****


מושלם. ספר מושלם.

לא בכדי אני כותב את המילים המפוצצות האלה. ייתכן שקראתי ספרים יותר טובים בימי חיי, כאלה שהוציאו ממני יותר, שלימדו אותי יותר, כאלה שריתקו אותי או הפחידו אותי או שימחו אותי יותר, אבל "שאנטראם", נדמה לי, צופן בחובו את כל מה שצריך להיות בספר יותר מכל ספר אחר שקראתי.

כשנכנסתי לחנות הספרים המשומשים של "דני" בירושלים בשבוע שעבר, ראיתי את ישראל, בעל החנות, פורק קרטונים על

****




״שאנטראם״ היה אחלה ספר. נכון, היו כאלה שלא התחברו אליו, בגלל האורך, בגלל הניו אייג׳ שנדף ממנו על כל צעד ושעל כמו זיעה משרוואל של סטלן, בגלל שהוא התיימר להיות אוטוביוגרפיה אבל חלקים נרחבים ממנו היו לא-ממש, בגלל שהוא על הודו ולא כולם אוהבים, או שאולי התמרמרו מכך שהכותב מרכך את הפשעים שביצע באמת ומשתמש בקלישאה של ״הפושע המוסרי״. יש, יש לא מעט סיבות לא להתחבר לשאנטראם, אבל אני אהבתי. אהב

ראיתי כאן בסימניה הורים מתייסרים על שהם לא אלכוהוליסטים נמלטים מנושים (או, על כל פנים, על שהילדים שלהם לא זכו לחווית ילדות אצל הורים אלכוהוליסטים הנמלטים מנושים. ראה ערך טירת הזכוכית). הספר הזה אולי נועד לגרום למורים שלנו להתאבל על שאינם פושעים נמלטים המוברגים עמוק במאפיה ההודית.

כי שאנטראם הוא ספר שמלמד הרבה, ובאופן מוצהר. אני נמנע מלצטט כאן את 9900 המשפטים שמצאו חן בעיני (10 לעמוד בערך), כי מ

ספר עבה כל כך דורש ביקורת ארוכה. אבל אין לי זמן. לא פניות או פנאי או חשק או איך שתקראו לזה. פשוט בתקופה זו (ערב פסח) זמן הוא מצרך יקר מציאות. ואם לא די במה שאני עושה, מבשלת, מנקה, מסדרת, מבלגנת, מסדרת, מבשלת, רוחצת, שוטפת, מלכלכת, מנקה, אז השכנים שקנו את הדירה שמעלי פתחו במסע שיפוצים בדיוק ביום ראשון, פחות משבועיים לפני פסח.

מבחינתי זו טרגדיה. ימים ושעות של ניקיונות וצחצוח, שעות יקרות ואינסופי

טוב. התחלנו.
ביקורת ראשונה אחרי כמעט 8 שנים.
כשהייתי בת 12, הייתי תולעת ספרים. הייתי קוראת ספרים ללא הפסקה. אפילו היה לי חשבון פה בסימניה. הייתי מציקה לאמא כל שבוע שתקח אותי לצומת ספרים. מתחבאת בשירותים כדי להספיק לבלוע עוד עמוד אחד, עוד פרק אחרון, לפני שמכריחים אותי לחזור לסדר היום שלי. יושבת שעות מול אתר שחשף אותי לנוער שהוא בדיוק כמוני- קורא, סקרן ודעתני בטירוף. אז הייתי קוראת, מתרגשת, וכותבת

רומן אוטוביוגרפי סוחף ומטלטל. <mark>גרגורי דייוויד רוברטס</mark> הצליח לברוח מכלא שמור באוסטרליה,
מעל החומה הראשית, בין שני מגדלי שמירה ובכך הפך לאדם המבוקש ביותר באוסטרליה.
לאחר שהות קצרה בניו זילנד רוברטס נמלט לבומביי (היום העיר נקראת מומבאי) שבהודו ושם מתחיל סיפורו.
בהודו הוא הצטרף למאפיה והפך לסוחר נשק, מבריח וזייפן דרכונים ומסמכים שונים.
רוברטס מתחיל את סיפורו ברגע נחיתת המטוס בבומביי, הנסיעה באוטוב

לפני כמה זמן קראתי על איזה מחקר חברתי שעסק בצפיפות. צופפו עכברים בתחום קבוע וצפו בהתנהגותם. מסתבר באופן לא מפתיע, שיצורים חיוביים ומשפחתיים כעכברים הפכו לתמצית של טפרים ושיניים מחודדים, שהתנפלו בלי הבחנה על שכניהם ובני משפחתם. אחרי שקראתי את הספר הזה חיפשתי מחקרים נוספים על צפיפות, ולא הופתעתי לגלות ששתי האוכלוסיות שהשתתפו במחקרים כאלה היו ילדים ואסירים. שתי האוכלוסיות האלה תחומות בשטח קבוע מראש ו

***




אני עומדת לשלם על זה ביוקר, יאר! אני עומדת לשלם על שהחלפתי את החומר למבחן ב"חומר" ארוז בשקית כתומה. כשצורכים את השחור-מעל-גבי-לבן-בתוך-כתום הזה חווים תחילה תחושה של צניחה מטה, משהו דומה לנפילה מחומות בית-סוהר שמור באוסטרליה. תוך זמן קצר בורחים מכלא המציאות היישר אל הודו. התסמינים הראשונים הם מפלי זיעה שהאוויר הלח של בומביי לא מוכן לקלוט וריח חזק של תבלינים ואנשים. הדקות חולפות וחזיונו

כשבנאדם מאבד הכול, הוא מאבד גם את עצמו. וכשבנאדם מאבד את עצמו, הוא צריך להרחיק לעיתים כדי לחפש. לאיפה? להודו, או ליתר דיוק, למומבאי.

כך היה במקרה של לין, אסיר נמלט מאוסטרליה, שאיבד את משפחתו ונאלץ להתחיל את חייו מחדש כאביון באחת הערים הצפופות בעולם. היצירה מגוללת את קורותיו כגולה שמאמץ את ההוויה ההודית – חיי מצוקה, אך גם פשטות והגשמה באחת משכונות העוני בעיר, חשיפה והתערות בין אינספור האנשים והל