#
1. מצאתי אותו על הספסל.
2. זה הספר הראשון של הסופר שאני קוראת.
3. נטשתי אותו סופית בעמוד 226 מתוך 463 ולא שלא שקלתי את זה קודם.
4. הוא ישוב אל הספסל (או אל מי מכם המעוניין בו, שיעביר לי כתובת ויבטיח שלא יחשוב עלי רעות, ואשלח לו)

בחירה עיוורת שנבחרת על ידי אלכסנדר/אלכס/סשה ואמו מובילה אותם לאחת משתי ספינות, כשהם נמלטים מלנינגרד. ספינה אחת שטה לאנגלייה השנייה לארצות הברית. הם עולים על האחת. אבל ארצ'ר לא מוותר להם – וכותב את הסיפור בשתי גירסאות. כשהגיבורים מגיעים לאנגליה – אז קוראים לבחור סשה וכשהם מגיעים לארה"ב – אז הוא נקרא אלכס. (האם נשארת אלנה בשתי הגירסאות – ומתנהגת בשתיהן באותו שילוב של שמרנות ותקיפות) מסלולי החיים השונים של הגיבור/ים בשתי המדינות ובחינת המדינה ממנה נמלטו – לזה ארצ'ר קורא "רומן היסטורי".

אז מה יש לנו? רעיון חביב, אמנם לא מקורי במיוחד, של מסלולי חיים שונים בעקבות מקריות הבחירה. מבחינת ארצ'ר תחקיר זה לחלשים. הוא דואג שקוראיו יידעו מי הטובים ומי הרעים בסיפור, הרעים האולטימטיביים הם הקומוניסטים. ארצ'ר שופך עליהם קיטון שופכין. רציתי לומר לו, שלקומוניסטים היו מספיק מגרעות אמיתיות, לא מוכרחים להדגים אותם דווקא בפוליטרוק גוץ ושמן, שתיין, עם ריח רע מהפה, מטריד מינית ואנס, משתמש בסמכות לתועלתו האישית וכתוספת הוא גם טמבל... החלק "ההיסטורי" של הסיפור מופיע, (זו דוגמה) בשאלה "למה ארצות הברית צריכה להילחם בוייטנאם?" תשובה: "כי אם ניתן למדינה אחת ליפול (לגוש הקומוניסטי) אחרות יפלו ויסכנו את ארצות הברית" הבנה מדינית עמוקה כמו זו מאפיינת את הסיפור, הדוהר במהירות של 200 קמ"ש על אספלט האירועים של המאה העשרים.

הנה קצת רכילות על הסופר שהוא פורה מאד ורשימת ספריו שתורגמו לעברית די ארוכה. ארצ'ר "אירגן" לעצמו תולדות-חיים מכובדים יותר מאלה בהם חי בפועל. הוא רמז על בית הספר בו (לא) למד, שהיה יוקרתי יותר מזה בו למד בפועל. בזכות קורס לתעודת-הוראה שלמד באוקספורד, הוא טען שהוא "בוגר אוקספורד". היו עוד כמה זוטות, שעל אחת מהן – שבועת שקר – ישב בכלא, מה שחירב לו קריירה כחבר פרלמנט אבל לא פגע, כנראה, בקריירה הספרותית שלו.

המסקנה? אם אתה נוטה לספר סיפורים, למצוא תאורים חליפיים מחמיאים לחייך ולא מתעקש על אמירת אמת, דווקא, אתה כנראה סופר... כל הכבוד, ארצ'ר.

בשעה שקראתי את דפיו האחרונים של הספר הזה הגעתי למסקנה שאילו הייתי מתגלגלת בבגד ים על קרחון בסיביר הייתי סובלת הרבה פחות.
הספר הזה היה פשוט טעות נוראית.
אני לא אשקר, ההתחלה הייתה טובה, אפילו מצוינת! - הסיפור התקדם בקצב מעולה, התקופה והמאפיינים שלה נכתבו בצורה מסקרנת והדמויות היו קלות להבנה. גם הרעיון המרכזי של הספר - "מה היה קורה אם היינו בוחרים באפשרות השנייה" - הרשים אותי מאוד ורק גרם לי לרצות להמשיך לקרוא.
אך אי שם בעמוד מאתיים, בשלב בו הדמות הראשית התחילה את לימודיה האקדמיים, הספר פשוט הפך להיות התעללות.
זה היה נראה שארצ'ר מנסה לדחוף בכוח את כל הידע שיש לו בפוליטיקה ובכלכלה לתוך הספר בדרך לא נעימה ולא מעניינת. הוא דחס ודחס ודחס ודחס עד שכמעט אמרתי די. אני לא הבנתי מה הייתה הנקודה שלו בקטע הזה, זה תסכל אותי ושיעמם אותי מאוד.
גם העולם הפנימי של הדמויות נשאר בדיוק אותו הדבר לאורך כל הסיפור, לא השתנה או נוסף דבר - ובהתחשב בזה שהן עברו לא מעט אירועים זה היה פשוט בלתי נסבל.

אני לא יודעת למה התעקשתי לסיים את הספר, אבל הסוף דווקא היה מפתיע ולא צפוי, די מקורי האמת.
הספר הזה היה יכול לקבל ארבעה כוכבים אם היו תולשים ממנו איזה מאתיים עמודים מיותרים.

לא מומלץ.

לא פעם תוהה אדם בשאלה מה היה קורה אילו? זו גם השאלה המרכזית בספר זה. הספר מתחיל באלכסנדר, נער שנולד וגדל בלנינגארד, עיר מרכזית בברית המועצות. הוא בן לעובד נמל וטבחית באותו הנמל. הוריו הם אנשים פשוטים, אך פתוחים ונאורים בהשוואה לסביבתם.
הספר מתחיל בתיאור הדינאמיקה של אלכסנדר עם הוריו וברצונו של אביו להחדיר טיפה של מודעות באשר לזכויות אדם לתוך סביבה סובייטית שבה איש אינו מאמין לאיש. הרצון של האב לשינוי בא לידי ביטוי בשאיפתו להקים איגוד מקצועי עבור עובדי הנמל.
שאיפתו של האב לא יוצאת אל הפועל עקב תאונה מצערת, או שמא חבלה מכוונת?
לאלכסנדר יש חבר בשם ולדימיר, לפני מותו, מזהיר האב את אלכסנדר שלא לבטוח באותו הנער וזו הצידה לדרך שלוקח אלכסנדר למסע הארוך אליו הוא יוצא. מתוך סיבות רבות אלכסנדר ואמו לא יכולים להישאר לגור בברית המועצות ומכאן ואילך מתפצל הסיפור לשניים. בסיפור אחד עולים הנער ואמו לספינה המפליגה לאנגליה ובסיפור אחר הם עולים לספינה המפליגה לארה"ב. באנגליה שמו של הנער הוא סשה ובארה"ב שמו אלכס.
הרעיון של הספר יפה, אבל מרגע שהסיפור מתפצל העלילה אינה רציפה. הסופר כותב מספר פרקים על אלכס ואז מספר פרקים על סשה. וכל פעם שהיה מעבר בין הדמויות, הייתי צריכה לחזור אחורה, כדי להיזכר היכן עצר סיפורה של הדמות הנוכחית וזה היה מבלבל מאד.
בנוסף באיזשהו שלב בספר הייתה לי הרגשה שמדובר בשני אחים שהופרדו בינקותם (בדומה לספר אחר שלו בשם בני מזל שאהבתי יותר). ההמתנה למפגש בין אלכס לסשה התפתחה באופן בלתי נמנע, אך איך יכול אדם לפגוש בעצמו? אולי גם זו שאלה שרצה לשים הסופר לדיון?
כמו שניתן להבין הספר מעורר מחשבה ולדעתי יש לו ערך הסטורי, למדתי רבות על רוסיה הסובייטית, על ההבדלים בינה לבין אנגליה או לחלופין על ההבדלים בינה לבין ארה"ב. יחד עם זאת, ההתעסקות הרבה של הסופר בהיסטוריה ובפוליטיקה פגמה לעיתים בספר מהבחינה העלילתית.
לסיכום: אני חושבת שמי שאהב את ספריו הקודמים של ארצ'ר יאהב גם את הספר הזה, למרות שהוא פחות מוצלח ודורש סבלנות רבה.

בסוף הספר ההתרשמות שלי הייתה שהפילו אותי בפח וקראתי ספר מטופש ומקושקש. כביכול הימלטות מרוסיה לאנגליה/ארה"ב והצלחה מדהימה בחו"ל עד שחוזרים הביתה לימי פוטין. צריך להיות ספר טוב, נכון?
אבל האמת היא שזה פשוט ספר אמריקאי מאד - הדמויות שטוחות מאד, אין רגשות, אין חשיבה, אין שום דבר מסובך. הספר כאילו נכתב להיות תסריט לסדרת טלוויזיה. סדרות כאלו אני אוהב כי הן קליטות מאד וחסרות התחכמות, אבל לקרוא אותן בתור ספר???
מאד ברור שלא הייתה כאן חקירה מעמיקה כפי שעושים סופרים טובים לפני שהם כותבים רומן שמתפרש על פני חמישים שנה ובצורות משטר שונות. הרושם הוא שארצ'ר ריפרף בגוגל כדי להיות מחובר לארועים, קרא הרבה עיתונות צהובה ופרובוקטיבית ועל בסיס שתי רגליים אלו כתב ספר עם כריכה יפה.
חבל על הכסף. אפשר לעבור את החיים גם בלי לקרוא את הקישקוש הזה.

לא יודעת איך לדרג את הספר. הכתיבה של ארצ'ר טובה, בסגנון שאני אוהבת. התקופה היא תקופה שאני אוהבת לקרוא עליה, ברית המועצות הסובייטית. אבל...
שני סיפורים מקבילים עם אותן הדמויות בחזקת "מה היה אילו" - הסיפור של אלכס ואמו והסיפור של סשה ואמו (אותן דמויות כן?) כסיפורים מקבילים בעולמות שונים קצת קשה לי...

במחצית הראשונה של שנות השמונים של המאה שעברה קראתי את ׳קין והבל׳, ספר שפרסם את ג׳פרי ארצ׳ר בכל העולם. אני זוכר את הקריאה בו כעונג צרוף ממש. עד היום, מסיבות שונות, לא קראתי ספר נוסף שלו עד לספרו האחרון ׳עץ או פלי׳. אני יכול לומר בסיפוק שהספר הזה גרם לי עונג גדול לא פחות מ׳קין והבל׳. ארצ׳ר כל כך מוכשר, בעל דימיון ויצירתיות יוצאי דופן שהצליח לסיים את הסיפור באופן מפתיע במיוחד. אז נכון שלא הייתי מגדיר את הספר הזה כספרות גדולה וארצ׳ר כנראה לא יהיה אף פעם מועמד לפרס נובל אבל אם הוא הצליח לרתק אותי לספרו בצורה כזו, למרות אי אלו בעיות אמינות בסגנון ג׳יימס בונד, מבחינתי הוא הרוויח את חמשת הכוכבים המנצנצים.

הספר נכתב כשני סיפורים נפרדים (ולדעתי ממולץ לקרוא אותם כך), הכתיבה זורמת כמו שג'פרי ארצ'ר יודע, הסיפורים עצמם די סתמיים אבל המילה האחרונה (ליטרלי האחרונה)בספר, גרמה לי לכל כך הרבה רגשות בבת אחת שהיה שווה כל הספר (לא כדאי להציץ).