פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא... לא יכול לנשום.
ככה.
התחלתי לקרוא את הספר, והתחלתי לזוז בחוסר נוחות על הספה. ההתחלה הזו היתה עוצמתית כל כך בשבילי, זרקה אותי לפברואר 2009. זה היה ערב ט"ו בשבט, באותו יום עבדתי במשמרת בוקר. כבר כשקמתי הבנתי שאני לא בסדר. לא נכנס לי אויר לריאות. כאילו מישהו לחץ לי בגרון ולא נתן לאויר פתח להיכנס. זו הרגשה נוראית. אבל ממש. חוסר אונים ופחד שביחד התכדררו לכדור ענק של בהלה.
תמיד מדהים אותי מחדש איך מילים שכתב מישהו אחר, בדרך כלל אדם זר לי ברמה כזו או אחרת, מצליח לעורר בי כזו הזדהות בעזרת המילים, ואף תחושות פיזיות.
וזה ( חֵלֶק) אבל נכבד, של ספר טוב. אני אוהבת שספר מדגדג בי ברגש. מעורר את הזיכרונות הפרטיים שלי, שאגב, לא חייבים להיות טובים, בצורה כזו שאני לגמרי שם, והזדהות מוחלטת עם הכתוב.
רונן, גבר באמצע החיים, מרגיש יום אחד שאין לו אויר. הוא לא מצליח לכניס אויר לריאות. משהו חסום. על פניו הכל בחייו טוב. הוא נשוי לאשת נעוריו, אב לבן ובת בוגרים שכבר חיים את חייהם מחוץ לבית, בעל עסק מצליח. אבל אם עד היום חייו היו כמו פאזל בו החלקים כולם מסודרים נכון, והתמונה שלמה והדוקה, פתאום הוא מרגיש שהתחילו רווחים בין חלק וחלק, והתמונה זקוקה להידוק, לסידור מחדש.
המחסור הזה באויר, הוא באמת תחושת חנק או רק סימפטום למשהו עמוק יותר?
אצל שגב, כמו תמיד אצל שגב, הכתיבה היא מהלב. הוא תמיד יודע להגיע ולגעת בשורש, ולא לגרד רק את השכבה העליונה.
איך כותבים געגוע? אין לי מושג איך, אבל אני יודעת לזהות אותו כשאני פוגשת בו. ואצל שגב יש הרבה געגוע בין המילים. וזה מה שעושה את הספר הזה כמיוחד כל כך.
אני לא מכירה את דרור, אבל כל כך ברור לי מעבר לכל ספק, שגם בחייו הוא אדם מתגעגע. רק אדם מתגעגע יכול לכתוב ככה. בצורה כזו שאתה יכול להרגיש את הערגה שעולה מבין השורות ואופפת אותך. אני יודעת לזהות את זה, כי אני כל כך כזאת. הגעגוע הוא כמו סיר היושב על אש נמוכה ולוחשת, וזו מזינה אותו כל הזמן. הוא תמיד שם.
הדמויות בסיפור, כולן נכתבו באהבה עצומה שברובה נולדה מתוך געגוע עמוק ואינסופי.
געגוע לאנשים, געגוע למקום, געגוע לתקופה, געגוע למי שהיינו פעם, ואפילו למי ומה שאנחנו עכשיו. הרגע הנוכחי מהר מאוד יהפוך לגעגוע.
מה שעוד ברור לי זה שהדמויות, כולן, הולבשו על דמויות בשר ודם. זה כל כך נקרא כך בין המילים, כן, כולל הכלב ארתור.
והמוזיקה! כמו בשלושת ספריו הקודמים, יש לה נוכחות נושמת ובועטת. והיא נוכחת בספר לא רק כצלילים ותווים. אלא ככוח המחבר בין אנשים לתקופות, כגשר בין החיים למתים, כסַמָּן.
יש לספר פלייליסט (מזמן כבר אמרתי שחובה! פשוט חובה להצמיד פלייליסט לכל ספר)והפלייליסט הזה הוא בין המשובחים! יש לינק בסוף הפוסט, תקשיבו לו, כדאי מאוד!
"פועם" הוא ספר שפועם בקורא מן הרגע הראשון. יש בו חַיּוּת לכל אורכו, הרבה חיים, ובכלל, יש בו תנועה מתמדת ומקצב קבוע, וזה אגב, בכל ספריו של שגב, התנועתיות. וגם בשם הספר היא נוכחת , היא דו כיוונית. קראו את שם הספר מהסוף להתחלה. מה קיבלתם? מעוף. הכי תנועה, תמיד.
ואני תמיד אוהבת להתעכב על הכריכה, אז הכריכה היא וואו. ומכל הבחינות, ובמיוחד לגבי התוכן שהיא מתאימה לו כמו כפפה ליד.
הספר הזה היה לי לעונג, כל מילה בו.
מי שירצה קישור לפלייליסט אשלח לו בפרטי, הבנתי שאסור להעלות קישורים.
