ספר שמצריך קריאה חוזרת.
המון קטעים של פרוזה שעוסקים בנושא אחד (האדרת נשים) וכל אחד עומד בפני עצמו עם אמירה ועומק.
עם כל אישה נאדרת, יש גבר מושפל. בהתחלה ניתן אולי לחשוב שמדובר במין פריקה אירוטית-ביזארית גחמנית של חנוך לוין, אבל יש פה הרבה מעבר.
עם כל סיפור יצאתי ברגש אחר, ואמת שישנם גם סיפורים שקצת מגרדים לקריאה, אבל באמת אפשר להרגיש את הצעקה הרעיונית שלו מהכתב.
חנוך לוין אגדה. אני לא טיפוס של מחזות ותיאטרון (לפחות עד שאכיר) אך הספר הזה בהחלט יגרום לי לקרוא עוד ספרים שלו. עוד לא נתקלתי בסופר מהתקופה הלא רחוקה שכותב בצורה כזאת, ובנושאים כאלה.
ושוב, למרות שהכל ממש עוסק בנושא אחד של משרתים, גבירות והשפלות, הכתיבה שאיתה הוא מתאר כל סיפור היא שונה לגמרי ושווה חקירה בפני עצמה.
ברור לי שכבר חקרו את העולם המיוחד של חנוך לוין ולמעשה כבר התחלתי לחפש אחר המונוגרפיה שעשו עליו, ואני מקווה שבאמת אשיג כל פיסת פרוזה שלו.
ספר מוזר, אבל מוזר מהטובים.
נ"ב: ניסיתי סקירה אחת בלי להזכיר את ב"ז, אבל הפעם נכשלתי. אז הנה:
אני חושב שהספר הזה הוא מין חתיכה שמאפיינת דווקא את הסופרים הגדולים שאני אוהב, וזאת כנראה הסיבה שכלכך אהבתי אותו.
גם ב"ז וגם דוד פוגל, שניהם באהבה שלהם וביחס שלהם לנשים מאוד זהים. שניהם מעריצים נשים בצורה של מושפלות, וכמעט תמיד הרומנים וקשרי האהבה שלהם מסתכמים בקשר עם אישה שגדולה מהם שהם מעריצים, או מישהי שחכמה מהם, במידה שהם ירגישו לידה קטנים.
לא סתם פוגל כתב את "חיי נישואים" שיכול היה להיכתב עם הספר הזה של חנוך לוין בלי בעיה, והמצב הזה, היחס הזה לנשים, מאוד שובה אותי. יש בכל זה משהו מאוד עמוק ושונה, ועוד לא מצאתי את הזמן והשפה שאוכל לתאר איתם את המחשבות העיקריות שלי בנושא, וע"כ הסקירה הזאת כזאת רזה.


















