כשבנאדם מאבד הכול, הוא מאבד גם את עצמו. וכשבנאדם מאבד את עצמו, הוא צריך להרחיק לעיתים כדי לחפש. לאיפה? להודו, או ליתר דיוק, למומבאי.
כך היה במקרה של לין, אסיר נמלט מאוסטרליה, שאיבד את משפחתו ונאלץ להתחיל את חייו מחדש כאביון באחת הערים הצפופות בעולם. היצירה מגוללת את קורותיו כגולה שמאמץ את ההוויה ההודית – חיי מצוקה, אך גם פשטות והגשמה באחת משכונות העוני בעיר, חשיפה והתערות בין אינספור האנשים והלאומים (תוך הצטרפותו למאפיה המקומית), והחיפוש אחר אהבה.
פרבקר, אחד מחבריו הקרובים של לין, מכיר לו את מומבאי ודרכה גם את הודו. פרבקר לא חס על חברו, בדיוק כפי שהסופר לא חס על הקורא ותפיסתו המערבית – עדיף שילדים ישרדו בשוק העבדים מאשר שיגוועו באזורי מלחמה, עדיף שהמקומיים יעסקו בעבודה שחורה ומשפילה כביכול, מאשר שלא יצליחו לפרנס את משפחתם. העוני שריר וקיים, ולא ניתן לשנותו, כמו גם את יחסי הכוחות בין התיירים העשירים והמקומיים העניים. אין ברירה אלא להרפות מהאשמה, להודות על הפריבילגיה ולהפנים שבדרכך, אתה עוזר.
ההודים נחשבים חמדנים, או לפחות מצטיירים כך. אולם, הסופר טוען שהם חמדנים בדיוק באותה מידה שהם מנומסים או מעניקי כבוד, בדיוק במידה הנחוצה בהתחשב בסיטואציה. זו הסיבה שהודו מצליחה להכיל את הניגודיות הרבה בה – את שמחת החיים לצד המצוקה, את הערכים לצד הפשיעה ואת האסקפיזם הבוליוודי לצד הסבל של אינספור פליטים, בארץ הסובלת דיה. לו האדם המערבי היה חי בתנאים אלו, החמדנות, העוינות והאלימות, הייתה לדידו חמורה בהרבה.
לין מוצא את עצמו כחלק אינטגרלי מארגון הפשע של קאדרבאי, מוסלמי מאמין ומורה דרך המשמש לו כדמות אב. השתייכותו לארגון, אופיו והכתף הקרה שהוא מקבל מאהובתו קרלה, מעמידה אותו במגוון מצבי סכנה המתוארים לעילה – בדגש על חווית המאסר בכלא ההודי והמלחמה באפגניסטן. הלוקיישנים הקבועים בסיפור (שכונת מגוריו הדלה, משכנו של קאדרבאי ומסעדת ליאופולד'ס) מייצגים את מעברו התדיר בין הקאסטות באופן שיכול להתאפשר רק לזר לבן, כמו גם את הנפשות הפועלות בכל לוקיישן לפני שכל הזירות הופכות לאחת. האנשים הסובבים אותו הינם לרוב פליטים כמוהו, בעלי גורל משותף.
אין שום הצדקה לטעמי לכתיבת ספר בן אלף עמודים. סדרה אולי, אך לא ספר יחיד. התארכות שכזו מעידה לרוב על טיב העריכה הספרותית וכתיבה תיאורית-רגשנית יתר על המידה. אולם זה לא היה המקרה בשאנטראם, לא מצאתי עצמי משועמם לרגע, בספר לא היה רגע דל.
רוברטס הצליח לכתוב רומן רחב יריעה בעל עלילה קצבית שמשרתת את דמויותיו. הוא הקפיד להשתמש בשתי טכניקות ששמרו על הקורא מרותק – רמיזות לסוף דרמטי מבלי לתארו ואזכור משפטי המחץ הפילוסופיים של קרלה כדי להעמיק את דמותה ולחדד את חשיבותה (גם כשאינה בנמצא).
רוברטס מבקש מאיתנו לשים את אמוננו בדמות מורכבת, משכילה אך אלימה, מתייסרת אך אוהבת אדם, נבונה אך עיוורת למתרחש סביבה. דמות שמצליחה בדרך פלא להתעלות על העוולות והייסורים שהביאה על עצמה, אבל גם איכשהו די לשכוח מהמשפחה שנטשה. לא תמיד זה היה אמין בעיניי, מאידך קטונתי, שכן היצירה מבוססת על סיפור חייו.
הטבע תמיד שואף ליציבות אך הדרך לשם מלאה אי-סדר (המוכר כאנטרופיה). אחת השיחות המעניינות בסיפור, עוסקת בטענתו של קאדרבאי כי היקום שואף כל הזמן להפוך למורכב יותר (קבוצות כוכבים מסיימות את חייהן רק כדי להפוך לקבוצות כוכבים סבוכות יותר, יצורים פרימיטיביים עוברים אבולוציה וממשיכים להשתכלל בלי קץ). היקום שואף כל הזמן אל המורכבות המוחלטת, שהיא לטענתו אלוהים (או איתני הטבע עבור האפיקורוס).
החיים בשכונת העוני אומנם דלים יותר אך גם מלאים בכבוד, כנות, ואהבת חינם. לין חי עם התושבים כשווה להם, עד שפתח מרפאה בצריפו ובהמשך עקר מהקהילה. נדמה כי התושבים זוכרים לו זכר נעורים, אך תמהתי האם לא סביר שחלקם יסתכלו עליו גם כאאוטסיידר שחש עצמו עליון להם (בעודו תורם להם מכספו), ויחושו כלפיו גם קנאה ואיבה.
הגיבור אומנם הותיר את חייו הקודמים מאחור, אך היה תמוה בעיניי עד כמה מיעט להרהר ולפרט אודות אשתו לשעבר, ובעיקר בתו. תהיתי האם איבתו של פאריד כלפיו טמונה בכך שהוא בנו של קאדרבאי ומקנא ביחסו האבהי של האחרון כלפי לין, כמו גם, האם קרלה היא למעשה מאדם צ'ו.
יצירה שהיא קודם כל, סיפור אהבה למומבאי,
על איש שאיבד את משפחתו, קרוביו וזהותו, ומצא אותם מחדש.
הצצה אינטימית להוויה ההודית,
ארבעה וחצי כוכבים,
מומלץ.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers4/48864.jpg)
