"מותר לפחד, אין בזה שום דבר רע. כשאנשים נמצאים בסכנה, הם אמורים לפחד. אבל אל תיתני לפחד לשתק אותך, כי זה מה שעלול להרוג אותך" (עמ׳ 380).
"האיש של 6:20" מאת דיוויד באלדאצ'י (הוצאת מודן, 20253) הוא הספר הראשון בסדרת הספרים אודות טראוויס דֶווין, קצין רֵיינגֶ'רס בדימוס בצבא היבשה האמריקני שעובד עבור המשרד לפרויקטים מיוחדים (תת־משרד של המשרד להגנת המולדת). כל בוקר במשך שנה עלה טראוויס דֶווין לרכבת של 6:20 למנהטן, ונסע לעבודתו (ששנא) בחברת ההשקעות רבת המוניטין "קאול אנד קאמלי" שבוול סטריט. דווין שירת כקצין מעוטר בצבא עד שפרש בפתאומיות, ועתה הוא אחד מהמתמחים הזוטרים בעולם האכזרי של שוק ההון. במחשבה לאחור "דווין השתלב יפה בעולם הצבאי. משסיים את לימודיו בווסט פוינט, השלים גם את הלימודים המפרכים בבית הספר לרֵיינגֶ'רס, ועבר בהצלחה את מבחני הזחילה, ההליכה והריצה, כפי שנקראו שלושת השלבים. אין ספק שהחלק הקשה ביותר היה המחסור בשינה. הוא וחבריו ליחידה ממש איבדו את ההכרה תוך כדי עמידה. בהמשך הוא הגיש מועמדות ליחידת העילית, רֶגימֶנט הרֵיינגֶ'רס ה־75. האימונים שם היו מפרכים עוד יותר, אבל הוא שמח להימנות עם הכוחות המיוחדים, ואהב במיוחד את משימות ההסתערות המסוכנות והתובעניות שנדרש לבצע" (עמ׳ 10).
דווין היה "צוער למופת בווסט פוינט. ואז טירונות חי"ר, בית הספר לרֵיינגֶ'רס, קורס צניחה, חטיבת הסטרַייקֶרים של פוֹרט לוּאיס" (עמ׳ 37). לאחר שדווין השלים את ההכשרה "בבית הספר לריינגֶ'רס והוצב ברֶגימֶנט הרֵיינגֶ'רס ה־75" (עמ׳ 38), הוא שימש, בין היתר, "מפקד פלוגת ברדלי בפוֹרט סטיוארט עוד שנה וחצי. ואז גדוד הריינגֶ'רס של בסיס האוויר האנטֶר. שוב מפקד פלוגה, ולאחר מכן קצין מטה. ולאורך כל הדרך, תקופות של שירות קרבי מלא באפגניסטן ולאחר מכן בעיראק, ועוד משימות ומבצעים מיוחדים בעשרה חורים אחרים בעולם, מקומות שבהם אם היית מפשל היית זוכה בדגל על הארון ובהעברה מכובדת לבסיס חיל האוויר בדוֹבֶר" (עמ׳ 38).
במהלך שירותו עוטר "פעמיים בעיטור לב הארגמן, פעם אחת בכוכב הכסף, ובשלל אותות ועיטורים נוספים. בז'רגון הצבאי הוא היה שק"ל, שועל קרבות לוחם. אלא שהוא ראה בעצמו ניצול" (עמ׳ 10). בזכות הצטיינותו "הוא קודם לדרגת סרן בהתאם ללוח הזמנים המקובל וענד את הארונות על כתפיו בגאווה רבה, אלא שאז הוא נאלץ לפרוש כי לא הייתה לו ברירה. זה קרע אותו כבר אז וזה קורע אותו גם עכשיו. הוא היה איש צבא בכל רמ"ח איבריו, עד לרגע שבו כבר לא היה יכול יותר. אבל זו החלטה שלא הייתה לו ברירה אלא לקבל" (עמ׳ 11). מאחר וכך השלים תואר שני במנהל עסקים ופנה לעבוד כאנליסט מתחיל בבית ההשקעות היוקרתי "קאול אנד קאמלי" שבמנהטן.
הנסיעה ברכבת שגרתית למדי, זולת מקטע אחד בנסיעה שבו עוברת הרכבת על פני ביתו של בראד קאול, המיליארדר שעמד בראש בית ההשקעות שבו עבד דווין, ושם כמעט כל בוקר השתזפה צעירה יפיפיה בביקיני (תמיד בצבע אחר) על שפת הבריכה, מופע משובב נפש עבור הגברים שנסעו ברכבת. בוקר אחד נמצאה גופתה של שרה יוּז, אנליסטית בכירה ומבריקה (ויפה) שעמה ניהל דווין רומן סודי, בבניין בית ההשקעות. בהתחלה מותה נראה כהתאבדות של עובדת שלא עמדה בלחץ, אך עד מהרה התברר כי יוז נרצחה. מייל אנונימי בנושא נשלח אל דווין וגרם לו להתחיל לחקור את נסיבות מותה של אהובתו לשעבר. כשחקירתהמשטרה חושפת את דבר הרומן שלו עם יוז, דווין נכנס מיידית לרשימת החשודים.
הגנרל בדימוס אמרסון קמפבל גייס את דווין לעבוד עבורו כסוכן של המשרד לפרויקטים מיוחדים (תת משרד של המשרד להגנת המולדת) בכדי לפענח את הרצח של יוז וגם כדי לנסות ולברר מאיפה מגיע כל הכסף של קאול, שנראה כמי שמלבין כספים עבור הממשל הרוסי או גורם עוין אחר. "קמפבל שירת כמפקד פלוגה בווייטנאם, היה מעורב בכמה מהקרבות המסויטים ביותר של אותה מלחמה ארוכה ומכוערת, וזכה כמעט בכל עיטור עוז אפשרי. וכמו דווין, גם הוא היה ריינגֶ'ר בכל מובן אפשרי. בשנים שחלפו מאז, הוא לקח חלק כמעט בכל זירת לחימה של ארצות הברית, כולל מלחמות המפרץ הראשונה והשנייה. הוא סיים את הקריירה כגנרל של שני כוכבים, לאחר שפיקד על הבסיס בפוֹרט בֶּנינג שבג'ורג'יה, שם זכה גם דווין להתקבל רשמית ליחידת העילית של הכוחות המוצנחים שנקראת ריינגֶ'רס, אף שדרכיהם של השניים מעולם לא הצטלבו" (עמ׳ 44). במהלך שירותו "לקמפבל היה מוניטין של מפקד קשוח אבל הוגן, חייל של חיילים. הוא דאג תמיד לכוחותיו יותר מאשר לכוכב הבא שעל כתפו. ואז הגיעה הקריירה שלו לסיומה. בכתבה אחת דוּוח שקמפבל השיב על שאלות בכנות חסרת פשרות במהלך שימוע כזה או אחר בקונגרס, וראשי הצבא לא אהבו לשמוע כנות ברוטלית כזו מצד אחד מהקצינים הבכירים שלהם. נראה שהאיש אולץ לפרוש, ופנה לחפש עבודה במגזר הפרט" (עמ׳ 44).
אז מתגלים מקרי רצח נוספים, ובלש תוקפני מאיים לחשוף סודות מעברו הצבאי אם לא יסכים להשתתף בחקירה חשאית הנוגעת למקום עבודתו. עד מהרה דווין התגלה כסוכן נחוש, חריף ובעל תושיה, וזה לא מזיק גם שהוא צלף קטלני עם אגרופים שאינם מפלנל. כשהוא נקלע לסכנה לצד שותפתו מישל מונטגומרי נראה תחילה כי הרעים הצליחו להפתיע אותו והציבו בעמדת נחיתות. אולם אז דווין השכיב את מונטגומרי "על הספה, בגבו אל הגברים. ידו החליקה אל מתחת לחצאיתה. הוא שלף את אקדח הברטה הקומפקטי בגודל כף יד שנתלה על ירכה של מונטגומרי, מתחת לחצאיתה המתרחבת. תוך שבריר שנייה הוא הסתחרר במקומו ושחרר שתי יריות מהירות" (עמ׳ 404). גבר "עם ה־MP5 היה הקורבן הראשון שלו, כי כלי נשקו היה הקטלני ביותר בקרב טווח אפס. רובה ציד מספר אחת היה הקורבן הבא, לאחר שדווין אמד את הבחור והסיק שהוא מרגיש בנוח יותר עם כלי הנשק שבידו מאשר רובה מספר שתיים" (עמ׳ 405).
ככלל, באלדאצ'י הוא מכונת מותחנים בינוניים שעלילתם הזויה. גם הפעם קשה לומר ששרטט עלילה סבירה מאוד. אולם בסך הכל הספר הוא ספר מתח מהודק שקשה להניח מהיד ולצד החקירה הראשית שניהל דווין במטרה לפענח את מי באמת משרת המשרד ("הפירמה" של גרישם מישהו?) שמשלבת היטב בין פשע לריגול שילב הסופר חקירה נוספת, חקירת הרציחות, שמזכירה במעט (בכך, ורק בכך ולא באיכות הכתיבה) את ספרי הבלש הקשוח של האמט וצ׳אנדלר, שבהם לבלש תמיד יש שתי חקירות, לכאורה לא קשורות, שמשתלבות בסוף. כאמור, מותחן מוצלח ומותח ומהנה. שווה.
