• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הצמה

הצמה

מאת לטישיה קולומבני

הביקורת של רץ

תמונה של רץ
הצמה

הצמה

מאת לטישיה קולומבני

הביקורת של רץ

תמונה של רץ
הוצאה לאור:כנרת זמורה דביר
שנת הוצאה:2018
סדרה:מחברות לספרות
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
בר
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני שנתיים

“"מה אפשר לעשות עם הרגישות העזה הזאת, שחושפת אותה לפסגות אושר ולמצולות אומללות כאחד? היא משתוקקת לומר”

6/19
ביקורות על הצמה
הבאה
תמי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני שנתיים•3 דקות קריאה

הולכת ומתרחקת ממני, מסתורית ובלתי מפוענחת

ראיתי את דליה, בשעה שפסעה ברחוב ילדותי, לבושה בשמלתה הארוכה דמוי פעמון, שהתנופפה ברוח הקלה בצורה מרהיבה. גופה התמיר והליכתה הגמישה, הקנו לה חינניות השמורה לצעירות. בידה האחת היא נשאה סל נצרים עגול, שהקנה לה דמוי מסתורי. נשאתי את מבטי אליה בפליאה, לפניה היפות והשחומות, לשערה השחור שנאסף אל תוך צמתה שהגיעה עד למותניה. המשכתי לנועץ את מבטי בצמה הארוכה, בשעה שחלפה על פני, הולכת ומתרחקת ממני, מסתורית ולא מפוענחת.

חלפו שנים רבות מאז שראיתי את דליה, פוסעת ברחוב, כעת היא אישה מבוגרת. אך עבורי, היא אחד מזיכרונות ילדותי היפים והברורים, למשמעות יופייה המסתורי של נערה בעיני ילד. דימוי בו לצמתה, הייתה וישנה משמעות מיוחדת ופלאית עבורי.

לכן שראית, את ספרה של, לטישיה קולומבני, הצמה, בו בציור כריכת הספר, מצוירת אישה המפנה את עורפה, ומראשה גולשת צמה ארוכה, חשבתי לעצמי, את הספר הזה אני חייב לקרוא.

קולומבני, מספרת לנו על שלוש נשים, ממקומות שונים בעולם, שלכאורה אין שום קשר ביניהן, אך יש פרט אחד המקשר בניהן, צמה ושער נשיים, כביטוי לזהות ולתדמית העצמית של שלושת הנשים.

סמיטה, היא אישה הודית, השייכת למעמד המוקצים, היא אוספת צואת בני האדם מבתי השימוש, כעיסוק בזוי העובר בין הדורות במשפחתה, מעגל מייאש שאין ממנו מוצא. אך סימיטה, מבקשת לביתה חיים אחרים, לשלוח אותה לבית הספר. ביומה הראשון של ביתה בבית הספר, היא סופגת מכות והשפלות מהמורה, מה שגורם לחלומה שלה ושל ביתה להתפוגג באחת.

הרחק ממנה בקנדה, שרה כהן, יהודיה, עו"ד מצליחה ושאפתנית, חייה את הקרירה שלה בצורה אובססיבית. היא מבקשת להגיע לצמרת המשרד שלה, מעמד השמור לגברים. בפתאומיות ובאופן לא צפוי, היא מתבשרת על מחלת הסרטן בה היא חולה, ועולמה קורס באחת.

בים התיכון, בסיציליה, ג'וליה, עובדת בבית המלאכה של אביה, המתמחה בפאות שער מסורתיות. אביה נפגע בתאונה, מוטל בית החולים ללא הכרה, ולפתע ג'וליה, מגלה שבית המלאכה עומד במצב של פשיטת רגל. עולמה הבטוח, הופך באחת לכאוטי ולמאיים.

שלוש הנשים הצעירות, חוות משבר המשנה את חייהן לחלוטין, הן צריכות כעת לקבל החלטה, לאופן בו הן ייקחו את חייהן בידיהן ויתמודדו עם המציאות הבלתי צפויה המאיימת על חייהן.

קולומבני, מספרת לנו בפרקים קצרים, מקבלים וסוחפים, על כל אחת מהנשים, בסיפורים שהמכנה המשותף הוא התמודדות נשים במשברים אנושיים, כאלה המשנים את הנשים באחת. בפניהן עומדות שתי ברירות, להשלים עם גזרת הגורל, או לצאת למסע של שינוי, בו קיים ניסון אמיץ לשנות את חייהן, כל אחת בדרכה השונה.

מעל הסיפור של קולומבני, מרחף המושג אינטליגנציה רגשית נשית, קולומבני, מספרת לנו, על יכולתן המופלאה של הנשים, על החוסן שלהן להתמודד עם גורלן, איכויות שכעת אנחנו זקוקים להן יותר מתמיד.

קולומבני, מספרת לנו על הכאוס, בפניו ניצבו שלושת הנשים. דווקא במצב המשברי, הן גילו מנהיגות ובחרו בגישה האופטימית לחיים, ויצאו למסע בכדי לממש חיים אחרים וטובים יותר, חיים בהם הן בקשו לממש חלום, לשמור על כבודן ועצמאותן, סיפור המסופר ברגישות, בתבונה ובשפה קולחת.

לספר הזה, יש גם זווית יהודית מעניינת, שרה כהן, לבטח לא חשבה שהיא יהודיה, השייכת לעם שלא פעם עמד בפני משברים קיומיים. אך אחת מהנגיעות היפות והרלוונטיות שהספר עוסק בהן, הוא העולם הרוחני המרחף בהווייה של שלושת הנשים, עולם לו קולומבני, נותנת ביטוי, במשפט הכל כך רלוונטי לחיים שלנו כעת: "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלאו" ואז היא אומרת לעצמה: " שהיא כאן, כן, היא בהחלט כאן היום, היא כאן לעוד זמן רב". ואז חשבתי לעצמי, איך זה שספר הזה שנכתב בזמנים אחרים, במקום שונה, כל כך רלוונטי לחיים אותם אנו חווים כעת, עולם המציב אותנו לפתחו של הכאוס, המערער על הקיום האנושי והנפשי שלנו, אך אנחנו קמים ויוצאים למאבק חיינו, באופטימיות, שכל זה יגמר, חיינו יהיו טובים יותר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
א
אברהם
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של אור שהם
אור שהם
תמונה של גלית
גלית
תמונה של אסתר
אסתר
תמונה של מוריה בצלאל
מוריה בצלאל
תמונה של עמיחי
עמיחי
20קוראים|גיל ממוצע60|65%נשים

על המבקר

תמונה של רץ

רץ

ותיק
חבר מזה 16 שנים
529 ביקורות•67 נבחרות•12,934 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•ביוגראפיות
תמונה של רץ
רץ
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות529
ביקורות נבחרות67
לייקים שקיבל12,934
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית179ספרות מתורגמת147ביוגראפיות20

דיון על הביקורת

4 תגובות
רץ
רץ•לפני שנתיים

בנצי תודה, אכן ספר מצוין.

רץ
רץ•לפני שנתיים

חני - תודה, לזיכרון התמים של הילדות, יכולת לצבוע את הההוה בצבעים יפים יותר.

חני
חני •לפני שנתיים

אין ספק שהמוח רץ כרגע

לזכרונות הכי בתוליים ונעימים שלנו בשעה קשה זו. כתבת ונזכרת יפה!
בנצי גורן
בנצי גורן•לפני שנתיים

כתבת יפה רץ.

ספר מצוין.
4 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של רץ

רווקה בת 32, מטר שישים...

רווקה בת 32, מטר שישים...

לי קופמן

שרלה
את שרלה הכרתי בתקופה שהייתי סטודנט לתואר שני, בשנות השלושים לחיי, והיא עצמה הייתה בגיל דומה. ישבנו מדי פעם בהפסקות, לוגמים קפה ומספרים זה לזה על חיינו. שרלה הגיעה ממושב בבקעת הירדן, בת למשפחת חקלאים גאה. היא הרגישה שהיא חייבת לפתוח את מרחב חייה בפני החברה העירונית הרועשת, ולצורך כך עברה לתל אביב, על מנת למצוא בן זוג שכה קיוותה שתמצא.

פעם אחת היא סיפרה לי על דייט שחוותה. היא הייתה כל כך עצבנית ומפוחדת, שלא הפסיקה לעשן בתנועות חדות ועצבניות. כשדיברה, קולה לעתים השתנק ונעלם מחוסר ביטחון, שהלך וגבר ככל שפגישתה הפכה לאסונית יותר... ואז, ברגע של גילוי לב, היא אמרה לי: "אין צדק בעולם, יש כאלה שנורא רוצות, אך לא מסוגלות, ולעולם לא יזכו לממש את משאלת לבן – את הצורך הבסיסי וההוגן למצוא אהבה."

אני סיימתי את לימודיי וכהרגלם של החיים עצמם, הקשר ביני ובין שרלה פסק... אך מעולם לא הפסקתי להרהר בדבריה, שהיו ערעור על חוסר הצדק בעולם שלנו.

בשרלה נזכרתי, בעת שקראתי בספר הביכורים של לי קופמן, אותו היא כתבה בגיל 25: "רווקה בת 32 מטר שישים..."– שם הספר, שלקוח משמו של אחד מהסיפורים היפים בקובץ.
הסיפור שבאמצעותו נזכרתי בכאב בשרלה : מספר: על אישה צעירה, שמופיעה בסיפור כאנונימית, כאישה המגלמת ממוצע המתאכזר לעצמו, ההופך את עצמו לשקוף בעיני המתבונן. אף אחד לא באמת שם לב אליה... היא עצמה הולכת ונעלמת באופן שבו היא מתייחסת לעצמה.

הסיפור מתחיל בבית קפה, אליו הגיעה האישה שלנו לדייט לראשונה בחייה, בהחלטה אמיצה שגם לה מגיעה אהבה אמיתית. לצורך הפגישה היא כתבה מודעה בעיתון, במספר מילים קצוב ככל האפשר "רווקה בת 32...". מסתבר שרק אדם אחד הסכים בסופו של דבר להיפגש איתה, למפגש שבהדרגה הפך לסיוט. היא יושבת מולו – אדם אלים וגס – ובוראת בדמיונה את האביר המושלם, בשעה שלו יש כוונה אחרת... וכך הולך ומדרדר הדייט לסוף גנרי שהיינו מצפים לו, אבל לי קופמן מבצעת בסיפור טוויסט שהשאיר אותי פעור פה, ומעל הכל – הותיר בי תחושת כאב שהתחברה לסיפור שלי על שרלה.

לי קופמן מספרת בספרה סיפורי הגירה רוויי כאב, על ילדה יהודייה שהרגישה ברוסיה זרה, אך למרבה הפתעתה גילתה שעם הגיעה לארץ המשיכה להיות "רוסיה". יחד עם תחושת הזרות והניכור העולה מהספר, קופמן מצליחה לבטא את ההוויה הישראלית, כמו זו של צעירים ישראלים "מורעלים" המשרתים ביחידות מובחרות, שחלקם חוזרים הביתה משובשים – הלומי קרב. הספר הזה, שנכתב ב 1999 מספק אמירות נוקבות בעלות אופי נבואי לישראליות הכל כך שברירית, בשפה נגישה וקולחת.

המפתיע בספר הזה הוא סגנון הסיפורים המשתנה. בראשיתו מופיעים סיפורים המאופיינים בריאליזם ולקראת סופו מופיעים בקובץ שני סיפורים סוריאליסטיים מפתיעים באיכותם. כתיבה על נפשו של היוצר משורר צעיר שאיבד את מילותיו, וכעת בהזיה הוא רואה פרפר שמייצג את המוזה האבודה שלו. בסיפור הזה מופיע גם גיבור יוצא דופן, ג'וק, ואז בוודאות הבנתי שקופמן מתכתבת עם הסיפור "הגלגול" של קפקא באופן מעורר התפעלות. בסיפור האחרון קופמן משלבת אגדה בתוך סיפור על צייר שאהב זמרת יפהפייה – צייר דלפון שאהב אותה כנגד כל הסיכויים. האופן שבו האגדה משתלבת עם הסיפור של קופמן, שלבטח יש בו אלמנטים ביוגרפיים, מרהיב ביופיו.

כשסיימתי לקרוא את קובץ הסיפורים המפתיע, שאלתי את עצמי: היכן את, לי קופמן? הבטחה גדולה שלפתע נמוגה. מהחיפוש אחריה הסתבר שהיא כעת הרחק מההוויה הישראלית, באוסטרליה.

לא פעם, כשדמותה של שרלה עולה בזיכרוני, אני מוצא את עצמי מהרהר בה ומתפלל שבאיזה מרחב חבוי של החיים היא מצאה את אותו צדק פואטי שמגיע לה כל כך.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•רץ
קול דמי אחיך

קול דמי אחיך

אילעאי עופרן

אחים אנחנו-האומנם?

ביולי 2023, כשהמהפכה המשטרית הייתה בעיצומה, ריחפו באוויר אדי בנזין רעילים ונפיצים, כאזהרה מוחשית מפני פיצוץ חברתי קרוב — כזה שלעתים נלחש בשמו העתיק: מלחמת אחים. מתח זה הוא שדרבן אותי להשתתף ב"ימי התנ"ך" של מכללת הרצוג באלון שבות. קיוויתי למצוא שם, בין אלפי המשתתפים שגדשו את האולמות, שיח ערכי ורלוונטי על השבר החברתי.

הציפיות הללו נמוגו באחת כשהמרצה — רב וחוקר בעל מוניטין — פתח את הרצאתו על המלחמה בין בית שאול לבית דוד באמירה אגבית: "לאור המציאות הנוכחית, ביקשו ממני המארגנים שיהיה זה נכון להרצות על מלחמת אחים". האמירה הזו, שנאמרה בנון-שלנטיות, עוררה צחוק רם בקהל. עבורי זה היה רגע מתוסכל של אכזבה; פתיחה שביטאה היטב את היעדרו של שיח עמוק ואמיתי בין הציבורים השונים בישראל.

ההרצאה ההיא, שהייתה מרוקנת מהקשר ערכי אקטואלי, הגבירה בי את הצורך בשיח אינטלקטואלי המושתת על נכסי התרבות המשותפים לנו. דחף זה הוביל אותי לרכוש את ספרו המבטיח-לכאורה של אילעאי עופרן: "קול דמי אחיך" עופרן, רב ופסיכולוג המשמש כראש המכינה הקדם-צבאית "רוח שדה", מבקש בספרו לעסוק במלחמות האחים בתנ"ך ואף לגעת באלו של תקופת הבית השני.

כותרת הספר לקוחה, כמובן, מספר בראשית : "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמה" -זעקת אלוהים לקין לאחר שרצח את הבל. בהמשך לכך, מציבה כריכת הספר שאלה מדויקת: למה אנחנו נלחמים עם האחים שלנו? בשאלה זו גלומה אקסיומה, שלפיה מושג מלחמת האחים הלאומית משוכפלת ומבוססת על בסיס דינמיקת היחסים והקנאה בתוך המשפחה הגרעינית.

אולם, עם תחילת הקריאה התברר הפער העמוק בין היומרה הגדולה של הספר לבין רמתו בפועל. הספר כתוב כרשימה כרונולוגית הסוקרת את מלחמות האחים במקרא, אך בעידן הבינה המלאכותית, כתיבת ספר המבוסס על סקירה כזו היא מיותרת לחלוטין — מה גם שהסקירה עצמה אינה מדויקת ומחסירה פרקים קריטיים.

כך, למשל, בדיון על מלחמות דוד קיימת התייחסות למרד אבשלום, שבבסיסו עמדה קנאת אחים (בעקבות אונס תמר בידי אמנון); מנגד, עופרן מתעלם לחלוטין ממלחמת האחים הממושכת בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, ממרד שבע בן בכרי, או מהמאבק הסיעתי המר שהתרחש בשלהי חייו של דוד בין תומכי אדוניה בן חגית לתומכי שלמה בן בת שבע. תקופת דוד הרי משמשת מקור עשיר להבנת המושג "מלחמת אחים" ומשמעויותיה נטבעו בזיכרון הלאומי — כמו האמירה המצמררת "הלנצח תאכל חרב?" אמירה שנאמרה במהלך המלחמה בין יורשי שאול לבית דוד, והפכה בשנות השבעים להשראה לשיר ישראלי המבטא כמיהה לשלום.

הספר מנסה להציע הסברים פסיכולוגיים למניעי המלחמה. את הרצח המיתולוגי של הבל בידי קין, מנסה עופרן להסביר באמצעות תיאוריית ההשוואה החברתית של פסטינגר. ההסברים הפסיכולוגיים מוגשים בצורה יבשה, והדגמתם על הסיפור המקראי אינה משכנעת.

נקודת התורפה המרכזית של הספר נעוצה בניסיון להלחים אליו, באופן מאולץ, התייחסות למלחמות האחים בימי הבית השני, ולסיים בחלק שלישי המבקש לשמש כ"מדריך למניעת מלחמות אחים". שני החלקים הללו שטחיים, חסרי מעוף ומיותרים. שיא התמיהה נרשם כאשר עופרן מביא את סיפורם של מרים ואהרון המתייצבים מול משה וטוענים "הרק אך במשה דיבר ה'?" כדוגמה לאחוות אחים. ההפך הוא הנכון: זהו סיפור מובהק של פטריארכליות ומאבקי כוח, המציג כיצד הממסד הגברי דחק את מרים הנביאה מתפקיד המנהיגות השוויוני שהיה לה ביציאת מצרים.

"קול דמי אחיך" הוא החמצה תרבותית גדולה. בעידן שבו החברה הישראלית פצועה, שסועה ומחפשת נואשות נקודות אחיזה, הספר אינו ממלא את הצפיות ממנו. הוא לא הצליח לתת מענה לשאלה הגדולה והרלוונטית מאי פעם: כיצד מתרגמים את האזהרה התנכית לחברה המדממת שלנו? הקריאה בספר זה אינה חובה, ואת החיפוש אחר התשובות האמיתיות נאלץ לחפש במקום אחר.

לפני חודש•
★★★★★
•רץ
נתן ועמוס

נתן ועמוס

אסף ענברי

על הנביאים החילוניים של הציונות

ספריו של אסף ענברי ייחודיים בנקודת התפר ובדיאלוג שהם מקיימים בין כתיבה היסטורית לכתיבה ספרותית. זהו ז'אנר ייחודי המעצב הסתכלות מקורית על הפרויקט הציוני, כפי שבא לידי ביטוי גם בספרו האחרון, "נתן ועמוס", העוסק ביחסי הגומלין הפוליטיים והתרבותיים בין שתי אושיות השירה והספרות הישראליות: המשורר נתן אלתרמן והסופר עמוס עוז.

נתן ועמוס הוא סיפורן של שתי אושיות תרבות המהוות גם אבני דרך במחשבה הפוליטית הישראלית: אלתרמן, שבאחרית ימיו זוהה עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה ועם החזון הלאומי-אמוני; ואילו עמוס עוז, המזוהה עם השמאל הישראלי המבקש הידברות והיפרדות מהפלסטינים. שתי הגישות הללו, שצמחו מתוך תנועת העבודה, מבטאות מחד גיסא את שקיעת השמאל ההיסטורי, ומאידך גיסא את עליית הלאומיות המשיחית בישראל.

אף שקראתי את הספר, לא חשבתי לכתוב עליו ביקורת, שכן לא תמיד יש לי אמירה חכמה או מגובשת על כל ספר שאני קורא. כך היה גם הפעם. אז בוודאי תשאלו מדוע שיניתי את דעתי ובכל זאת כתבתי רשמי קריאה (אינני מתיימר להיות מבקר)? משום שנחשפתי לביקורת השלילית שכתבו שני חוקרים – הפרופסורים אבי שגיא ודוד אוחנה (שניהם חוקרים מוערכים בתחומי המחשבה היהודית וההיסטוריה של הרעיונות).

הטענות המרכזיות של שגיא ואוחנה: היא שענברי מקריב את האמת ההיסטורית לטובת המבנה הספרותי. הם טוענים שהוא יוצר "קריקטורות" של אלתרמן ועוז כדי להוכיח את התזה שלו. כחוקרים, הם מצאו בספר אי-דיוקים בעובדות, בתאריכים ובייחוס של אמירות מסוימות. עבורם, כשכותבים על דמויות היסטוריות כה משמעותיות, אין מקום ל"חירות יצירתית" המשנה את הסיפור ההיסטורי.

האמת, הצלחתם להרגיז אותי. זהו בדיוק ההבדל בין כתיבה היסטורית המחפשת "אמת" (מושג חמקמק כשלעצמו), לבין הנרטיב – הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, והוא זה שמתקבע לרוב בהבנת המציאות שלנו. היום יותר מתמיד, ענברי מעניק באמצעות ספריו ביטוי נפלא למתח הזה.

חוקרים נכבדים, לעיתים אני מגיע לאוניברסיטת בר אילן כדי לשמוע הרצאות, ואני חש עלבון גדול אל מול מיעוט הסטודנטים במדעי הרוח. באחת ההרצאות הזכירה מרצה בערגה את הרצאותיה של לאה גולדברג, שמילאו אולמות עד אפס מקום בסטודנטים ובקהל רחב. מדוע אתם מתיימרים להיות נביאים אקדמיים הזועקים על "עיוות היסטורי", בשעה שאתם למעשה מרחיקים את המעט שעוד מנסים להתחבר לתחום? אסף ענברי הוא קול ייחודי, כמעט יחיד בדורו, המצליח לייצר עניין אינטלקטואלי ורגשי סביב השיח ההיסטורי-ציוני העומד במרכז יצירתו.

לפני שנים, הלכתי לשמוע את עמוס עוז בהרצאה. הוא דיבר על מושגי ה"בוגד" ו"הבגידה" בעקבות ספרו "הבשורה על פי יהודה". שמעתי קול פוליטי, ערכי ומוסרי המעלה שאלות נוקבות על הכיוון שאליו אנו הולכים, שהיה תיאור פסימי לעתיד. אני מתגעגע לקולו ולקולות נוספים כגון זה של א.ב יהושע. אנחנו מחפשים אנשי רוח שישמשו לנו מצפן בסערה שאנו חווים, אך הם נעלמו מנופנו וקולם של הבודדים שנותרו כמעט ואינו נשמע.

אסף ענברי אמנם אינו מתיימר להחליף את אותם נביאים חילוניים, אך כתיבתו המבריקה עליהם מעמתת אותנו עם חסרונם הכואב: האם בתוך הסערה הישראלית של ימינו, אנו מסוגלים עדיין למצוא קולות שישמשו לנו מצפן רוחני, או שמא נותרנו לנווט לבדנו בחשיכה?

לפני חודשיים•
★★★★★
•רץ
האיצחקיה [מהדורת 2025]

האיצחקיה [מהדורת 2025]

יצחק בן-נר

רקוויאם לעמק

תמונת הכריכה של ספרו החדש של יצחק בן נר, "האיצחקיה: רומן אנטיביוגרפי", היא פרי מכחולו של האמן אלי שמיר, יליד כפר יהושע. בציור נראית חבורת בנות העומדת כמקהלה בשדות העמק, ולצדן אקורדיוניסט היושב על כיסא בעייפות. החבורה שרה את השיר שפעם היה המנון העמק והציונות, "באה מנוחה ליגע", אך כעת השיר הולך, נחלש ונמוג. העמק וכפר יהושע כבר אינם בלב הקונצנזוס הציוני כמייצגי ערכי החלוציות.

כשראיתי את כריכת הספר הרגשתי צביטה עזה בלב. כילד גדלתי בגבעה מעל כפר יהושע, כפר ילדותו של בן נר, והכרתי את נופיו מקרוב. העמק והכפר הם נוף ילדותי, וכך גם סיפוריו של בן נר לילדים שסופרו על העמק, אותם קראתי כטקסטים מכוננים. מאוחר יותר, כשבגרתי, ספריו – ובהם "שקיעה כפרית" – עיצבו את טעמי הספרותי. בדומה לסופרים ותיקים אחרים, וכמו "שיר העמק" עצמו, בן נר הוא סופר שהולך ונשכח; לא מתוך כוונה רעה, אלא מכוח טבעו של עולם.

יצחק בן נר מתקרב לשנתו התשעים, ועל כן היטיבה לעשות הוצאת "יצירה עברית" כשהחליטה לפרסם במהדורה מודפסת את ספרו שיצא לפני כעשור במהדורה דיגיטלית בלבד. כעת, המהדורה המודפסת מאפשרת לקוראים רבים, ובעיקר לוותיקים שבהם, לחוות את הספר הנפלא הזה.

הספר משתייך לז'אנר הביוגרפיות הספרותיות המרגשות שכתבו סופרים קאנוניים: עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", נתן שחם ב"הסיפור הכפול של אמי", או חנוך ברטוב "של מי אתה ילד". הביוגרפיה האמיתית והבדויה של בן נר, היא טובה מכולן, היא נגעה בי בעוצמה, במכלול רגשות וזיכרונות, שברגעים מסוימים ממש הזלתי דמעות.

בן נר מספר בגעגוע עז ובכאב את סיפור הוריו: אמו, בעלת נפש אמנותית רגישה, שבחרה במעשה הציוני שגזר עליה הקרבה וסבל, ועשתה זאת באמונה עקשנית בצדקת הדרך; ואביו, שגנח בלילות ממכאובי גופו הדואב, תוצאה של עבודת הפרך שחייבה החקלאות. חלק זה הוא קינה גדולה ומרגשת לתקופה שייצגה את הרעיון הציוני הגדול, זה שביטל לעיתים את נטיות הלב האישיות. בן נר "יאכזב" את הוריו כשסירב לבקשתם להמשיך את דרכם כחקלאי במשק המשפחתי; הוא הלך אחר נטיית לבו ותשוקתו לכתיבה ועזב לתל אביב – קונפליקט קלאסי בין דור החלוצים לדור המימוש העצמי.

אחד משיאיו של הספר הוא סיפור אהבת נעוריו של בן נר למורה מבית ספרו. התיאורים ויזואליים וכתובים בשפה פיוטית ומרהיבה: החצאית הפרחונית, סריגיה הסגולים-אפורים, והמחוות העדינות והמגושמות של שניהם. זהו סיפור מפעים על חוויית אהבה ראשונה, מלאת תשוקה וכאב, שהצליחה להדהד את החוויה האישית והנשכחת שלי בגעגוע חריף ומוחשי.

חלקו השני של הספר הוא מסע חניכה אל העולם שמחוץ לכפר: הצבא, המלחמות שלעולם לא מסתיימות, תקופת "כסית" על שלל הבוהמה התל-אביבית, העבודה בגל"צ, אהבות, משפחה וספרים. ואחר כך – ההזדקנות, בגידת הגוף ופחד המוות. זוהי רשימה של אבני דרך שלעיתים נראות שגרתיות, אך אלו הם החיים האמיתיים.

"האיצחקיה" הוא רקוויאם מפואר של בן נר: פרידה מנוף ילדות שהפך למיתוס, וקינה על דור שהקריב את נפשו למען האדמה, עד שהפך בעצמו לזיכרון נמוג. בן נר מתאר זיכרונות בכאב ובגעגוע, לצד השלמה וגאווה על החיים מלאי הסיפוק. זהו ספר המעניק גאווה ונחמה לאלו שעדיין מייחלים לעצמם להתגבר על הפחדים, להוסיף ולאהוב ולקוות, ולהמשיך לצעוד במשעולי החיים בראש מורם.

לפני חודשיים•
★★★★★
•רץ
חנוך הרופא מכורזים

חנוך הרופא מכורזים

ישי שריד

כסף, כוח, כבוד

כשראיתי את ספרו החדש של ישי שריד, שאת ספריו הקודמים קראתי, הופתעתי מהעובדה ששריד – שעד כה כתב על דיסטופיות ישראליות או סיפורים הקשורים בישראליות עכשווית – כותב רומן היסטורי על ארץ ישראל בתקופת בית שני.

אבל כפי שניחשתי, ואולי גם אתם, הרומן הזה מספר לנו על הרגע שלפני החורבן; עיתוי שבאמצעותו שריד מנסה להעביר לנו לקח מתוך העבר להווה שלנו.

נסחפתי לעלילה הקטנה והשקטה המתרחשת בכפר מצפון לכנרת, כורזים, הידוע היום בשרידי בית הכנסת המפואר שלו. הכפר השלו מתואר בפתיחה שהיא אגדה יפה. שם גר רופא הכפר המרפא אנשים. הוא מתקדם ברעיונותיו משום שהוא מאמין ברפואה היוונית, ולא כל כך בקמעות של הרופאים השרלטנים. לחנוך יש תכונה נוספת, נדירה בנוף הגליל: הוא אנושי, חומל ואמפתי לבני אדם – טוב לב שאותו מנצלים לא פעם בני הכפר.

לשריד יש יכולת מרהיבה בספריו: גיבוריו אינם שלמים, הם סובלים מחסרונות וספקות. חנוך הרופא לא יודע לעמוד על שלו, ולעתים הוא נרמס על ידי מנגנוני השררה של הכפר, כמו הרב מאיר, שאמנם מהווה סמכות דתית בכפר, אך הוא אדם רע מטבעו המנהל מלחמת חורמה בחנוך שלא תמיד מקבל את דעותיו.

לחנוך יש גם צרות משפחתיות: אשתו מתה בשעת לידה והוא מלא רגשות אשם על שלא הצליח להציל את חייה. יש לו בת יפהפייה בת תשע-עשרה, דעתנית, הפוסלת סדרתית את כל המועמדים לשידוך, ולמרבה ההפתעה היא מבקשת ללכת בדרכי אביה ולהיות רופאה. לחנוך יש ילד נוסף, צעיר, שנולד עיוור אך הוא נגן חליל מעולה. מה יהיה גורלו בכפר שתושביו סבורים שהוא עיוור משום שאלוהים העניש את הוריו שחטאו?

שריד מספר אגדה תקופתית יפה בשפה עשירה. הוא משחזר תקופה קריטית בתולדות ישראל, רגע לפני שבית המקדש חרב. מבחינתו הכפר הוא מיקרוקוסמוס לבעיות ולמתחים בחברה היהודית של אז: השחיתות והכוח שאפיינו את חלק מהיהודים שפעלו בשירות הרומאים, כמו גובה המסים, או רב הכפר – הסמכות הדתית שאין בה טיפת חמלה, אלא רק רצון להשתייך לצמרת הממסד הדתי, הסנהדרין. לצורך כך הוא כופה לעתים על הכפר תקנות לא הגיוניות, כמו הכפייה על האופה להרוס את תנורו החדש משום שאינו עומד בדיני הטומאה – התכתבות מופלאה עם הפרשה התלמודית המכונה "תנורו של עכנאי".

מהי האמת הפנימית שלך? שואל אותנו שריד באמצעות חנוך. מהי חמלה אנושית, ומהם המחירים הכרוכים בעמידה על עקרונותיך? אלו שאלות בהן מתחבטים חנוך ובני משפחתו, שלא פעם ניצבים מול בורותם של בני הכפר.

ברקע הסיפור מופיע ישו, המגיח באקראי כגיבור משני, אך באמצעותו שריד מנסה לומר לנו דבר משמעותי: הנצרות החלה ככוח שניסה לייצג את החמלה היהודית והדאגה לאנשים בשולי החברה, אך הכוח הזה, כמו כוחות דתיים אחרים, הפך למשיחי – כוח המוכן להקריב חיים כדי להביא גאולה לעולם.

שריד מגיש לנו ברובד השני של הספר אלגוריה למצבנו בהווה. כמעט באותן בעיות חולה החברה הישראלית; אז כהיום, היו לחברה היהודית כוחות מתונים ואנושיים בדמותו של חנוך הרופא, אך הם הפסידו לכוחות הקיצוניים והמשיחיים. האם אנחנו צועדים באותו נתיב של חורבן בית שני? האם אנחנו מתעקשים לא ללמוד את הלקח, ואולי פשוט לא מסוגלים? שריד מניח בפנינו שאלה מטרידה, ואת התשובה הוא משאיר לנו, הקוראים המוטרדים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•רץ
על סוף הבדידות

על סוף הבדידות

בנדיקט וֶלְס

ניצוץ חיים נשגב

לאחרונה אני מוצא את עצמי מתווכח עם אלוהים. האמת היא שאיני מאמין בו; אולי אני מאמין בסטטיסטיקה גורלית ואקראית שהניחה בידיי קלפים קשים – קלפים שכלל לא הייתה לי שליטה עליהם. כמו העובדה שנולדתי להורים שלא היו כשירים לגידול ילדים, אף שבדרכם שלהם אהבו מאוד אותי ואת אחותי.

לא פעם אני מהרהר ובורא בעיני רוחי מציאות חלופית. אני שואל: מה היה קורה אילו נולדתי להורים נורמטיביים יותר? זו שאלה שלעולם לא תהיה לה תשובה. על אף נתוני הפתיחה העגומים, פגשתי לעיתים בדרכי אנשים טובים שהאמינו ביכולותיי. המפגשים הללו היו כנגיעה אלוהית באדם, כמו בציור הבריאה בקפלה הסיסטינית – נגיעה שהעניקה לי ניצוץ חיים נשגב.

את הפתיח הזה ניסחתי בעקבות קריאת הספר: "על סוף הבדידות" של בנדיקט ולס. עלילת הספר הדהדה בחיי ושבה והעלתה את השאלות הנותרות אצלי פתוחות. חזרתי להתווכח עם אותו גורם שהעניק לי את קלפיי הגרועים, משום שהספר עוסק בנושא דומה: שלושה ילדים שעולמם חרב עליהם לאחר שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים, והם נשלחים לפנימייה ציבורית.

הספר נוגע גם בחלומות הלא-ממומשים של ההורים, שייחלו לכך שילדיהם יגשימו אותם עבורם. אביו של ז'יל, למשל, חלם תמיד להיות צלם מקצועי. במגירת חדרו הניח מצלמה משוכללת, בתקווה שנוכחותה תמריץ אותו לצלם; כשנואש, העניק אותה לבנו. האם יממש הבן את חלומו של אביו? המתח בין ציפיות ההורים לבחירות הילדים הוא אחד הנושאים הטעונים בספר.

עם הגעתם לפנימייה, הייתה תקווה שהאחים יתלכדו כדי לעודד זה את זה, אך תקווה זו נכזבה. כל אחד מהם בחר בדרכו: מרטי התעמק במדעים; ליז המתבגרת השתמשה במיניותה בצורה סוערת; וז'יל הכיר בפנימייה נערה מסתורית הנושאת סוד אפל. השניים הפכו לידידי נפש, בידידות שנעה על גבול האהבה אך לא הצליחה להתממש.

השנים חולפות והגיבורים מתבגרים. הם מנסים לשמור על קשר ולתמוך זה בזה בעת משבר, באופן המעמיד למבחן את עצם המושג "אחים". ז'יל נפגש שוב עם ידידת נעוריו, אלווה, במפגש שבו מפוענחים סודותיה והחמצות חייהם של שניהם.

הספר, הכתוב בשפה מופלאה (הניכרת גם בתרגום המשובח), שואל שאלה גדולה כבר בשמו: " על סוף הבדידות". מהו המונח הזה? כיצד הוא פוגש את הגיבורים? האם בסופו של דבר כולנו בודדים בעולם, או שמא הבדידות – כמו גם השייכות – היא תולדה של הבחירות שאנו עושים בחיינו?, האם המצב של סוף הבדידות מצביע על ספר העוסק בגאולה אישית, ומהי?

בידינו היכולת להעלות את ערך הקלפים שקיבלנו ולהשתמש בהם לטובתנו. אך הדבר תלוי בנו: בבחירותינו, ביכולתנו לספוג אכזבות ומפלות ולקום שוב על הרגליים, מתוך אמונה שתמיד נוכל להביט על ה"יש" – על מה שנותר – בצורה חיובית, כפי שעושים גיבורי הספר.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•רץ
הריסה

הריסה

אנה אנקוויסט

קו השבר

בזמן האחרון אני הוגה בחיי, מביט אל הרגעים שבקשתי לשכוח, שברים ופגמים העולים וצפים בבהירות כואבת, כמו הנערה שעלבתי בה בשעה שבקשה את קרבתי. לא פעם אני מופתע לאופן שדווקא הרגעים האלה זכורים לי בבהירות. כעת אני מבקש לחיות בשלום עם הרגעים הרעים והיפים וגם עם אלה חסרי המשמעות, כשלמות אחת, בלתי נמנעת.

יש רגעים נדירים בהם המחשבות והרגשות המציפים אותי חוברים לאחד הספרים בהם אני קורא.

כך קרה לי כחוויה מפעימה, בשעה שקראתי את הספר הריסה, של אנה אנקוויסט, שלמען האמת שייכת לחבורה מצומצמת מאוד של סופרים שאני קורא אותם בנאמנות, כחברים אינטימיים, מהם אני יכול לקרוא על החיים שלהם לטוב ולרע כסיפור שיהדהד את סיפור חיי ורגשותיי, קריאה שהציפה אותי ברגש ענק של כאב ותיקווה.

אנה אנקוויסט, בכל ספר שלה, משלבת יסודות מהביוגרפיה שלה, כשהייתה צעירה, היא הייתה נגנית מצטיינת, אך הוריה טענו שזה לא מקצוע בטוח, ולכן נאלצה ללמוד רפואה והתמחתה ברפואת נפש כפסיכואנליטיקאית. היא איבדה את ביתה בתאונה, ולאחר שנים, היא הפכה לסופרת, המשלבת בכתיבתה את יסודות חייה, והיא גם מנגנת ברביעיית נגנים חובבים.

הספר של אנקוויסט, נפתח באופן לא שגרתי, בתיאור הריסה של ציור קיר ענק, מעל מטה המשטרה, ילדה הקופצת בחבל הניראת בגבה אל הצופה, יצירתו של קו וסטריק-יצירה אמיתית, שאכן צוירה ונהרסה במסגרת הריסת הבניין. המקרה האמיתי הזה, משמש נקודת מצא מרהיבה, כאלגוריה למשמעות ההרס בחייה האישיים של המלחינה הצעירה, אליס אאוכוסטוס.

אליס, המלחינה שלנו היא מסוג הילדים שגאוניותם ותשוקתם למוזיקה נכרת מילדותם, אך הגאוניות הזאת יש בה לא מעט חסרונות מכמרים, כמו המופנמות של אליס, בעיקר במקצוע – הלחנה מוזיקאלית שנחשב גברי. היא מזדהה עם הידן, מלחין עבר, שאומנם נחשב גאון, אך היה אדם בודד בחייו. אליס קוראת רבים מהספרים העוסקים בו ואף את מכתביו האישיים החושפים אהבה לא ממומשת ובלתי אפשרית לפטרונית שלו.

אליס עצמה, מתנהלת בסרבול רב, היא אומנם התחברה לחצוצרן, חבר ללמודים, לו כתבה את קטע בחינת הסיום של האקדמיה למוזיקה. הוא יצא לתזמורת בקנדה והשאיר את אליס נטושה.
אליס, באופן לא ברור מתאהבת במורה שלה להלחנה המבוגר ממנה בארבעים שנים, ואף נכנסת ממנו להריון ולבסוף ננטשת על ידו, ואף מפילה בהפלה טבעית את העובר.

אנחנו פוגשים את אליס הנשואה, מלחינה בסוף שנות השלושים שלה, המתכוננת ליצירת חייה, שהוזמנה על ידי התזמורת הממלכתית. כתיבת היצירה חושפת את אליס, כיוצרת מכוננת, אך גם את עולמה הסמוי בו סודות משלה, כמו העובדה שהיא שומרת בסוד מבעלה, את העובדה שהפילה בעבר, או גם הקונפליקטים שהיא חווה, כמו חיי הנשואים שלה, שלא ממש מסעירים, אך מגוננים.

על רקע הקשיים האישיים, אליס יוצרת את יצירת חייה, המתוארת בכתיבה ווירטואוזית, בה נחשף מקור השראתה ליצירה. תהליך הכתיבה עצמו הוא כמו תהליך לידה, או השראה אלוהית..
יצירת היצירה והשמעתה, היא שיא הריגוש של כתיבת אנקוויסט, המספרת לנו על היסודות האנושיים, כמו אובדן חיים, פגיעות אישית, הכמיהה לאהבה ומחירה, והאפשרות לחלום חלומות ולממשם.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•רץ
חג המשק

חג המשק

שני הדר

באה מנוחה ליגע?

אני חייב וידוי, יש לי חולשה לציורי כריכות ספרים.

למה אני מספר לכם את זה, כי הפעם כריכת הספר, של שני הדר, חג המשק קומדיה רומנטית עם הרבה גזר, היא כל כך יפה ומופרכת, שהיא גרמה לי לקרוא את הספר, ממש כך.

אז, קודם כל נציג לכם את הכריכה ואת הרושם העז שהיא יצרה בקרבי:

בחזית שבולי חיטה בציור נוף של עמק, ממנו באופק מזדקרות פסגות גבעת המורה והתבור. בחזית הציור, מנגנת אקורדיון, המנגנת באקסטזה הנושאת את ראשה למעלה לשמים, מעט מאחוריה נגני חצוצרה, גיטרה ותוף מרים, יחד עם חברי מקהלה ורקדי המשק, הנמצאים בעיצומה של מסכת קיבוצית, ומעל בשמי התכלת, עפים מלאכים רומנטיים, פרה אחת, שמזכירה את ציורו של שגאל, ושיירת טרקטורים אדומים – פרגנסונים, ובצידם הימני טרקטור ירוק- ג'ון דיר? ומטוס ריסוס חוצה את העמק, בסוג של הצדעה לחוגגיו, ואת השמים פולחת להקת חסידות המביטה בפליאה בחוגגים, ומתחתיה חסידה אחת ורמז לנוספת שבאה בעקבותיה, שנטשו את הלהקה – אך בכוח האינרציה מושכות קדימה. הציור פשוט במסר המיידי שלו, גרם לי מיד לפצוח בשירה גדולה, ים השיבולים של הגבעטרון.

הדימוי המופלא של העמק, תמיד גורם לי דמעות כשאני רואה אותו, או קורא עליו, משום שהוא נוף ילדותי שלי. הוא מזכיר צייר אייקוני, את אלי שמיר, מכפר יהושע, שמצייר את נוף העמק כרקע לתושביו, כמו ביצירתו האייקונית, "שיר ערש לעמק", בה אקורדיוניסט, מנגן וסמוך לו קבוצת בנות – מקהלה השרה את שיר העמק, מבית אלפא עד נהלל, והבנתי, לפחות מההסבר לתמונה, שזהו שיר ההשכבה לעמק עצמו, שפעם תושבי הארץ היו גאים בו, כמי שסמלו את המהפכה הציונית. וכעת הוא ממחיש את שירת העמק הולכת ומשתתקת, משום שהערכים שלנו השתנו לחלוטין.

ואז חשבתי לאופן שאולי ציור כריכת הספר בספרה של שני הדר, הולך לעשות תיקון לתחושה שלי המלנכולית והעצובה העולה מהציור של אלי שמיר, ושאני הולך מעט לצחוק בימים אלה, אפילו על עצמנו, האם התחושה שלי או הצפייה שלי מהספר התממשה?

כך זה עם אזרח וותיק, שלא פעם במרבר ברבורים על נוסטלגיה שלא מעניינת אף אחד. אז מה עם הספר שלנו, כמעט שכחתי לשם מה התכנסנו?

אלה, בת עשרים ושומנה, קיבוצניקית, שלכאורה נמצאת בסביבה מוגנת אך יחד עם זאת חונקת, המטביעה בה חותם, כמי שלא הייתה לה אופציה אחרת. המצב יכול להיות גרוע יותר, במיוחד בשלב שהקיבוץ עומד לקראת הפרטה, ואלה עדיין לא חברה ועשויה להישאר ללא דבר.

אלה סטודנטית לתיאטרון, המבקשת שהקיבוץ יאשר את המשך לימודיה, בהם טמונים חלומותיה, אבל המנהל השכיר עונה לה תשובה, מה יקרה עם כל אחד בקיבוץ ירצה ללמוד תיאטרון, תשובה שמגלמת חשבונות פתוחים של הדורות הקודמים–צביאלי קוראים לה, על שם השבט אליו היא משויכת לטוב ולרע.

אלה בגילוי אומץ לא רגיל, החליטה להרים את חג היובל של קיבוצה, אתגר שעל פניו נראה מעבר לכוחותיה וכשרונה, באמצעותו היא מבקשת לפרוץ לקדמת הבמה, כהזדמנות לתיקון חייה המדשדשים, על הדרך היא מפתחת רומן כושל עם מנהל המשק החדש, עד כדי כך שבא לי לצעוק, מה קורה איתך אלה? האם אלה, שאף אחד לא מתייחס אליה ברצינות תצליח להשתנות?

הספר הזה אמור להיות קומדיה, לא כך הרגשתי ברבים מחלקיו. הרגשתי, שהספר מציע נוסחה בנאלית, איך לעשות לימונדה מהלימון, או לבסוף לגלות, שאהבה מתממשת מתחת לאורו של הפנס הקיבוצי. למרות מגרעותיו, זהו ספר שככול שמתקדמים בקריאה בו, הוא הופך לחוויית קריאה ממש נחמדה.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•רץ
המילואים האחרונים שלי

המילואים האחרונים שלי

עמרי זיידנברג

אחים לייאוש

הקריאה עבורי היא חלק מתרבות חיי, לכן חשתי בתסכול נורא, בשעה שחוותי משבר קריאה, שגרם לי קושי ממשי להתחבר לספרים. זה משונה משום שאני עדיין קורא טקסטים מסובכים באמנות ומקרא לצורך הכנת הרצאות, ואלי זאת הסיבה שגרמה לי להיות מאוד ממוקד בתחום אחד של קריאה, או אולי זה המצב הכללי שפשוט הולך ומפרק את מה שאנחנו בני האדם, המאבדים את עוגני החיים שלנו.

הייתי מנסה ספר, ומייד משליך אותו בתסכול בחוסר היכולת שלי להתחבר לטקסט, והיו לא מעט ספרים כאלה...

עד שמצאתי ספר אחד, שונה מכל הספרים, ספר נעדר שם, המציג את עצמו בכריכתו השחורה, ובאותיותיו הלבנות המנוקדות באדום, המודפסות כמניפסט : " רב השנים העדיף העם היהודי לקדש מילים ולא אדמה..." וחשבתי לעצמי: עוד פעם מנפחים לי את הראש עם אמירות של פנלים תקשורתיים שמברברים את עצמנו למוות ולמרה שחורה?

אבל בכותרת המשנה היה כתוב המילואים האחרונים שלי, ובכריכה האחורית היה כתוב על מורה לאזרחות בתיכון שמקבל צו למילואים, ואז חשבתי אוטומטית על המורים לאזרחות של תקופתנו – תגידו מה הם מלמדים – על איזון רשויות, על האופן שראש הממשלה הוא הראשון בין שווים...ואולי ברקע עומד הפחד שהורה לא מרוצה ירים טלפון לשר החינוך, שיבוא בעצמו לשמע שיעור. רץ כמה שאתה דפוק, באופן שאתה חושב שלילי, ואמרתי לעצמי שכן ...

אז קודם כל תודה לעמרי זיינדנברג, שהצליח לרתק אותי בגיבור שלו המורה לאזרחות מ 2012, בשעה שהתחלתי לקרוא בספר, חשבתי שלבטח יש בו משהו, אולי נבואה שחורה ודפוקה שמגשימה את עצמה... אז למה אני צריך לקרוא ספר כזה שיוסיף למלנכוליה הקיימת אצלי. אז בכל זאת קראתי, כי אני אוהב גיבורים נואשים, שמגעים לדרכים חסרות מוצא.
אז קראתי...

השפה של הספר, ממש יפה בפשטותה ובנגישות שלה, מה שגרם לי לקרוא ולהיאחז במלים כגלגלי הצלה למצב רוחי, ועל כך תודה.

הספר הכל כך ישראלי ונשמע אמיתי בפתיחה שלו, ובסיפור על גיבור הספר בגוף שלישי, על חייו המתסכלים ונטולי העניין, כמורה לאזרחות בתיכון, בגיל שלושים ובחיי זוגיות עם צעירה שממש אוהבת אותו, אך הוא מרגיש שהיחסים שלו איתה מקרטעים, והוא כלל לא מסוגל לדמיין את עתידו לצידה.

ולפתע הוא מקבל צו מילואים ויוצא אליו...למקום הכי ישראלי שמפגיש אותו עם כל קצוות החברה, דתיים, מתנחלים, חילונים ומהפריפריה הזנוחה, ואחד- הגיבור שלנו, שנשמע כמו שמאל טיפוסי, שכל משימה בשטחים גורמת לו ייסורי מצפון. הקשיים שלו מעוצבים על רקע שיממון משימות המילואים ועם דמויות שהן מעט סטראוטיפיות, ואמורות להמחיש את הקיטוב החברתי, אבל הן מעט מאולצות, והשיחות עצמן רדודות, הן בהיבט הרגשי, והן בהיבט האינטלקטואלי, כפועל יוצא של ספר שמנסה לחבר בין רומן למחשבה הגותית, אך לא מצליח לפתח אמירה משמעותית.

בדרך כלל, אני לא מספר על סיום ספרים, אבל לגבי הספר אין ברירה, כי היתרון שלו הוא בסיומו, בעובדה שהגענו לדרך ללא מוצא – מה עושים? על מה חושבים? ומסתבר שרובנו למרבה התדהמה פשוט מתקשים לנסח מחשבות מורכבות, או בכלל לתרגם אותן לעשייה, כתחושה משתקת ומאיישת.

האם הייאוש הוא חזות הכל? אני לא יודע, אבל ספר שיצא ב- 2012, ומעניק תחושת התפרקות הוא כמו נבואה שהגשימה את עצמה.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•רץ

ביקורות נוספות על "הצמה"

הצמה

הצמה

לטישיה קולומבני

האם הצמה הוא ספר נשים? הוא בעיקר ספר על נשים, על גורלן, מה שמאוד מאוד מוריד מערכו. אם נוסיף לגרוע מערכו, זהו גם ספר פשטני מאוד ובעיקר מסתמך על צירוף מקרים פלאי כמעט. כשהגימיק מתגלה באמצע הספר, לא נותר אלא רק להגיע מהר לסוף ההוליוודי ולהביט אל השקיעה המרהיבה.
סמיטה היא הודית מהקאסטה הנמוכה ביותר. תפקידה לעבור כל יום בין עשרים בתים לפנות את הצואה שלהם בידיה שלה ממש, אין כפפות, אין כלי עזר. מובן שאין ביוב. גאנדי אמנם התרעם על עניינים שכאלה, אז התרעם. כשסמיטה עשתה ככל יכולתה האפסית ממש לשלוח את בתה לבית ספר, הבת אמרה לא להוראה לטאטא את הכיתה ונענשה באכזריות. האם החליטה לעשות משעה ועזבה את הכפר עם הבת ובלי הבעל.
ג'וליה בת העשרים היא בתו של אחרון יוצרי הפאות בסיציליה. בעבר ניתן היה להשיג שיער בעבור חופן מעות והשתנות הזמנים הפכה אופנה זו לאופנת העבר. קשה יותר ויותר להשיג שיער וחובות נצברים גורמים לכמעט סגירת המפעל. כמעט, עד להופעתו של אותו בחור הודי, שבו התאהבה ג'וליה וממנו באה ההצלה למציאת שיער בהודו, שיער שנתרם במקדש וישנו.
במונטריאול אנו מכירים את שרה כהן, שותפה בכירה במשרד עורכי-דין. תמיד מוקפדת, תמיד מוכנה ותמיד מנצחת. עד שהסרטן מנצח אותה, ה משרד בו כה הצליחה הראה לה את גבו והיא, שחשבה שזו רק הנחישות שלה, שתסייע לה לחזור למירוץ, לא לקחה בחשבון את תשישות ואובדן השיער.
נחשו מה?
שרה כהן החליטה שזה הזמן לחשוב אחרת, להאט את מירוץ העכברים, ליהנות יותר מילדיה ו... כן, ללכת לקנות פאה. הפאה הראשונה, היפנית, היתה נוראית. האיטלקית היתה נפלאה והבטיחה חיים חדשים.
אני חושב שלהסביר לכם את "גאונות" הספר יהיה מיותר.

לפני שנתיים•
★★★★★
•מורי
הצמה

הצמה

לטישיה קולומבני

#
סופר מה הוא צריך? יכולת לספר סיפור וכישרון כתיבה. קצת פישטתי מדי. הוא זקוק לעוד דברים כמו יכולת המחשה של נושאים מורכבים ויכולת התייחסות לכולל ולא רק לפרט. אבל בלי השניים הראשונים הוא לא סופר. לא כל הסופרים ניחנו בשתי התכונות האלה באותה מידה. לקולומבני יש יכולת סיפורית מצויינת אבל מבחינת כישרון כתיבה יש מקום (רב) לשיפור.

סיפורן של שלוש נשים משלוש יבשות שאין בינהן שום קשר או היכרות. המשותף ביניהן הוא אומללות זמנית או קבועה, והצלחה להתמודד כדי להתרומם מהקרשים. במילה אופנתית - העצמה נשית. האחת הודית מקסטה בזוייה, מנקה צואה אנושית תמורת פרוטות (או שלא) מתמודדת עם חברה גסה, ואלימה, ועם עוני מחפיר. לפני שהיא חברה בקסטה המנודה, היא אישה כלומר נמצאת בתחתית המוקצים והמנודים. השנייה היא סיציליאנית העובדת בבית המלאכה של אביה שאסונות נוחתים עליה (וגם ברכה אחת...) השלישית היא עורכת דין שאפתנית, שעבודה קשה, התגברות על מכשולים וחוסר ויתור לעצמה הם חייה. היא עומדת בפני קידום אבל כל השקעת העבודה וההצטיינות אינם עוזרים לה להתמודד עם קושי מסוג אחר.

כל פרק עוסק באחת הדמויות לפי התור, והסיפורים מתקדמים באופן כרונולוגי. קולומבני מסיימת כל פרק בנקודת מפנה כלשהי, כדי לעודד את הקוראים להמשיך לקרוא. הטכניקה הזו, בה משתמשים במאים של סדרות טלוויזייה, די נסלחת, כי הסיפורים מעניינים. לעומת זאת את הרחמים על הדמויות המתמודדות עם גורל מר, שכביכול הוא בלתי ניתן לשינוי, פחות אהבתי.

הספר קריא מאד ומעניין. הוא די קצר, מנסה, כאמור, ללחוץ על בלוטת האמפתייה של הקורא, מה שעוזר לו להתחבר. הכתיבה די פרימיטיבית ופשטנית. למעט תיאור אותנטי ומלא חיים של הודים על רכבת – אין בו הרבה תיאורים אף לא הרחבה על סביבת הדמויות. הדמויות סטיריאוטיפיות (גם אלה שמקבלות שורה וחצי בספר). המסר, שהסופרת אינה סוטה ממנו, הוא התגברות על מכשולים. קולומבני, הבנתי מהכריכה האחורית היא במאית-תסריטאית-שחקנית צרפתייה, מה שמסביר, אולי, את הכתיבה הפשטנית של הסיפור. נהניתי ממנו למדי אבל לא הצלחתי להתעלם מכשליו, מצטערת.

לפני שנתיים•
★★★★★
•yaelhar
הצמה

הצמה

לטישיה קולומבני

"מה אפשר לעשות עם הרגישות העזה הזאת, שחושפת אותה לפסגות אושר ולמצולות אומללות כאחד? היא משתוקקת לומר לה: תתגונני, תתחשלי, העולם קשה, החיים אכזריים, אל תיתני לזה לגעת בך, להרוס אותך, תהיי אחת מהאנוכיים, חסרי הרגישות, האדישים."

פעם חשבתי שהעולם נחלק לטובים ולרעים. אבל בגיל די צעיר כבר הבנתי שזה לא הגיוני, כי אני עצמי טובה אבל כדי לשרוד בעולם פיתחתי לי לעיתים קצת רוע. מגיל קטן פיתחתי רדאר שרואה למרחקים את כל מי שרוצה לנצל, להקטין, לרמוס, להשפיל. פיתחתי את היכולת להחזיר באותו המטבע לכל מי שמנסה לערער את ביטחוני.
עד היום אני נתקלת בסיטואציות רבות בהן אני מרגישה צורך להוכיח את הקיום שלי בעולם כאישה חזקה ולשבור את הסטיגמה שמאחורי המראה החיצוני המתעתע שלי, הכה עדין ושברירי עד שלפעמים אין הלימה בינו לבין הפנימיות.

מסופר על שלוש נשים משלוש יבשות שונות. האחת מהודו, השנייה מסיציליה, והשלישית מקנדה. שלוש הנשים המייצגות שלוש מעמדות בחברה, עניים, פועלים ועשירים. כל אישה, בכל מעמד שלא תהיה מנסה בדרכה שלה להיחלץ ממצב אליו נקלעה ותצטרך אומץ רב, התמדה ורצון כדי לעמוד במשימה שהחיים הציבו מולה. מוטיב השיער הוא מוטיב שחוזר בין שלושתן. האחת מקריבה את שיערה לאל כאות הוקרה ותודה, השנייה זקוקה לנס כדי להציל את מפעל הפאות של אביה והשלישית נאלצת לאבד את שיערה כתוצאה ממחלת הסרטן.
השיער, כמשל ליופי נשי, משל לכוח, עוצמה וחוזק, מקבל משמעות עמוקה בסיפור. ואכן, שלושת הסיפורים כמו רוקמים עצמם לצמה אחת חזקה ומשולבת ומביאים מולנו ביטוי לכוח נשי מהו.

דווקא עכשיו, בתקופה זו, אנו נוכחים לדעת כוח נשי מהו. תודה לכל האמזונות האמיצות שעשו הכל כנגד כל הסיכויים.

"אמזונה, זה מה שהיא. לוחמת. אמזונה נלחמת עד הנשימה האחרונה. היא לעולם לא מוותרת."

לפני שנתיים•
★★★★★
•בר
הצמה

הצמה

לטישיה קולומבני

ספר מתוק וקצר על שלש נשים משלש יבשות.
שלש נשים- שלושה עולמות
שלש נשים - שלשה מעמדות
שלש נשים - מנטליות שונה
שלש נשים - שלושה גורלות.
הסופרת עשתה עבודת מחקר מדהימה וכותבת על שלש נשים מרקע שונה ומה שמאחד ומקשר ביניהן הוא הנחישות, האומץ ודבקות במטרה.
סמיטה ההודית - גרה בכפר הודי ממעמד הכי נמוך בהודו, חיה מחוץ למערכת. נולדה לחיי אומללות כמו אמה, סבתה. היא מנקה שירותים בחצרות הבתים בידיים חשופות וחולמת על עתיד אחר לבתה. היא שולחת אותה לבית ספר שם הילדה חווה אלימות ולכן היא מחליטה לקחת את גורלה בידיה ובורחת עם הילדה (משאירה את בעלה בכפר) למקום אחר בו חייה יהיו משופרים יותר.
ג'וליה - חיה בסיציליה ועובדת מגיל שש עשרה במפעל לפיאות של אביה. האב עובר תאונה קשה, ג'וליה מגלה שבית המלאכה נמצא בפשיטת רגל ולכן עושה הכל לשקמו למרות הקשיים שמציבה משפחתה.
שרה - עורכת דין מצליחה מקנדה, אמא לשלשה ילדים. קרייריסטית שמשקיעה בעבודתה ומסתירה מחבריה לעבודה את חייה האישיים. חווה אפליה במשרד על רקע מחלתה (סרטן) ועוזבת כדי להבריא.
שלש נשים הקשורות אחת בשניה מבלי דעת כמו צמה שתעבור דרך שלושתן ותסגור מעגל שיתגלה בסוף.
ספר שריגש אותי במיוחד. כל פרק מוקדש ומסופר ע"י אחת הנשים.
ספר קצרביותר וחבל...הכתיבה מושלמת, כתובה ברגישות רבה, סיפורי החיים מרתקים.
מעורר השראה שכמה שהחיים קשים אסור לאבד תקוה לעולם.
ממליצה בחום רב.

לפני שנה•
★★★★★
•יפה
הצמה

הצמה

לטישיה קולומבני

ובכן,
נקרה בדרכי הספר, נקרא - ואפעס לא משהו.
שלוש נשים, כל אחת חיה ביבשת אחרת בעולם, בתרבות ומנטליות שונה. באורח חיים אחר משמעותית.
ענייניה, ההתמודדות - החיים ומה שהם מזמנים.
בהמשך יווצר גם חיבור מקשר בין השלוש למשולש.
אלא מהי, רעיון - שיכול להיות מוצלח או פחות לא בטוח - מעניין. תוצאה - לא משהו.
לא מעניין, לא זורם כל כך, לא אמין דיו.
מה שכן, סרט. יצא סרט עפ"י הספר - וואללה, סרט טוב.
על כן הגעתי לתובנה שאולי הספר לא כתוב היטב או לא מתורגם משהו, אינני יודע.
על הסרט כן אמליץ, שווה צפייה.
צבעוני, נאה ויוצר עניין.

לפני שנה•מוש
הצמה

הצמה

לטישיה קולומבני

Wow.
זה מה שהיה לי לומר שסיימתי לקרוא את הצמה. אתחיל מהסוף: מדובר באחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות, ספר המוכיח לי ולא בפעם הראשונה שכדי להוציא יצירת מופת, אין צורך לכתוב 500 עמודים או יותר. בעייני זהו ספר מטלטל העוסק בהתמודדויות שהחיים מזמנים לכל אחד ואחת מאיתנו, וכל אחד יכול למצוא בספר משהו שאתו היה צריך להתמודד בחייו למרות שגיבורות ספרה של לטישייה קולומבני הן במקרה הזה נשים.

שלוש נשים שכל אחת מהן חיה ביבשת אחרת וכל אחת מהן צריכה להתמודד עם אתגר לא פשוט. זהו סיפורן של סמיטה ההודית השייכת לקאסטה נמוכה, שנולדה לחיים אומללים אך היא נחושה לתת לבתה את ההזדמנות לרכוש השכלה ולנהל חיים מאושרים יותר. ג'וליה הסיציליאנית המנסה להציל את העסק המשפחתי מקריסה ושרה, עורכת דין יהודיה מקנדה, קרייריסטית שמגדלת את ילדיה לבד, שואפת להתקדם במקום העבודה אך מגלה שהיא חולה בסרטן.

שלוש נשים, שלושה מאבקים, כמובן שיש מכנה משותף לכל אלו וספר אחד הכתוב נפלא. 190 עמודים הנקראים מהר מאוד ומעניקים חוויית קריאה מטלטלת וחזקה.

5 כוכבים בסולם גורן וחבל שלא ניתן לתת לו יותר.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
הצמה

הצמה

לטישיה קולומבני

צמה הינה שילוב של לפחות שלושה מרכיבים גמישים שזורים האחד בשני. שיזורם יוצר את המבנה של הצמה. ישנן סוגי צמות: צמה סינית, צרפתית, אפריקאית הולנדית וכד' אך כולן מבוססות על המבנה הבסיסי.

משם הספר והאיור על גבי הכריכה ניתן להבין שעסקינן בספר העוסק בנשים.

לטישיה קולומבני השתמשה ב"צמה" כמטאפורה, ואיגדה בספרה שלושה סיפורים על שלוש נשים, שכל סיפור שזור אחד בשני. שלוש נשים שונות, ממדינות שונות ומשלוש קצוות עולם: הודו, סיציליה, קנדה. מי הן הנשים?

סמיטה מהודו-נשואה לנג'רג'יאן. לא למדה מעולם אבל הבת שלה לליטה מתחילה ללמוד. בניגוד אליה שבגיל שש אימה לקחה אותה לאסוף צואה של אחרים. היא הקיאה ... אך האם התעקשה ואמרה לה: "את תתרגלי".

על אף שהממשל הבטיח בתי שימוש ברחבי המדינה לבבדלפור הם לא הגיעו. אנשים הטילו צואה תחת כיפת השמים בכל מקום והכול היה מטונף. הנהרות, השדות המעיינות ומה לא? מי ששפר גורלו התקין פינה בחצר ביתו, או יצר חור בקרקע ואלה נקראו "שירותים יבשים".

נשים כמו סמיטה פינו את השירותים הללו בידיים חשופות.

בעלה של נטישה עסק בעבודה לא פחות נעימה – הוא היה לוכד עכברושים. לאחר שנג'רג'יאן לכד את העכברושים. הם צלו אותם ואכלו מהם. מעדן שנקרא "עוף לעניים".

ג'וליה מסיציליה-עובדת במפעל הפאות המשפחתי יחד עם אביה. אחיותיה לא התעניינו בבית המלאכה. אחותה הגדולה נישאה וילד ארבעה ילדים, ואחותה הצעירה למדה בתיכון והתעניינה בעולם האופנה והדוגמנות.

באחד הימים אביה נפגע בתאונת דרכים, טרגדיה שגרמה לשינוי בחייה.

שרה מקנדה-גרושה פעמיים. היא מתעוררת כל בוקר בחמש בבוקר. יש לה ריטואל קבוע בתנועות יעילות ומדויקות: להתקלח, להתלבש, להכין ארוחת בוקר לילדים ולפנותם לבתי הספר. היא וורקהוליסטית הכול צריך להיות כאן, עכשיו ומיד. כאשר שרה מתבשרת על מחלתה החיים מקבלים אצלה משמעות שונה.

הספר מגולל בפרקים קצרים על ידי שלושת הנשים ופורש בפני הקורא את חייהן.

שלושת הסיפורים שזורים האחד בשני כצמה, וכל הנשים מתחילות את סיפורן בבוקר, בנקודת זמן אחת בדיוק כמו הצמה. כל אירוע בחיי הנשים הללו גורם לשינוי ועליו תקראו לבד.

לטישיה קולומבני הביאה לנו ספר מגדרי מבעבע על נשים. הספר נגמע בקריאה רציפה, רווי בתובנות ומדגיש עד כמה אירועים טרגיים, מהווים קרש קפיצה לתחנה אחרת של החיים.

בשורה התחתונה: כולנו חלק מסיפור גדול שנקרא "היקום".

לי יניני

כנרת זמורה ביתן, ז'אנר: פרוזה-תרגום, 192 עמודים, 2018

לפני 7 שנים•
★★★★★
•לי יניני
הצמה

הצמה

לטישיה קולומבני

ספר מעולה. סיפורן של 3 נשים ממקומות שונים בעולם: אישה מהודו, מסיציליה ומונטריאול. לשלושתן חיים שונים אבל בעיות דומות במובן שהן מבטאות את מעמד האישה בחברה, תקרות זכוכית, התנהלות בחברה פטריארכלית ועוד. כל פרק עוסק באישה אחרת ואין חפיפה כמעט (בסוף יש סגירה שמחברת בין 3 הנשים דרך השיער שלהן). הפרק על האישה בהודו שבורחת עם בתה אל עבר חיים טובים יותר, חושף אותנו לעוני המזעזע של בני ובנות מעמד הדאלית, קבוצה מוקצית בחברה ההודית שאפילו לא משתייכים לשום קאסטה. התיאורים של העוני, של עבודות הדחק והיחס לנשים חזקים מאוד. האישה בסיציליה צריכה להתמודד עם מציאות חדשה בעסק המשפחתי לאחר תאונה שקרתה לאביה, תוך כדי שהיא מגלה את עצמה ומפתחת רומן עם גבר מהדת הסיקית. האישה בקנדה היא סופר וומן, אשת קריירה שמצליחה גם לגדל, איכשהו, 3 ילדים ולפתע חולה בסרטן. שלושת הסיפורים כתובים בתנופה עזה, ללא מילים מיותרות ומשפטים מיותרים. תיאורים כמעט קליניים של הנשים והמציאות שלהן. לכן, הקריאה מאוד זורמת, קולחת ואתה ממשיך בקלות ומתוך עניין רב לפרק הבא.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Cantona
הצמה

הצמה

לטישיה קולומבני

סיפורן של שלוש נשים חזקות ודעתניות, שנלחמות בגורל שכביכול, נגזר עליהן.
סמיטה מהודו, אישה ענייה, מתפרנסת מאיסוף צואה של בני אדם, כמו אימה וסבתא לפניה.
סמיטה חייבת להבטיח לביתה, לליטה, חיים טובים יותר ולהוציא אותה ממעגל האומללות.
שרה מקנדה, עורכת דין מצליחה מאוד. התקדמה למעמד שותפה בכירה במשרד עו"ד,
תוך הקרבת המשפחה ועבודה מאומצת של שעות רבות.
אך כשתקפה אותה מחלה קשה, היא נדחקה הצידה ומעמדה התחיל להתערער, אין מקום לחלשים,
התחרות והדורסנות כדי להגיע לפסגה - קשה.
ג'וליה מסיציליה, עובדת בבית המלאכה לפאות נוכריות, של אביה כשלפתע הוא נפגע בתאונה
וג'וליה מתוודעת למצבו הכלכלי הקשה של בית המלאכה.
לכאורה, המצב אבוד ופשיטת הרגל היא בלתי נמנעת, אך ג'וליה מסרבת להיכנע..
סיפור יפה ומעורר השראה על עוצמה נשית.
מומלץ בחום.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•תמי
דירוג
5.0
לפני 5 שנים

“סיפורן של שלוש נשים חזקות ודעתניות, שנלחמות בגורל שכביכול, נגזר עליהן. סמיטה מהודו, אישה ענייה, מתפ”