראה שהם הגיעו ממחקר. הגיבורה היא אישה לא נשואה , חצי יהודיה , רופאה או ליתר דיוק פתלוגית. היא דמות נהדרת ויש התייחסות לכל "מגבלותיה" בעולם שחושב שאישה מרפאה היא מכשפה שצריך לשרוף, אבל לפעמים גם היא נופלת מהחבל – כמו בפעמים שהיא מעירה למישהו על משקל גופו או בהבנה של חיטוי ומים נקיים .

במובן הזה אני מבין למה הרבה כותבים יוצרים פנטזיה שמשתמשת באנגליה של אותם שנים כבסיס. בפנטזיה אין בעיה שדמות עם כוחות קסם תדע יותר ממה שזמנה מאפשר לה ואתה עדיין מקבל את הרקע של ספר היסטורי.

לכל חובבי המתח וההיסטורי הספר בהחלט מומלץ – הוא דיי חלף לי מתחת לראדאר אז משער שגם לאחרים.

בפינת הידעת ?
הספר הוא בתקופת הנרי השני – המלך שהביא למשפט את שיטת המושבעים ואפשר ליהודים להקבר גם מחוץ ללונדון. בנו היה ריצארד לב הארי שהוא דמות יותר זכורה בהיסטוריה הפופולארית, אבל בראיה יהודית פחות טוב ליהודים במסעות הצלב.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•cujo
תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות

תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות

ז'ורז' אמאדו

זו הייתה בחירת קריאה מגלומנית.
אם תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות וגם אני אולי קריאה בספר תסייע לסיים את המלחמה.
והיי, זה עבד. ברובו. והספר היה נפלא – נראה לי הספר הבא יהיה : איך לעשות מכה באסיה המתעוררת – מחשבה מייצרת מציאות.

הרבה מלחמות עוברת תרזה באטיסטה. מכולן היא יוצאת בשן ועין וכמעט לא מאבדת תקווה.
הספר נפתח במועדון בו תרזה אמורה להופיע הופעה ראשונה. יש לה כבר מעריצים: עורך דין, משורר ורופא שיניים. חשוב לשמור מעריצים שיודעים לתקן שיניים, אבל לפני שהיא עולה לבמה פורץ למועדון בריון שתופס את בת זוגו רוקדת עם אחר וסוטר לה. תרזה באטיסטה מאמינה שאסור לגברים להכות נשים , היא מתייצבת מול הבריון הענק ויורקת בפניו. היא מאבדת שן ( פה נכנס לתמונה המעריץ ) ומוצאת אהבה לרגע וכך נפתח הספר הסוער הזה.

זה ספר בוטה, אלים ביותר , גס ומלא אהבה ורגעים עדינים גם אם הם לגמרי לא פוליטקלי קורקט. הספר מחולק לחלקים שמזגזגים בין התקופות בחיי תרזה – פעם לפני זמן בפתיחה ופעם אחריו.

בגיל 13 תרזה נמכרת על ידי דודתה לשליט הסדיסטי של המחוז. זה החלק השני של הספר והוא האלים והנוראי מכולםזו תחילת הסיפור. למי שטריגרים של אלימות על צורותיה קשים לו זה לא הספר.
בחלק אחר, למרות שמדובר בסיפור אהבה ( לא זו שציינתי קודם ) יש קרינג כאשר הגבר שלוקח אותה למאהבת ומגורל אכזר הוא בן 60 והיא בת 15.
למרות שהדמות הראשית של הספר היא תרזה, היא מסופרת על מעיני גבר שחקר אודותיה ומספר את קורותיה ולכן זה ספר מאוד גברי שבו הפתרון לפנות לזנות הוא מתבקש אם אין ברירה וגופה מתואר הרבה יותר מנפשה.
לא הייתי מעולם בברזיל, אבל הספר מרגיש אותנטי – אחת הסיבות שאני מטייל בעולם עם ספרים.

אהבתי מאוד את ים המוות של אמאדו, אבל דונה פלור ושמי בעליה וקינמון וציפורן היו לי מפוזרים מדי ופטפטניים מדי וכבר שקלתי לוותר על אמאדו. אלמנטים כאלו קיימים גם בספר הזה, אבל משהו בסיפור ובכתיבה של אמאדו עובד בספר הזה.
הוא לא לכל אחד גם בגלל האלימות ושאר הדברים וגם בגלל הסגנון המיושן, אבל הוא טוב מאוד.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•cujo
היתה כאן פעם משפחה

היתה כאן פעם משפחה

ביל קלג

לפני תשע שנים , שבועיים לפני שהפכתי לאב , נתנה לי אם ילדיי את הספר הזה במתנה.
היא ראתה את המילה משפחה בשם הספר וזה הספיק לה. אני ואמונות תפלות הולכים יד ביד וזה מחמיר עם השנים ולכן הספר הזה לא הוחלף ולא נמסר, ישב על המדף והעלה אבק.
באתגר TBR או בעברית אתגר הממתינים על המדף עלה הספר לקריאה והחלטתי להתמודד איתו.
כיוון שבספר הפיזי הייתי עמוק בקריאה של אמאדו, שמחתי לגלות שיש לי אותו באפליקציית האודיו באנגלית ועוד יותר שמחתי לגלות שהשם באנגלית הוא : did you ever have a family
זה שם בעל משמעות אחרת לגמרי וגם השימוש בו בספר הוא במשמעות אחרת.
אני מבין למה בחרו את השם העברי להיות הייתה פה פעם משפחה ( למרות שהוא לא מדויק ) ואת שניהם יכול הספר לעטות.

כמו שמבינים מהשם ודי מהר מההתחלה , קורה בספר אסון. אסון ביזארי שונה לגמרי ממה שדמיינתי ( אני לא קורה עטיפה אחורית ) שקורע והורס כמה משפחות.
אבל זה לא ספר על זה, כלומר זה מאוד נוכח וגם האבל וההרס העצמי והבדידות והאשמה שבאים איתו , אבל זה בעיקר ספר על משפחות. על סוגים שונים של משפחות , על בגידות של הורים בילדים ולהיפך. על חינוך וטוב לב של זרים וגם להיפך.
זה ספר מאוד אמריקאי שזה הופך אותו לא להיות כוס התה שלי, אבל הוא מאוד טוב.
הספר מסופר ממספר זוויות\ דמויות. חלקן ראשיות בסיפור , חלק חולפות בחיי הדמויות. הזמן בסיפור הוא לא תמיד לינארי. לפעמים הוא לפני האירוע ולפעמים אחריו. כל פרק מתחיל בשם הדמות שאחריה הוא עוקב.
אני אוהב צורת סיפור כזאת אבל באודיו זה בהתחלה היה קשה למעקב אס דילגתי בין האודיו לספר הפיזי. בנוסף, את הספר מקריא הסופר. הוא לא רע אבל הוא לא קריין והוא מכביד מעט את הספר- דווקא הקריאה בספר בעברית אפשרה יותר מרחב אוויר.
למרות הנושא, זה לא ספר שיושב על הנשמה- לא חושב שהייתי יכול לשרוד ספר כזה בתקופה הזאת. יש כבדות ואבל ואין בו הרבה קלילות , אבל הוא לא חונק ( לא בטוח שמצליח להסביר את ההבדל ).
הוא בהחלט מומלץ – עם כוכבית האזהרות שכתבתי.


• אתגר TBR הוא אתגר שנתי בו יוצרים רשימה של 24 ספרים שיושבים על המדף ( וירטואלי או ממשי ). אלו ספרים שרוצים לקרוא אבל תמיד ידחפו לפניהם ספרים אחרים. כל חודש מוגרל מספר בין אחד ל24 והספר במקום הנבחר הוא הספר שצריך לקרוא באותו.
זה כאילו מטופש – אם אתה רוצה לקרוא ספר, תקרא אותו, אבל זה עוזר לי לנקות מהמדף ספרים שיושבים שם שנים , ספרים שרציתי\ רוצה לקרוא אבל לא מיד מוצא את מצב הרוח הנכון לעשות זאת .

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•cujo
לא מפסיקים אהבה באמצע

לא מפסיקים אהבה באמצע

ליאור אנגלמן

נתחיל מהסוף : הספר הזה גרם לי לקחת את הילדים בערב סוכות לכותל. לא עשינו את מה שגיבור הספר עושה שם אבל תרמנו את חלקנו הקטן לתפילה של שובם שברובה התגשמה.
גיבור הספר הוא רב שנמצא בקונפליקטים מרובים עם משפחתו, עברו וחטאיו.
הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר – יש לו שם נפלא, אבל חששתי שהוא לא בשבילי, איכשהו כשחיפשתי ספר מקור להאזין לו במעבר בין תשפה ( שלא שיפתה כמצופה ) לתשפו הוא נראה מתאים והוא אכן היה כזה.

האזנתי לספר בהקראה של המחבר, ליאור אנגלמן, לא תמיד זו החלטה נכונה של סופר להקריא את יצירתו. אנגלמן הוא לא מקריא מיומן כשחקן, אבל קולו המעט צרוד והרגוע יצר זיקה זיקה יפה לספר ולגיבורו – יצר אשליה שהוא גיבורו.
זה ספר שלישי ( ומחצה – לא בטוח אם לכלול את מסכת תהום בספירה ) שבא מהעולם הדתי שאני קורא השנה. בשלושת הספרים ( מי שסוכתו נופלת וחרשתא הם האחרים ) הסופרים מגיעים עצמם מהעולם הדתי ושלושתם היו מצויינים. כל אחד הביא זוית אחרת של מבט וקשה לי להאמין שמי שלא בא מהעולומות הללו היה יכול לרקום את העלילות הללו. הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון ממתין לי על המדף.

למרות שהספר נסגר בצורה "כמעט נקייה" יש בו הרבה התמודדות אמיצה עם שאלות של הורות ואשמה ולקיחת אחריות.
זה ספר מקסים ואני בהחלט אדגום מספריו של המחבר בעתיד.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•cujo
לילה אחד באוקטובר הבודד

לילה אחד באוקטובר הבודד

רוג'ר זילאזני

בקבוצות אחרות במרשתת הספר הזה מפורסם. קצת מוזר שהקהל שלו באתר מאוד קטן.
זה ספר פולחן שהרבה אנשים חוזרים וקוראים בו בחודש אוקטובר. המשפט הזה היה חלק מהסיבה שהתמהמתי להגיע אליו.
הסיבה השניה היא שבעברי ניסתי את תשע נסיכים לאמבר ולא התחברתי אליו – אני לא מרבה לתת הזדמנות שניה לסופר שלא אהבתי , אולי אני צריך לשנות את הגישה.

שמעתי את הספר באנגלית אז אין לי מושג איך התרגום. האודיו היה מעולה ויש הרבה קולות בספר.

למרות שמו, הספר מתרחש לאורך חודש אוקטובר אחד. הפרק הראשון הוא הראשון באוקטובר והפרק האחרון הוא ה31.10 , ליל כל הקדושים.
המספר של הספר הוא Snuff ( רחרחן בעברית ) כלב מיוחד שמשגיח על בעלו , ג'ק. סנאף הוא לא כלב רגיל וזה לא ספר מראות עיניו של כלב אלא יותר בסגנון של הכלב ברודפים של דין קונץ.
הוא גם לא החיה היחידה בספר עם תובנה אנושים קסומה. זה חלק מהקסם של הספר.

לא ידוע במדוייק מה התקופה שבה מתרחש הספר וגם לא המיקום אבל אנשים מתניידים בו בכרכרות והתמזה לא רחוק.
מהר מאוד מובן שגק וסנאף הגיעו לאזור לשחק בסוג של משחק, אבל טבעו לא ידוע ולאט לאט סנאף והקוראים נחשפים לשחקנים האחרים.
זהו סוג הכתיבה שאני אוהב – סנאפ מכיר הרבה מחוקי העולם בו מתרחש הספר אבל חושף אותו לקורא דרך שיחות והרהורים בנתחים והתעלומה של מהות המשחק וזהות השחקנים נפתחת כמו ספר בלשי.

יש בספר הרבה רפרנסים והצבעות לספרות אימה קלאסית ורוב הדמויות בספר מבוססות על דמויות מיתיות או ספרותיות. רוב הרפרנסים הללו חלפו לי מעל הראש כששמעתי את הספר, אבל זה בונוס נהדר לקרוא עליהם אחר כך, כך שזה לא מפריע להנאה . אני משער שחלק ממהקשרים נופלים בתרגום .
שם הספר לקוח משיר של אדגר אלן פו.

הפולחן סביב הספר הוא לקרוא אותו באוקטובר – כל פרק לפי היום בו הוא מתרחש. דחיית הסיפוקים שלי לא אפשרה אבל אולי פעם בקריאה חוזרת עם הילדים.
לזילאזני יש עוד ספר שמאוד הומלץ לי עליו : אדון האור – ואני כנראה אקדם אותו ברשימת הקריאה.

הספר הוא ממתק של פנטזיה אורבנית עם המון ביצות הפתעה ודמויות נפלאות של חיות ובני אדם. מומלץ מאוד ואם יש לכם אפשרות לשמוע את האודיו באנגלית – בכלל.

לפני 9 חודשים•cujo
Hamnet

Hamnet

Maggie O'Farrell

מי לא מכיר את שייקספיר בעולם המערבי ( וגם מעבר לו ), אני חושב שכמעט כל ספר רביעי שאני קורא מרפרר או משחזר או מעבד איזה חלק של מחזה של שייקספיר. כמעט כולם מכירים את המלט או רומיאו ויוליה אבל המחזה שאני נתקל בו הכי בספרות הוא דווקא הסערה.
למרות שכולם מכירים את יצירותיו, יש ערפל גדול אודותיו. יש טענות שהוא לא היה קיים , שהעתיק מאחרים, שהוא שילוב של כמה כותבים, שהיה אישה וכו ( אין לי ביסוסים לטענות- שמועות רשת ) , לכן הופתעתי כשהתחלתי לקרוא את הספר שלפי ויקיפדיה , שייקפיר היה נשוי לאישה בשם אן האתווי והיו לו שלושה ילדים סוזאנה, גודית והמנט.
למרות שמו הספר הזה הוא לא על המנט או המלט, הוא גם לא על שייקספיר. שמו המלא או החלקי לא מוזכר פעם אחת בספר, הוא הבן של , הבעל של , האב של, המחזאי. במובן הזה הסופרת נותנת לו את אותו טיפול ששמור בדרך כלל לנשים של , הבנות של, האמהות של. זהו רומן היסטורי וזה בעיקר סיפורה של אגנס.
לפי הכתבים שייקספיר היה נשוי לאן האתווי, אבל בצוואה של אביה היא נקראת אגנס (איגנס) וכך בחרה הסופרת לקרוא לה.
למרות "היכרותי" עם שייקספיר אני לא מכיר לעומק את כתביו, אני לא קורא מחזות ויותר איש של קולנוע מתיאטרון . ראיתי כמה הצגות וגם סרטים שעובדו, אבל אם בספר יש ניואנסים ורמיזות על עבודויו הן חלפו מעל ראשי.

טריוויה קטנה שלמדתי : מה היה שמו של אביו של המלט? ( לא לרמות ולבדוק במרשתת ).

הספר נכתב על ידי מגי אופארל. חלק מספריה תורגמו אבל לא הספר הזה. היא מספרת שהכוונה הראשונה שלה הייתה לכתוב רומן שמתכתב עם סצינת הפתיחה בהמלט עם הרוח של אביו, אבל אז גילתה שאין הרבה מידע על אן האתווי , אישתו של המחזאי והמידע שהיה נכתב ,לכאורה , ללא ביסוס ומציג אותה כמי שאימללה את חייו ולכדה אותו בנישואין והיא החליטה לכתוב לה חיים אחרים.
הספר כתוב יפיפיה, הוא נפתח בבוקר בו המנט מגלה שאין אף אחד בביתו ובשכונה והוא חייב להזעיק עזרה לאחותו החולה. משם מזגזג הספר לעבר , מטייל בעולם עם מגיפה וחוזר להווה של הסיפר וממשיך. הספר כתוב בגוף שלישי מדלג ,אבל כמו שאמרתי הגיבורה הראשית שלו היא אגנס.
אבל אגנס זה לא שם מוכר והמנט מייצר אסוציאציה והעטיפה יפיפייה ואלו הדברים שגרמו לגשת לספר מבלי לדעת עליו דבר.
זה רומן היסטורי, איטי יחסית שמספר על אהבה וזוגיות והורות ואובדן שקרע לי את הלב. מסוג הספרים שמרגישים כמו לשבת ליד נחל מפכפך ולהתבונן באצבעותיך המסרקות את המים.

יש עיבוד של הספר להצגה בלונדון וכנראה בקרוב יצא עיבוד של הספר לסרט ואולי זה יגרום לתרגום של הספר.
שמעתי באפליקצית ליבי ( של הספריות ) באנגלית.

לפני שנה•
★★★★★
•cujo
Nemesis (Miss Marple Mysteries)

Nemesis (Miss Marple Mysteries)

Agatha Christie

נמסיס זה שם עם הבטחה. יש הרבה ספרי מתח עם השם הזה. כמעט לכל גיבור על יש נמסיס וגם למספר בלשים כמו שרלוק והארי הולה.
הגעתי לספר עם ציפיות. חבר המליץ עליו והשם הבטיח איזו שהיא אויבת מרה לגב מארפל. איזה מגניב גברת זקנה וחטטנית עם אויב\ת שווה לה. לא טוב להגיע לספר עם ציפיות.
אני אוהב את גברת מרפל . יש משהו בחטטנות הבלתי מתנצלת שלה ובעובדה שאף אחד לא סופר אותה שעובד לי.

הספר מתחיל דווקא טוב. גברת מרפל סוקרת את רשימות הודעות הפטירה להנאתה ומגלה שידיד שפגשה בשנה שעברה בקאריביים עזב את עולמנו.
זמן קצר לאחר מכן היא מקבלת זימון ומשימה מעורכי דינו לפתור תעלומה מבלי שנאמר לה מה עליה לפתור ולמה. החלק הזה נהדר וכל האפשרויות פתוחות.
ואז מצטמצמות האפשרויות . על גברת מרפל לצאת לטיול מאורגן של בתים וגנים . היא עדיין לא יודעת למה ולאט לאט נחשפים אליה אנשים בסיור ומחוצה לו והתעלומה מתחילה להיפתח.
בסופו של דבר ברגע שיורד המסתורין הראשוני של מה לחפש זה הופך להיות ספר בלשים של מקרה קר ( פשע שהתרחש שבעבר ולא נפתר ) די בנאלי.

פתרתי את התעלומה במחצית הספר – היו עוד נפתולים אבל יחסית לאגתה זה היה די ברור. גם המוטיב ניתן די מוקדם.

אבל לא על כך יצא קצפי. טוב לא באמת קצפי – היה נחמד להקשיב לספר והוא היה הסחת דעת נפלאה לעולם שבחוץ – מת לו אדם עשיר ומערש דויי הוא מארגן קבוצה של אנשים שיפגשו בתזמונים שונים, שיגידו את הדברים הנכונים בזמנים המתאימים. הכל מתקתק כמו שעון. ואני, המאזין הקטן, רק רציתי חופשה קצרה באי יווני קטן. בחרתי את הטברנה הכי רחוקה ללון בה, כך שכל מה שאוכל לעשות יהיה לסבוא בטברנה ולרחוץ בים הצלול וביניהם להשלים שעות שינה ולקרוא ולשמוע ספרים. זהו. רגע אחד של שפיות לפני שמתחיל הקיץ המטורף של עבודה חדשה, חיפוש ומעבר דירה וילדים. הרבה זמן ילדים. האי היה נפלא והשכלתי לבחור ספרים טובים, אבל כל השאר השתבש. ביקשתי שקט וקיבלתי מלחמה.
תכלס, אם מסתכלים על זה בזווית אחרת קיבלתי את מה שרציתי ויותר. התארכה לי החופשה הכפויה בשבוע. הילדים היו עם אימם( ודי נהנו מכך ), לא הפגיזו אותי, הסתובבתי בעולם ברודוס וגרמניה ומשם ללרנקה, אבל זה כבר לא היה כיף ושום דבר שתכננתי לא עבד. ניסו לשכנע אותי לקחת גמל ולחצות את הגבול לסוריה לטפס על החרמון ולהתגלגל בצד השני, הצלחתי להזמין שתי טיסות שלא יכולתי להגיע אליהן ( אחת מהן בטעות מהארץ ללרנקה )נחתתי בשבת בערב בלרנקה בלי ספר פיזי וגיליתי שאין חנויות ספרים פתוחות בראשון, דחו לי את הטיסה שכן הוזמנה וכו וכו, אבל פגשתי אנשים מדהימים ביוון ובקפריסין שהיו נכונים לעזור (בגרמניה נחתי אצל חברה אז בכלל ).
הייתי אמור לחזור עם חברה ישראלית אז חשבתי שאני שולט במשחק אבל המשחק שינה את החוקים. אז היה משהו מעצבן על קריאה של תוכניות שתוכננו בלי שום טעות, אבל גם משהו מרגיע.

הספר היה נעים לשמיעה כמו שאמרתי – סיימתי אותו על הטיילת של לרנקה – אבל הוא לא ספר טוב גם בלי הטרוניה לעיל.
אין הגיון בספר. זה מרגיש שאגאטה הלחימה כמה סיפורים לא גמורים ביחד והתכוונה למשהו אחר. הספר פורסם ב1971 . חמש שנים לפני מותה של אגאתה. היא מדגישה לאורך הספר את זקנותה של מיס מרפל ואת חולשתה ויש בזה משהו מעיק ומעציב.
יש בספר מיני פסקנויות לגבי הדרך שנשים צריכות לנהוג. אני יודע שלא עם כולן מרפל מסכימה ועדיין למרות יושנו של הספר הן צורמות. לפני הספר הזה קראתי את רצח בדrך בית לחם הנפלא של בתיה גור ( שיותר מצטיין בדיונים החברתיים שמעלה ופחות בתעלומת הרצח ) – המסקנה משניהם אישה צעירה שמתאהבת נמצאת בסכנת חיים.
בואו לספר בלי ציפיות מהשם וממיס מרפל והכל יהיה טוב – ובעולם האמיתי תזכרו שאלוהים צוחק – ואם כבר אז עדיף בדיחות קטנות כמו שהיו לי ולא כמו של ה50 שעדיין מחכים.

לפני שנה•
★★★★★
•cujo
דבר רודף דבר

דבר רודף דבר

ג'ודי טיילור

חיפשתי את הספר הזה מעל שנתיים מבלי שידעתי דבר על עלילתו. הוא ריצד לי בהמלצות ברחבי המרשתת וידעתי שהוא שייך לספרות הספקולטיבית ( יעני פנטזיה או מדב ) , אבל לא יותר מזה. מה שמשך אותי אליו היה השם. לא השם העברי שניתן לו : דבר רודף דבר, שהוא תירגום טוב אבל לא תופס את המהות של השם באנגלית : one damned thing after the other . שם גאוני. בשביל שם כזה אני מוכן לקנות ספר בשק.
אבל זה גם שם מחייב – יש בו הבטחה שזה יהיה ספר מופרע ומצחיק – או לפחות זו הציפייה שלי ופה גם מתחילה הבעיה, לא היה תיאום ציפיות והספר לא מצחיק ולא מופרע.

זו לא קטילה , לפחות לא מושחזת . זה ספר קליל וחביב ואולי אף אמשיך יום אחד להמשכיו.
הספר מרגיש כאילו הוא fanfiction של קוני ויליס. לקוני ויליס יש סדרת ספרים על מסע בזמן שמנוהלים על ידי היסטוריונים מאוקספורד וכל מה שיכול להשתבש שם משתבש. המפורסמים בהם הם ספר יום הדין ומלבד הכלב. הכתיבה של ויליס היא כאוטית ומתודית , מצחיקה אבל גם נוגעת ללב עם תשומת לב לפרטים ולהיסטוריה.
הגיבורה של הספר הזה היא היסטוריונית שמגוייסת לפרויקט סודי של מסע בזמן, אבל בעוד ויליס יורדת לפרטים ( כן לפעמים יותר מדי ) על הבעיות במסע בזמן, ג'ודי טיילור ( הסופרת ) מרפרפת עליהם , זורקת משפטים כללים ורצה עם העלילה. המסע בזמן בספר הזה הוא גימיק, הוא מאפשר לסופרת לפתוח מיני עלילות והרפתקאות הכל מתואר בצורה מאוד סכמתית ובקווים כללים. יש הרבה עלילה תשלימו את החסר. בנקודה מסויימת יגיעו הדמויות למסקנה שמגיעים אליה גם במלבד הכלב וישתמשו ( לפי קוראת בגודרידס ) באותה רשימת חפצים.
ברפרור נוסף לויליס , הגיבורה בנקודה מסויימת בספר מבינה שאחת הדמויות היא כמו אלה או כוח טבע שמשפיע הדמויות וזה בדיוק ההגדרה שנותנים לדמות המרכזית בהמשכוכית של ויליס.
אבל גם אם לא רואים את הרפרורים לויליס , הספר פשוט לא עובד. הדמויות "דקיקות" , אין הגיון עלילתי לפעולות שלהן, הספר ציני מדי פעם אבל רחוק מלהיות מצחיק. זה בעיקר מרגיש כמו ספר טלאים שהרכיבו מהרבה עלילות אחרות וזה חבל כי יש לו מלא ספרי המשך והייתי בטוח שזו תחילתה של ידידות נפלאה.
שמעתי את הספר באנגלית באפליקצית ליבי. הוא הופיע שם ברגע שיצא התרגום לעיברית, כך שאיני יכול להעיד על איכות התרגום.
למרתה ולס יש ספר שנקרא all systems red ( תורגם לעברית כרובורצח – שזה שם הסדרה ) שיוצא לו עיבוד עוד חודש באמזון, אם היו מחליפים את השמות בין שני הספרים היקום היה במקום מאוזן יותר.

לפני שנה•
★★★★★
•cujo
המאורות

המאורות

אלינור קטון

זה היה אמור להיות הספר שיוכיח אחת ולתמיד לקוראי אתר זה שזכיה בפרס בוקר אינה בעוכרי הספר ולא צריכה להפוך אותו לצנינים בעיני הקורא. זה כמעט עבד, אבל אז 100 דפים לפני הסוף הספר נהרס. או לפחות כך הרגשתי כשסיימתי אותו.
אני אוהב עבי כרס. אני לא קורא הרבה מהם. ספר עב כרס הוא סוג של מחוייבות שאם היא לא צולחת אתה עלול להיות שבוי בה לזמן רב, אבל כשהיא עובדת, זה נפלא. הספר הזה מעל 800 עמודים ועד עמוד 700 בערך הוא היה נהדר.

יש הרבה מחשבה בספרים מהיכן להכנס לעלילה. מההתחלה? מהסוף ואז לחזור? מהאמצע? בהתפתחות הדרגתית או בזריקה של הקורא למי העלילה הקרים והעמוקים ( הסגנון האהוב עלי ). אלינור קטון בחרה נקודת כניסה מצויינת . שנים עשר אנשים מתכנסים בחדר עישון במלון. בחוץ סוער וכשזר מגיע ונכנס בפתאומיות לחדר כולם משתתקים ומתנהגים כאילו אין קשר בינהם. זה לא ראשית הסיפור אבל גם לא אמצעיתו והאסוציאציה שפתיחה כזו יוצרת מיד היא כינוס הבלש את כל החשודים לפתרון הרצח.
אדם עשיר נעלם ובאותו לילה זונה שהייתה איתו נמצאת מעולפת בצד הדרך מסוממת. האם היה רצח? איפה הגופה ומי הרוצח?
למעשה רוב הספר כתוב כתעלומת רצח כאשר לא ברור אם בכלל היה רצח ומניעיו.

זה רומן היסטורי שמתרחש בניז זילנד ב1866 בעיירת כורי זהב. מסתבר שהייתה גם בהלת זהב בניו זילנד. ניו זילנד היא אחת המדינות היפות לטייל בהן . שופעת ירוק ומים אבל זה לא ניכר מהספר . היא אפורה וגשומה וקרה.
הספר בנוי משניים עשר חלקים ( כמו חודשי השנה – או מופעי הירח ) החלק הראשון הוא הארוך ביותר והוא רובו של הספר וככל שמתקדמים מתקצרים החלקים ונוצרת תנועה של תאוצה.

הספר מאוד קריא ו "זורם" . יש בו חורי עלילה והתנהגות לא מובנת של דמויותיו אבל זה חלק מהקסם שלו. הבעיה מבחינתי הייתה שלקראת 7/8 מאורכו הספר מגיע לנקודת הסיום. נשארים דברים פתוחים ולא מובנים, אבל שם נגמר הספר ואז במעיין כתיבה מואצת הוא חוזר להתחלה. להתחלה שלפני פתיחת הספר ובעצם מסביר את הקשרים של הדמויות בספר . הרבה ספרים עושים את זה . רומן רוסי וכימים אחדים של שלו הם דוגמא טובה לספרים שמסתובבים סביב אירוע ובחלק האחרון מספרים אותו. גם שם זה מיותר ,מבחינתי, האירוע והשפעתו נטחנו כל כך הרבה בספר שלא צריך את הפרטים המדוייקים של איך הוא קרה.
100 העמודים האחרונים של הספר מנסים למלא את החללים שיצרו את הקסם בסיפור. הסבר אחד הוא סוריאליסטי וכמעט פספסתי אותו, אבל הוא החלק הטוב בחזרה לאחור. החלק השני , הריאליסטי , הוא פשוט גרוע. יש דברים שעדיף להשאיר לדמיון.

זה ספר שיש בו גימיק. השם : המאורות, שמות הפרקים ואורכם וטבלאות ההורוסקופ. בשבילי הגימיק והשמות המיוחדים חלפו מעל הראש ויתכן שפה פיספסתי חלק ממה שהסופרת ניסתה להעביר. בסופו של דבר הגמיק , לדעתי, השתלט על הנרטיב וחבל.

זאת לא דיסהמלצה. אהבתי את רוב הספר ואולי לאחרים הוא יעבוד יותר טוב.
עשו מהספר סדרה שלפי הטרילר היא לא נצמדת לנרטיב:
https://www.youtube.com/watch?v=kW0PMsvmsLg

מילה אחרונה על פרסים ובוקר בפרט. אני מסכים שזכיה בפרס זה או אחר לא בהכרח מעידה על טיב הספר, אבל היא גם לא נוגדת אותו. בשבילי זו עוד רשימה של המלצת ספרים שאולי או אולי לא אוהב. מתוך רשימת הספרים שזכו בפרס בוקר מהיווסדו קראתי שמונה ספרים . מתוכם שניים אהבתי מאוד ( חיי פיי וילדי חצות ) והשאר נעים בין אהבתי לבסדר. יש לי לפחות ארבעה מהם ברשימת קריאה עתידיות. שניים מהרשימה לא סיימתי.
את הספר הזה לא בחרתי בגלל הפרס. הוא נבחר בגלל השם המסקרן , עוביו, העטיפה היפה וכי הוא השלים לי מסע עולמי לניו זילנד.
יצאה לי לקרוא 3 סופרות ניו זילנדיות שנה שעברה. את שלושתן אהבתי ובשלושתן היה משהו מעט quirky או שובב אבל אני לא חושב שזה משהו על כתיבה ניו זילנדית. רק הספר הזה התרחש ממש בניו זילנד.

לפני שנה•
★★★★★
•cujo

ביקורות נוספות על "חרפה"

חרפה

חרפה

ג'ון מקסוול קוטזי

פנטזיה בשחור לבן

את קסם דרום אפריקה, המלווה בתחושת אלימות, הציג לי לראשונה דיוויד, חבר שרצתי אתו יחד בוקר-בוקר. הוא שיתף בסיפור חייו בארץ המרתקת הזו, ובסיפור ילדות רעייתו בחווה מבודדת, מקום שהיה רחוק מכל יישוב. דיוויד, המחיש את ריחוק החווה, בספור על תאונה שאירעה בדרך צדדית, שבמהלכה נאלצו בני המשפחה לחכות שעות רבות עד שמישהו יחלץ אותם.

הוא עלה לארץ, עם תנועת נוער ציונית, שרוב חבריה נפוצו ברחבי העולם דובר האנגלית. זמן מה לפני עליית נלסון מנדלה לשלטון, הוא חלם חלום, שמשפחתו נוסעת ברכב שמתהפך. הוא האמין שהחלום, הוא עיבוד תחושותיו הפנימיות, לפיהן הוא חייב לעלות את משפחתו לארץ בבהילות, פן יתרחש אסון.

מאז הייתה קיימת בי סקרנות לארץ שלכאורה השכינה שלום אוטופי באמצעות חזונו של נלסון מנדלה, ואפילו חשבתי לעצמי, מה זה אומר לגבי סיכוי השלום שלנו?

לעתים רכשתי מעט ספרים של סופרים דרום אפריקאים, כמו את ספרו של ג.מ קוטזי, חרפה, שעל כריכתו מצויר כלב שחור נורא, מוזנח ומוטרף, הפוער את לועו, חושף את שיניו, ומוכן לזנק על מי שעומד מולו. מראה תמונה שהתבררה מאוחר יותר, כבחירה מבריקה, גרמה לי במשך שנים להירתע מהספר.

חלפו שנים רבות, והחלטתי שדווקא בתקופה קשה, העיסוק בטקסטים מורכבים, שיש בהם שבבי תיקווה, יכולה להיות צורה נכונה להתמודדות עם המציאות האלימה והכואבת שלנו. אז יצאתי לדרך בסקרנות שבהמשך הפכה להפתעה גדולה.

דיוויד לורי, גיבור ספרו של קוטזי, הוא פרופסור לספרות אנגלית קלאסית, באוניברסיטה בקייפטאון, בימים של אחרי ביטול האפרטהייד, תקופה שבה החזון הגדול לשינוי היה אמור לבטא פיוס גדול, של הלבנים עם השחורים, אך בפועל האלימות בין השחורים ללבנים הגיעה לשיאים בלתי נסבלים.

עולמו הרגשי והאינטלקטואלי של דיוויד, נשאר תקוע בסוף המאה ה-19, עם גיבוריו הספרותיים כמו הלורד בירון, משורר רומנטי, שעל שירתו וחייו נאמר שהיו בלתי מוסריים, אולי בשל כך הם עיצבו את התרבות הרומנטית, המזוהה עם הקולוניאליזם, שמאוד אופנתי לבעוט בו כעת, בעיקר בדרום אפריקה.

דיוויד, כבר לא צעיר, הוא בין חמישים ושתיים, אחרי גירושים משתי נשותיו, ומי שנהל מערכות יחסים ארעיות ומזדמנות, ששתיים מהן לא עולות בקנה אחד עם הדימוי המצופה ממנו כפרופסור לספרות. כעת יש לו אישה בשם סוראיה, מוסלמית, שאת יחסיה עמה הוא מנהל בחשאי תמורת אתנן, אך כשהוא מנסה לחצות את הקווים לחייה האישיים, היא נעלמת לו, מה שגורם לו ללכת רחוק עוד יותר, עם סטודנטית בת שמונה עשר, יחסים שבבסיסם פנטזיית תשוקה, אסורה ומסוכנת, הנחשפים והופכים לשערורייה וחרפה (כשם הספר), הגורמים לגירושיו מהאוניברסיטה.

הוא מבקש לעצמו, מקלט בחווה הרחוקה של לוסי ביתו, לסבית המבקשת להיות עובדת אדמה. בין שניהם שוררים יחסים מורכבים וטעונים. ואז כמו בקטע שקספירי אפל, הם חווים תקיפה אכזרית המערערת אותם, ומעוררת בהם שאלות קיומיות. מכאן להיכן החיים שלהם ממשיכים? שאלה שמיוצגת כמקרה פרטי, אך כאילו קוטזי, בלי שהתכוון, כתב אותה עבורנו, כמקרה קולקטיבי מצמרר ואקטואלי.

קוטזי, כותב בשפה נפלאה, גיבוריו הראשיים והמשניים, מעוצבים בצורה מרהיבה, הוא כורך אישי ופוליטי באופן מבריק, המטפורות שלו מפוארות, כמו הכלבים, או חלומו של דיוויד, לכתוב אופרה על הלורד בירון. במהלך הכנתה דיוויד, עובר שינויים נפשיים מופלגים, שאולי מעניקים לו תיקווה להתפייס עם עצמו ועם המציאות הקיומית נטולת הרומנטיות והאוטופיות המזויפות?

לפני שנה•
★★★★★
•רץ
חרפה

חרפה

ג'ון מקסוול קוטזי

ספר קשה!
מצב האדם הלבן בדרום אפריקה בעת האחרונה, כלומר לאחר עידן האפרטהייד, משתקף בספר זה.
פרופסור דיוויד לורי מסתבך בפרשייה עם אחת מתלמידותיו ונאלץ לעזוב עקב כך את משרתו באוניברסיטת קייפטאון.
הוא מוצא מפלט בביתה של בתו לוסי בחווה מבודדת, אחת מני רבות מחוות הלבנים בדרום אפריקה. מכאן מתפתחת עלילה רווית אלימות ואימה שבמרכזה הרצון והיוזמה של השחורים הדרום אפריקנים לנקום בלבנים ולדחוק אותם מהמרחב.
הקריאה בספר מאוד קלה וזורמת, אבל הנושא מאוד קשה. אפשר לומר כי זה סיפור מאוד מטלטל, משאיר אחרי קריאתו אוירה של דכדוך ועצבות.
לפיכך מומלץ לבעלי קיבה חזקה.

לפני שנה•
★★★★★
•גוטי
חרפה

חרפה

ג'ון מקסוול קוטזי

אזהרת ספוילר – בסקירה יש חלק מהעלילה, מכיוון שזה אינו ספר מתח אני לא חושב שהגילוי הזה יפגע בהנאת הקריאה.

אז על מה הסיפור?

פרופסור דיוויד לורי, גרוש בן חמישים ושתיים, מושעה מעבודתו כמרצה באוניברסיטה, עקב יחסים אסורים עם סטודנטית שלו. התקופה היא תקופת פוסט האפרטהייד. הפרופסור עובר לגור אצל ביתו הלסבית. הפרופסור שלא היה נוכח בגידולה, מנסה לשקם גם את כבודו וגם את יחסיו איתה. ביתו היא בעלת חווה, היא חיה לבדה, בסביבת אנשים שחורים. יד ימינה הוא פטרוס, גבר שחור שמנהל את החווה. המעבר מחיי העיר לחייה החווה הנידחת נראו לי בהתחלה כקלישאה שחוקה של ריפוי הטבע את תחלואות העיר, טעיתי לא לשם מובל הסיפור. יום אחד חבורה של שחורים מקומיים פורצת לביתם תוקפים את לורי באכזריות ואנסים את ביתו. מכאן מתחיל הסיפור המרכזי, דיונים בין האב לבת, האם להישאר בחווה ולהיטמע בצורה מלאה או לעזוב את החווה המסוכנת.

השבוע מצאתי את עצמי כבר בטקס שלישי של חג 'ט"ו בשבט', במסגרות חינוכיות של הילדים שלי, האמת הותשתי. הנאומים של המנהלות נשמעים כמו דף מסרים של מפלגה פוליטית. בכולם אותם רעיונות ואותם משפטים. זה מתחיל ב "כי האדם עץ השדה" וממשיך בדימויים על שורשים וזהות. לקינוח המנהלת מאחלת לילדים שיהיו עצי פרי ולא עצי סרק. הטקס מסתיים בשירת ילדים מלאה בזיופים, של השיר 'ארץ הצבר' של עוזי חיטמן ז"ל. השירה הזו יצרה חלוקה דיכוטומית בין ההורים. חלק מההורים מתרגשים עד דמעות, השאר מלינים על עוד יום שישי שנלקח מהם למען מטרה 'חשובה', שירה לאילנות. ולאיזה מחנה אני השתייכתי? תשובה בהמשך...

מה לזה ולסיפור?

על פניו הספר הזה מדבר על שינויים בנושאים של זהות ושייכות. אך יותר מכך, הספר הוא משל לחיים המשותפים של האדם הלבן והאדם השחור בדרום אפריקה לאחר האפרטהייד. הוא דן בשאלה, מה המחיר של החיים המשותפים? הסופר יצר משוואה דיכוטומית חד משמעית. או שהאדם הלבן עוזב את דרום אפריקה שמסומלת בסיפור כ'החווה'. או שהאדם הלבן מוותר על זהותו ומקבל את התרבות השחורה על בוריה שמסומלת בסיפור בנישואים של ביתו עם פטרוס. התרבות השחורה במשקפי הסופר מתוארת כאלימה, ברברית ונכלולית. אנחנו כקוראים צריכים להחליט בדילמה שטוחה בין טריפה לנבלה. לצערי הסופר בוחר במשוואות של שחור ולבן (תרתי משמע) בפתרון הבעיות של דרום אפריקה, הסיפור לא מוביל לשום תקווה של חיים משותפים. כנראה שרק כך ראה הסופר את החיים שם. מה שעצוב הוא שהסופר בחייו האמתיים בוחר לעזוב את דרום אפריקה בשנת 2002 ועובר לגור באוסטרליה.

מאבקי השליטה על דרום אפריקה קרעו אותה לגזרים והיום היא מדממת הן כלכלית והן תרבותית. חוות הלבנים המבודדות הפכו להיות מבצרים צבאיים. חלק מאוכלוסייה הלבנה החליטה לעזוב. השחיטות הפוליטית חוגגת ודרום אפריקה מתחילה לסבול מצמא ורעב, נושאים שהיו זרים לה. למה זה קורה? כי בשני הקצוות ישנם דמויות שרואות בשליטה סכום 0. או הכל או כלום, לפי המצב שם כרגע, לצערי זה נראה שזה מוביל לכלום.

בתחילת הטקס אני הייתי מאלה שרטנו, בהמשך מצאתי את עצמי שר בזיוף את 'ארץ הצבר'. למה שרתי? זה היה חזק ממני, כי מערכת הזיכרון שלנו כבני אדם להבדיל ממחשב תמיד מלווה ברגש. השיר הזה העלה בי חמימות נוסטלגית לתמימות ושלווה שלא קיימים יותר. האם הייתה או לא הייתה התמימות הזו? זה לא משנה, מה שחשוב הוא הרגש שמלווה את הזיכרון והרגש הזה הוא חיובי. היום כבר לא כותבים שירים לארץ, למה? כי אולי הארץ היא מובנת מאליה, או כי זה נתפס כפשיסטי, ואולי צודק העיתונאי מודי בראון כשאמר 'שבגלל שארץ ישראל היום היא מקור המחלקות שלנו' (זה נאמר בסדרת הדוקומנטרית 'כביש 90'). בכל מקרה נראה ש'האני' ניצח את 'האנחנו' וישראל השתנתה מאוד מילדותי. כמו כל שינוי בחיים יש יתרונות וחסרונות.

מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה אילנו? שינויים חדים בחברה מייצרים פחדים ומחנאות. השלב הבא הוא חד שיח של 0 ו 1 והשלב בשלישי היא שבירת הכלים. שמתבטא או בעזיבה או באלימות. לצערי אני חש שהחברה הישראלית מתקרבת בצעדי ענק לשלב השלישי. הדרך לתקן את הבעיות הן דרך דו שיח שמטרתו מציאת מכנה משותף לחיים בארץ הזו. כשהסתכלתי על הילדים האלה ששרים ביחד את ארץ הצבר, משהו בלב נצבט לי. אולי כי ראיתי את עצמי לפני 30 שנה על הבמה הזו. היום אני יודע שזה מעבר, פשוט התגעגעתי לארץ שיכולנו להיות.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אדמה
חרפה

חרפה

ג'ון מקסוול קוטזי

משהו יש בהם בספרים של קוטזי שמשאיר אותם מעניינים גם בקריאה שנייה או שלישית. הם בטח לא מתכון להרגשה טובה. הם מטרידים, משביעים אותך אי נחת. קוטזי כותב בדרום אפריקה של טרום האפרטהייד וימי האפרטהייד ובמקרה של הספר הזה, דרום אפריקה של אחרי האפרטהייד, ויש לו היכולת להביא את המורכבות של החיים באזור מסוכסך אל המרחב האישי ולהציג תוך כדי כך את הפנים הרבות והנרטיבים המשתנים של סכסוכים גזעיים ולאומיים תוך שהוא מביע עמדה אבל לא מתעלם ממה שלא עולה בקנה אחד איתה.
חרפה הוא סיפור על מעשים שממיתים קלון. קלון על אלה שעושים אותם אבל גם קלון על הקורבנות שלהם. יש כאלה שמוכנים לשאת אותו בהכנעה ויש מי שמתכחשים לו, התכחשות כמעט עיוורת שמה שמניע אותה הוא אנוכיות גמורה.

דיוויד לורי הוא פרופסור בקולג' בקייפטאון, מרצה על שירה רומנטית לסטודנטים שרחוקים ממנו שנות דור. שנות אור. הוא גרוש פעמיים ויש לו בת אחת שגרה לבד בחווה בדרום הארץ. הספר עוסק בחיים שלו. חיי המין, היחסים שלו עם הסטודנטים, עם הבת שלו ועם האנשים שחיים סביבה, לבנים ושחורים.

הנרטיב שלו הוא של גבר קהה רגשית, אנוכי להחריד, שהזקנה מאיימת עליו, אובדן הייצר שיהפוך אותו לזקן בודד ומרופט שתלוי בבתו ומהווה מושא ללעג חברתי. בכלל, הגברים לא יוצאים טוב בספר הזה. הם כובשים, מכניעים, לוקחים את מה שהם רוצים בלי לגלות טיפה של אמפטיה כלפי קורבנותיהם, להבדיל מהנשים שיש בהן נדיבות והן חזקות ופרגמטיות ויודעות למצוא להן נתיב מאוזן שמאפשר חיים שיש בהם השלמה עם המציאות.

קוטזי מצליח לשבור סטריאוטיפים על חזקים וחלשים. החוזק והחולשה מקבלים אצלו אינטרפטציה עמוקה יותר ויש לך תמיד יכולת בחירה, כי גם אם נדמה שהמציאות כופה עליך את מקומך, לאופן שבו אתה מתייחס אליה יש משמעות מכריעה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
חרפה

חרפה

ג'ון מקסוול קוטזי

הרי לפניכם ספר טוב. קורה שאני קורא ספר טוב ובסופו קשה לי להגדיר מה בעצם עשה אותו כזה. לא מצליח לשים את האצבע על הדבר החמקמק שמצליח לעבוד כל כך טוב. לא זה המקרה בספר "חרפה" של קוטזי. כאן ידעתי בכל רגע מה עובד כל כך יפה, אפשר לומר ש"ראיתי" את החוטים שהניעו אותי הבובה . למרות שהכלים היו נהירים, וברורים לי, זה לא פגע כלל בהנאה מהספר. אני מאוד לא אוהב לספר את עלילת הספר כדי לא לקלקל למי שמתעתד לקרוא, אבל בספר הזה אין ברירה, צריך לכתוב כמה מילים כדי להסביר במה מדובר. אשתדל כמיטב יכולתי לא אקלקל מבטיח. פרופסור לאורי מלמד באוניברסיטת קייפטאון, הוא לא אוהב ללמד, מלמד ספרות רומנטית, לדור שלורד ביירון ומרעיו אינם כוס התה המועדפת. הוא עושה זאת ללא חשק רב וללא התלהבות יתרה. לאורי מסתבך במערכת יחסים עם סטודנטית, ובוחר בדרך שמובילה אותו לדרך ללא מוצא (בשם ההגנה על חופש הדיבור וחופש השתיקה). לאחר המקרה נוסע לאורי לגלות קצרה אצל ביתו מנישואיו הראשונים. לוסי גרה בחווה באזור הכפרי של דרום אפריקה, מנהלת אורח חיים חקלאי ומחובר לאדמה. אבל הימים הם ימים של טלטלות בדרום אפריקה, והאזור הכפרי, גם הוא מזמן ללאורי משברים וטלטלות. לא אוסיף כדי לא לקלקל, אציין רק שהמבנה של הספר מאוד סימטרי ("כמעט ארכיטקטוני" כדברי הדג נחש). דמותו של לאורי מעניינת כאשר הסופר מגיש לקורא את הדיסוננס בין תפיסתו העצמית של לאורי לבין איך שהקורא תופס אותו. השפה מדויקת חדה ומטלטלת, קוטזי אינו חס על קוראיו. לשם ההגינות אציין שסופר גם לא חס על דמויותיו ואיננו פוחד לעמת את דמויותיו עם סיטואציות מורכבות ומטלטלות. בנוסף לכל זה העלילה רבת התרחשויות וטלטלות ולקורא "אין רגע דל" (למעט הדלות הכללית של דרום אפריקה). הספר כתוב היטב, יש רגעים עוצרי נשימה, רגעים בהם אתה בוחר להניח את הספר לקחת כמה נשימות לפני שאתה ממשיך (זכותך לא), ספר טוב כבר אמרתי. מומלץ, הייתי ממש קרוב לתת את הכוכב החמישי, זה רק נראותם של "החוטים"

לפני 12 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
חרפה

חרפה

ג'ון מקסוול קוטזי

רומן זה של קוטזי, הטוב ביותר שלו לטעמי, מזכיר לי יותר מכל בחומרים ממנו הוא עשוי את הכתיבה של וילי פוקנר. אם אצל פוקנר מדובר ב"אומה" של דרום ארה"ב החיה את ה"פשעי המוסריים" שעשו הדורות הקודמים ואת ה"פשע" שנעשה להם אחרי המלחמה, הרי אצל קוטזי מדובר בלבנים של אחרי האפרטהייד.
הגברים הלבנים של דרום אפריקה, כפי שבאים לידי ביטוי בספרות המקומית (קוטזי, גורדימר, ברינק), הם שוביניסטים, כוחניים ודלים ברגש. גם הגיבור שלנו, דיוויד לורי הוא כזה. פרופסור באוניברסיטה, חובב נשים, גרוש פעמיים, המנהל רומן עם סטודנטית כנגד רצונה. הוא מסולק מהאוניברסיטה לאחר שהוא מסרב להגן על עצמו – תסמונת "קבלת העונש" בשם דור שלם המלווה את היצירה כולה. לורי רואה עצמו נענש בשם הגברים המבוגרים אשר עדיין יש להם תשוקה, אולי הם צריכים להעלם מהעולם? או להיכלא במוסד?

"שוב מציפה אותו ההרגשה ההיא: אדישות, קהות חושים, אבל גם חוסר משקל, כאילו נאכל מבפנים ולא נותרה בו עוד אלא הקליפה השחוקה של לבו."

לזמן מה הוא עובר לגור עם בתו היחידה, לסבית החיה בקומונה של אדם אחד בחווה באיזור הכפר, איזור שרובו שחורים. החיים שם מתנהלים בין חיי חווה פשוטים לעבודה ב"מרפאה וטרינרית" (מוסד להרדמת חסד של בעלי חיים) ובצל סכנת תקיפה יומיומית. לורי תוהה לעצמו האם אין חייה של בתו ושכניה סוג של ניסיון לכפר, או להיענש בצד, בגין פשעי הדור שלו.

"איזו חטטנות! מפליא איך משב ריח של שערורייה מסעיר את הנשים. האם האישה הקטנה המכוערת הזאת סבורה שאין הוא מסוגל לזעזע אותה? או שמא הזעזוע הוא עוד אחד מהתפקידים שהיא מקבלת עליה – כמו נזירה שמוכנה להיאנס כדי להקטין את שיעור האונס בעולם?"

בכפר אירוע רודף אירוע ולורי מנסה להתמודד עם חייו ע"י כתיבה אופרה העוסקת בחיי המשורר האנגלי ביירון, מושא מחקרו, אך למעשה מייצגת את כשלון חייו וזרעו.
תמונה קשה של הגזע הלבן בדרום אפריקה של אחרי האפרטהייד.

"האם "גיבור" הוא הכינוי המתאים לו? בעיני עצמו הוא אלמוני שהולך ונעשה אלמוני עוד יותר. דמות משולי ההיסטוריה. "אולי זה מועיל לנו," הוא אומר, "ליפול מפעם לפעם. כל עוד אנחנו לא נשברים.""

לפני 14 שנים•
★★★★★
•omriqo
חרפה

חרפה

ג'ון מקסוול קוטזי

לאחר שקראתי שניים מספריו של קוטזי וברור לי כי יהיו עוד בהמשך אני יכולה לומר שאופן הכתיבה שלו הוא אלגנטי, חריף ובועט.
הנושאים בהם בוחר לעסוק קוטזי, דינמיקות של יחסי הורים ילדים, נכונה לא רק להתנהלות באפריקה כי אם ליחסי אבות/אמהות-בנות/בנים בכל חברה, ההקצנה נעשית בשימוש בעליבות המקומית המוכרת לו כדי ליצור תרחישים שצובטים את הלב.
הספר הזה הוא כזה, הוא מרגש, קורע לב וגורם לאי נוחות גם יחד.
העליבות של החיים באפריקה לצד סיפור על דמות מלומדת הנקלעת לפרשייה שהופכת מזעזעת.
מרצה באוניברסיטה שמאבד את משרתו בעקבות פרשה של אהבה אסורה עם סטודנטית, מוצא את עצמו בלב התרחשות שונה וקיצונית בזמן שהוא מתארח אצל בתו.
יחסי האב-בת מורכבים וסבוכים ככל שיהיו לא הכינו את הצמד להתרחשות הזו בשום צורה שהיא.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•scoe
חרפה

חרפה

ג'ון מקסוול קוטזי

מאד לא נהנתי לקרוא את הספר.
מבחינתי יש לו בעיה גדולה של אמינות.
נכון , רוב האנשים פאסיבים רוב הזמן , אבל כאשר הם חווים חוויות מסעירות יש את היכולת להתמודד , להאבק.
בספר הזה לא מצאתי את זה.

את "עלומים" של קוטזי מאד אהבתי..

לפני 13 שנים•
★★★★★
•דן
חרפה

חרפה

ג'ון מקסוול קוטזי

ספר טעון עם עלילה ששזורים בה מחוללי הקונפליקטים החזקים ביותר. יחסים בין גזעים, יחסים בין מינים, יחס לבעלי חיים, יחסים בין הורים לילדים, יחסים בין בעלי נטיות מיניות שונות. ויחד עם כל המטען הזה, עדיין הסיפור מצליח לשדר מידת אמינות לא מבוטלת.
הסיפור מראה איך המצפון של אחד מוליך אותו לעשות דברים שאחר, שגם הוא בעל מצפון, לא מסוגל להבין.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•הקורא
דירוג
4.0
לפני 12 שנים

“הרי לפניכם ספר טוב. קורה שאני קורא ספר טוב ובסופו קשה לי להגדיר מה בעצם עשה אותו כזה. לא מצליח לשים”