פנטזיה בשחור לבן

את קסם דרום אפריקה, המלווה בתחושת אלימות, הציג לי לראשונה דיוויד, חבר שרצתי אתו יחד בוקר-בוקר. הוא שיתף בסיפור חייו בארץ המרתקת הזו, ובסיפור ילדות רעייתו בחווה מבודדת, מקום שהיה רחוק מכל יישוב. דיוויד, המחיש את ריחוק החווה, בספור על תאונה שאירעה בדרך צדדית, שבמהלכה נאלצו בני המשפחה לחכות שעות רבות עד שמישהו יחלץ אותם.

הוא עלה לארץ, עם תנועת נוער ציונית, שרוב חבריה נפוצו ברחבי העולם דובר האנגלית. זמן מה לפני עליית נלסון מנדלה לשלטון, הוא חלם חלום, שמשפחתו נוסעת ברכב שמתהפך. הוא האמין שהחלום, הוא עיבוד תחושותיו הפנימיות, לפיהן הוא חייב לעלות את משפחתו לארץ בבהילות, פן יתרחש אסון.

מאז הייתה קיימת בי סקרנות לארץ שלכאורה השכינה שלום אוטופי באמצעות חזונו של נלסון מנדלה, ואפילו חשבתי לעצמי, מה זה אומר לגבי סיכוי השלום שלנו?

לעתים רכשתי מעט ספרים של סופרים דרום אפריקאים, כמו את ספרו של ג.מ קוטזי, חרפה, שעל כריכתו מצויר כלב שחור נורא, מוזנח ומוטרף, הפוער את לועו, חושף את שיניו, ומוכן לזנק על מי שעומד מולו. מראה תמונה שהתבררה מאוחר יותר, כבחירה מבריקה, גרמה לי במשך שנים להירתע מהספר.

חלפו שנים רבות, והחלטתי שדווקא בתקופה קשה, העיסוק בטקסטים מורכבים, שיש בהם שבבי תיקווה, יכולה להיות צורה נכונה להתמודדות עם המציאות האלימה והכואבת שלנו. אז יצאתי לדרך בסקרנות שבהמשך הפכה להפתעה גדולה.

דיוויד לורי, גיבור ספרו של קוטזי, הוא פרופסור לספרות אנגלית קלאסית, באוניברסיטה בקייפטאון, בימים של אחרי ביטול האפרטהייד, תקופה שבה החזון הגדול לשינוי היה אמור לבטא פיוס גדול, של הלבנים עם השחורים, אך בפועל האלימות בין השחורים ללבנים הגיעה לשיאים בלתי נסבלים.

עולמו הרגשי והאינטלקטואלי של דיוויד, נשאר תקוע בסוף המאה ה-19, עם גיבוריו הספרותיים כמו הלורד בירון, משורר רומנטי, שעל שירתו וחייו נאמר שהיו בלתי מוסריים, אולי בשל כך הם עיצבו את התרבות הרומנטית, המזוהה עם הקולוניאליזם, שמאוד אופנתי לבעוט בו כעת, בעיקר בדרום אפריקה.

דיוויד, כבר לא צעיר, הוא בין חמישים ושתיים, אחרי גירושים משתי נשותיו, ומי שנהל מערכות יחסים ארעיות ומזדמנות, ששתיים מהן לא עולות בקנה אחד עם הדימוי המצופה ממנו כפרופסור לספרות. כעת יש לו אישה בשם סוראיה, מוסלמית, שאת יחסיה עמה הוא מנהל בחשאי תמורת אתנן, אך כשהוא מנסה לחצות את הקווים לחייה האישיים, היא נעלמת לו, מה שגורם לו ללכת רחוק עוד יותר, עם סטודנטית בת שמונה עשר, יחסים שבבסיסם פנטזיית תשוקה, אסורה ומסוכנת, הנחשפים והופכים לשערורייה וחרפה (כשם הספר), הגורמים לגירושיו מהאוניברסיטה.

הוא מבקש לעצמו, מקלט בחווה הרחוקה של לוסי ביתו, לסבית המבקשת להיות עובדת אדמה. בין שניהם שוררים יחסים מורכבים וטעונים. ואז כמו בקטע שקספירי אפל, הם חווים תקיפה אכזרית המערערת אותם, ומעוררת בהם שאלות קיומיות. מכאן להיכן החיים שלהם ממשיכים? שאלה שמיוצגת כמקרה פרטי, אך כאילו קוטזי, בלי שהתכוון, כתב אותה עבורנו, כמקרה קולקטיבי מצמרר ואקטואלי.

קוטזי, כותב בשפה נפלאה, גיבוריו הראשיים והמשניים, מעוצבים בצורה מרהיבה, הוא כורך אישי ופוליטי באופן מבריק, המטפורות שלו מפוארות, כמו הכלבים, או חלומו של דיוויד, לכתוב אופרה על הלורד בירון. במהלך הכנתה דיוויד, עובר שינויים נפשיים מופלגים, שאולי מעניקים לו תיקווה להתפייס עם עצמו ועם המציאות הקיומית נטולת הרומנטיות והאוטופיות המזויפות?

ספר קשה!
מצב האדם הלבן בדרום אפריקה בעת האחרונה, כלומר לאחר עידן האפרטהייד, משתקף בספר זה.
פרופסור דיוויד לורי מסתבך בפרשייה עם אחת מתלמידותיו ונאלץ לעזוב עקב כך את משרתו באוניברסיטת קייפטאון.
הוא מוצא מפלט בביתה של בתו לוסי בחווה מבודדת, אחת מני רבות מחוות הלבנים בדרום אפריקה. מכאן מתפתחת עלילה רווית אלימות ואימה שבמרכזה הרצון והיוזמה של השחורים הדרום אפריקנים לנקום בלבנים ולדחוק אותם מהמרחב.
הקריאה בספר מאוד קלה וזורמת, אבל הנושא מאוד קשה. אפשר לומר כי זה סיפור מאוד מטלטל, משאיר אחרי קריאתו אוירה של דכדוך ועצבות.
לפיכך מומלץ לבעלי קיבה חזקה.

זו תהיה סקירה מעט מפוזרת.
רק סיימתי את הספר ואני לא בטוח איך לארגן את מחשבותי עליו.
אני לא יכול להגיד שאהבתי את הספר – המילה לאהוב לא מתחברת לי עם הספר אבל אהבתי את הכתיבה של קוטזי ואת המקומות שהוא גרר אותי אליהם. זה ספר טוב. בכך אין ספק.
אני תמיד תוהה איך בוחרים שם לספר – משהו שמיצג את המהות של הספר . יש הרבה ספרים גם מהמפורסמים שהשם יפה או תפוס חזק בזכרון אבל אני מתקשה להבין למה הוא הכותרת של היצירה.
חרפה הוא שם מאוד הולם לחלק הראשון של הספר, אבל אז הסיפור הולך למקומות אחרים שגם בהם אפשר להגיד שיש חרפה בהם אבל היא פחות מייצגת את הסיפור. ראיתי הערה של אלון אלפרט לסוריקטה שלשם באנגלית יש יותר משמעויות ועם זה אני מסכים:
Disgrace או נכתוב dis- grace מתאר נאמנה יותר את גיבור הספר ואת דרום אפריקה של הספר.
על העטיפה בגרסא האנגלית מופיע כלב מוזנח ורזה, על העטיפה בארץ מופיע כלב תוקפני שנובח דרך גדר תיל. שתי העטיפות נכונות לספר אבל במשך הרבה זמן הדירו אותי מלקרוא אותו .
דיוויד לורי, גיבור הספר , הוא מרצה באוניברסיטה בקייפטאון בן 52 גרוש פעמיים שחוטא במה שמרצים ספרותיים בדרך כלל חוטאים ( וכנראה גם לא ספרותיים ) ומשלם את המחיר. מתעקש לשלם את המחיר, אבל זה רק שליש הסיפור.
זה הספר השני החודש שאני קורא בקטגוריה של : גברים מתנהגים נורא. הראשון היה תחושה של סוף. זו לא קטגוריה חביבה עלי במיוחד אבל אבל היא כנראה עובדת טוב בפרס בוקר . שניהם זכו בו.
שני הגיבורים מזכירים לי אחד את השני – שניהם קטנוניים עקשניים בלתי נלאים ומוכנים לגרום סבל לסוססים אותם רק כדי לספק את הגחמות שלהם ( לא המיניות דווקא ) אבל אני לא אשווה בין הספרים כי קטונתי וגם כי אני לא בטוח שזה נכון.
חרפה טוב יותר לטעמי למרות שהוא בועט בבטן לאורך כל הדרך עד השורה האחרונה. דיוויד לורי, מעצבן ככל שיהיה , הוא דמות יותר עגולה.
כמו דיוויד התקשתי להבין את לוסי בתו. התקשתי לקבל את החלטותיה. יש חוטים מקשרים בין החלקים השונים של הספר כמו כן בין האבות לבין הבנות בספר אבל הם היו חמקמקים לי.
יש משהו בסיום שאומר המון על דמותו. בספרות אחרת היינו רואים גבר חרא ואגואיסט משתנה כנגד עיננו והופך לחם ומכיל. קוטזי שותל בנו מחשבות כאלו לקראת הסוף. תפיסת העולם של לורי מתפתחת ומתרחבת אבל ברגע האחרון נאמן לדמותו הוא אומר לא נחרץ.
זה "לא" מהדהד.
זה הספר השישי שלי במסע עולמי השנה. הוא מצרף את דרום אפריקה לניו זילנד, גיאנה, קניה, ניגריה וברזיל. מתכנן לפחות עוד 14 מדינות לטיול ( שאינן בריטניה-ארהב-ישראל).
מומלץ?כן בהחלט עם אזהרת טריגר של אלימות מינית ופגיעה בבעלי חיים.

אזהרת ספוילר – בסקירה יש חלק מהעלילה, מכיוון שזה אינו ספר מתח אני לא חושב שהגילוי הזה יפגע בהנאת הקריאה.

אז על מה הסיפור?

פרופסור דיוויד לורי, גרוש בן חמישים ושתיים, מושעה מעבודתו כמרצה באוניברסיטה, עקב יחסים אסורים עם סטודנטית שלו. התקופה היא תקופת פוסט האפרטהייד. הפרופסור עובר לגור אצל ביתו הלסבית. הפרופסור שלא היה נוכח בגידולה, מנסה לשקם גם את כבודו וגם את יחסיו איתה. ביתו היא בעלת חווה, היא חיה לבדה, בסביבת אנשים שחורים. יד ימינה הוא פטרוס, גבר שחור שמנהל את החווה. המעבר מחיי העיר לחייה החווה הנידחת נראו לי בהתחלה כקלישאה שחוקה של ריפוי הטבע את תחלואות העיר, טעיתי לא לשם מובל הסיפור. יום אחד חבורה של שחורים מקומיים פורצת לביתם תוקפים את לורי באכזריות ואנסים את ביתו. מכאן מתחיל הסיפור המרכזי, דיונים בין האב לבת, האם להישאר בחווה ולהיטמע בצורה מלאה או לעזוב את החווה המסוכנת.

השבוע מצאתי את עצמי כבר בטקס שלישי של חג 'ט"ו בשבט', במסגרות חינוכיות של הילדים שלי, האמת הותשתי. הנאומים של המנהלות נשמעים כמו דף מסרים של מפלגה פוליטית. בכולם אותם רעיונות ואותם משפטים. זה מתחיל ב "כי האדם עץ השדה" וממשיך בדימויים על שורשים וזהות. לקינוח המנהלת מאחלת לילדים שיהיו עצי פרי ולא עצי סרק. הטקס מסתיים בשירת ילדים מלאה בזיופים, של השיר 'ארץ הצבר' של עוזי חיטמן ז"ל. השירה הזו יצרה חלוקה דיכוטומית בין ההורים. חלק מההורים מתרגשים עד דמעות, השאר מלינים על עוד יום שישי שנלקח מהם למען מטרה 'חשובה', שירה לאילנות. ולאיזה מחנה אני השתייכתי? תשובה בהמשך...

מה לזה ולסיפור?

על פניו הספר הזה מדבר על שינויים בנושאים של זהות ושייכות. אך יותר מכך, הספר הוא משל לחיים המשותפים של האדם הלבן והאדם השחור בדרום אפריקה לאחר האפרטהייד. הוא דן בשאלה, מה המחיר של החיים המשותפים? הסופר יצר משוואה דיכוטומית חד משמעית. או שהאדם הלבן עוזב את דרום אפריקה שמסומלת בסיפור כ'החווה'. או שהאדם הלבן מוותר על זהותו ומקבל את התרבות השחורה על בוריה שמסומלת בסיפור בנישואים של ביתו עם פטרוס. התרבות השחורה במשקפי הסופר מתוארת כאלימה, ברברית ונכלולית. אנחנו כקוראים צריכים להחליט בדילמה שטוחה בין טריפה לנבלה. לצערי הסופר בוחר במשוואות של שחור ולבן (תרתי משמע) בפתרון הבעיות של דרום אפריקה, הסיפור לא מוביל לשום תקווה של חיים משותפים. כנראה שרק כך ראה הסופר את החיים שם. מה שעצוב הוא שהסופר בחייו האמתיים בוחר לעזוב את דרום אפריקה בשנת 2002 ועובר לגור באוסטרליה.

מאבקי השליטה על דרום אפריקה קרעו אותה לגזרים והיום היא מדממת הן כלכלית והן תרבותית. חוות הלבנים המבודדות הפכו להיות מבצרים צבאיים. חלק מאוכלוסייה הלבנה החליטה לעזוב. השחיטות הפוליטית חוגגת ודרום אפריקה מתחילה לסבול מצמא ורעב, נושאים שהיו זרים לה. למה זה קורה? כי בשני הקצוות ישנם דמויות שרואות בשליטה סכום 0. או הכל או כלום, לפי המצב שם כרגע, לצערי זה נראה שזה מוביל לכלום.

בתחילת הטקס אני הייתי מאלה שרטנו, בהמשך מצאתי את עצמי שר בזיוף את 'ארץ הצבר'. למה שרתי? זה היה חזק ממני, כי מערכת הזיכרון שלנו כבני אדם להבדיל ממחשב תמיד מלווה ברגש. השיר הזה העלה בי חמימות נוסטלגית לתמימות ושלווה שלא קיימים יותר. האם הייתה או לא הייתה התמימות הזו? זה לא משנה, מה שחשוב הוא הרגש שמלווה את הזיכרון והרגש הזה הוא חיובי. היום כבר לא כותבים שירים לארץ, למה? כי אולי הארץ היא מובנת מאליה, או כי זה נתפס כפשיסטי, ואולי צודק העיתונאי מודי בראון כשאמר 'שבגלל שארץ ישראל היום היא מקור המחלקות שלנו' (זה נאמר בסדרת הדוקומנטרית 'כביש 90'). בכל מקרה נראה ש'האני' ניצח את 'האנחנו' וישראל השתנתה מאוד מילדותי. כמו כל שינוי בחיים יש יתרונות וחסרונות.

מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה אילנו? שינויים חדים בחברה מייצרים פחדים ומחנאות. השלב הבא הוא חד שיח של 0 ו 1 והשלב בשלישי היא שבירת הכלים. שמתבטא או בעזיבה או באלימות. לצערי אני חש שהחברה הישראלית מתקרבת בצעדי ענק לשלב השלישי. הדרך לתקן את הבעיות הן דרך דו שיח שמטרתו מציאת מכנה משותף לחיים בארץ הזו. כשהסתכלתי על הילדים האלה ששרים ביחד את ארץ הצבר, משהו בלב נצבט לי. אולי כי ראיתי את עצמי לפני 30 שנה על הבמה הזו. היום אני יודע שזה מעבר, פשוט התגעגעתי לארץ שיכולנו להיות.

משהו יש בהם בספרים של קוטזי שמשאיר אותם מעניינים גם בקריאה שנייה או שלישית. הם בטח לא מתכון להרגשה טובה. הם מטרידים, משביעים אותך אי נחת. קוטזי כותב בדרום אפריקה של טרום האפרטהייד וימי האפרטהייד ובמקרה של הספר הזה, דרום אפריקה של אחרי האפרטהייד, ויש לו היכולת להביא את המורכבות של החיים באזור מסוכסך אל המרחב האישי ולהציג תוך כדי כך את הפנים הרבות והנרטיבים המשתנים של סכסוכים גזעיים ולאומיים תוך שהוא מביע עמדה אבל לא מתעלם ממה שלא עולה בקנה אחד איתה.
חרפה הוא סיפור על מעשים שממיתים קלון. קלון על אלה שעושים אותם אבל גם קלון על הקורבנות שלהם. יש כאלה שמוכנים לשאת אותו בהכנעה ויש מי שמתכחשים לו, התכחשות כמעט עיוורת שמה שמניע אותה הוא אנוכיות גמורה.

דיוויד לורי הוא פרופסור בקולג' בקייפטאון, מרצה על שירה רומנטית לסטודנטים שרחוקים ממנו שנות דור. שנות אור. הוא גרוש פעמיים ויש לו בת אחת שגרה לבד בחווה בדרום הארץ. הספר עוסק בחיים שלו. חיי המין, היחסים שלו עם הסטודנטים, עם הבת שלו ועם האנשים שחיים סביבה, לבנים ושחורים.

הנרטיב שלו הוא של גבר קהה רגשית, אנוכי להחריד, שהזקנה מאיימת עליו, אובדן הייצר שיהפוך אותו לזקן בודד ומרופט שתלוי בבתו ומהווה מושא ללעג חברתי. בכלל, הגברים לא יוצאים טוב בספר הזה. הם כובשים, מכניעים, לוקחים את מה שהם רוצים בלי לגלות טיפה של אמפטיה כלפי קורבנותיהם, להבדיל מהנשים שיש בהן נדיבות והן חזקות ופרגמטיות ויודעות למצוא להן נתיב מאוזן שמאפשר חיים שיש בהם השלמה עם המציאות.

קוטזי מצליח לשבור סטריאוטיפים על חזקים וחלשים. החוזק והחולשה מקבלים אצלו אינטרפטציה עמוקה יותר ויש לך תמיד יכולת בחירה, כי גם אם נדמה שהמציאות כופה עליך את מקומך, לאופן שבו אתה מתייחס אליה יש משמעות מכריעה.

רומן זה של קוטזי, הטוב ביותר שלו לטעמי, מזכיר לי יותר מכל בחומרים ממנו הוא עשוי את הכתיבה של וילי פוקנר. אם אצל פוקנר מדובר ב"אומה" של דרום ארה"ב החיה את ה"פשעי המוסריים" שעשו הדורות הקודמים ואת ה"פשע" שנעשה להם אחרי המלחמה, הרי אצל קוטזי מדובר בלבנים של אחרי האפרטהייד.
הגברים הלבנים של דרום אפריקה, כפי שבאים לידי ביטוי בספרות המקומית (קוטזי, גורדימר, ברינק), הם שוביניסטים, כוחניים ודלים ברגש. גם הגיבור שלנו, דיוויד לורי הוא כזה. פרופסור באוניברסיטה, חובב נשים, גרוש פעמיים, המנהל רומן עם סטודנטית כנגד רצונה. הוא מסולק מהאוניברסיטה לאחר שהוא מסרב להגן על עצמו – תסמונת "קבלת העונש" בשם דור שלם המלווה את היצירה כולה. לורי רואה עצמו נענש בשם הגברים המבוגרים אשר עדיין יש להם תשוקה, אולי הם צריכים להעלם מהעולם? או להיכלא במוסד?

"שוב מציפה אותו ההרגשה ההיא: אדישות, קהות חושים, אבל גם חוסר משקל, כאילו נאכל מבפנים ולא נותרה בו עוד אלא הקליפה השחוקה של לבו."

לזמן מה הוא עובר לגור עם בתו היחידה, לסבית החיה בקומונה של אדם אחד בחווה באיזור הכפר, איזור שרובו שחורים. החיים שם מתנהלים בין חיי חווה פשוטים לעבודה ב"מרפאה וטרינרית" (מוסד להרדמת חסד של בעלי חיים) ובצל סכנת תקיפה יומיומית. לורי תוהה לעצמו האם אין חייה של בתו ושכניה סוג של ניסיון לכפר, או להיענש בצד, בגין פשעי הדור שלו.

"איזו חטטנות! מפליא איך משב ריח של שערורייה מסעיר את הנשים. האם האישה הקטנה המכוערת הזאת סבורה שאין הוא מסוגל לזעזע אותה? או שמא הזעזוע הוא עוד אחד מהתפקידים שהיא מקבלת עליה – כמו נזירה שמוכנה להיאנס כדי להקטין את שיעור האונס בעולם?"

בכפר אירוע רודף אירוע ולורי מנסה להתמודד עם חייו ע"י כתיבה אופרה העוסקת בחיי המשורר האנגלי ביירון, מושא מחקרו, אך למעשה מייצגת את כשלון חייו וזרעו.
תמונה קשה של הגזע הלבן בדרום אפריקה של אחרי האפרטהייד.

"האם "גיבור" הוא הכינוי המתאים לו? בעיני עצמו הוא אלמוני שהולך ונעשה אלמוני עוד יותר. דמות משולי ההיסטוריה. "אולי זה מועיל לנו," הוא אומר, "ליפול מפעם לפעם. כל עוד אנחנו לא נשברים.""

לאחר שקראתי שניים מספריו של קוטזי וברור לי כי יהיו עוד בהמשך אני יכולה לומר שאופן הכתיבה שלו הוא אלגנטי, חריף ובועט.
הנושאים בהם בוחר לעסוק קוטזי, דינמיקות של יחסי הורים ילדים, נכונה לא רק להתנהלות באפריקה כי אם ליחסי אבות/אמהות-בנות/בנים בכל חברה, ההקצנה נעשית בשימוש בעליבות המקומית המוכרת לו כדי ליצור תרחישים שצובטים את הלב.
הספר הזה הוא כזה, הוא מרגש, קורע לב וגורם לאי נוחות גם יחד.
העליבות של החיים באפריקה לצד סיפור על דמות מלומדת הנקלעת לפרשייה שהופכת מזעזעת.
מרצה באוניברסיטה שמאבד את משרתו בעקבות פרשה של אהבה אסורה עם סטודנטית, מוצא את עצמו בלב התרחשות שונה וקיצונית בזמן שהוא מתארח אצל בתו.
יחסי האב-בת מורכבים וסבוכים ככל שיהיו לא הכינו את הצמד להתרחשות הזו בשום צורה שהיא.

מאד לא נהנתי לקרוא את הספר.
מבחינתי יש לו בעיה גדולה של אמינות.
נכון , רוב האנשים פאסיבים רוב הזמן , אבל כאשר הם חווים חוויות מסעירות יש את היכולת להתמודד , להאבק.
בספר הזה לא מצאתי את זה.

את "עלומים" של קוטזי מאד אהבתי..

ספר טעון עם עלילה ששזורים בה מחוללי הקונפליקטים החזקים ביותר. יחסים בין גזעים, יחסים בין מינים, יחס לבעלי חיים, יחסים בין הורים לילדים, יחסים בין בעלי נטיות מיניות שונות. ויחד עם כל המטען הזה, עדיין הסיפור מצליח לשדר מידת אמינות לא מבוטלת.
הסיפור מראה איך המצפון של אחד מוליך אותו לעשות דברים שאחר, שגם הוא בעל מצפון, לא מסוגל להבין.