• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סרט עם סופיה

סרט עם סופיה

מאת הרמן קוך

הביקורת של אלון דה אלפרט

תמונה של אלון דה אלפרט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
סרט עם סופיה

סרט עם סופיה

מאת הרמן קוך

הביקורת של אלון דה אלפרט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של אלון דה אלפרט
הוצאה לאור:תכלת
שנת הוצאה:2022
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אירית פריד
לפני 3 שנים

“מה שנראה כמו סיפור לוליטה של עידן מי-טו, מתגלה כמשהו אחר..." כך הדהדה הכותרת בעיתון "הארץ" שמשכה את”

3/12
ביקורות על סרט עם סופיה
הבאה
מורי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 3 שנים

“המלצות על ספר צריכות להיות הכל חוץ מהמלצות של עיתון על הכריכה הקדמית. המלצה שהיא אי-המלצה בולטת היא”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•2 דקות קריאה

****





המספר הוא במאי הולנדי מזדקן (ששינה את שמו ל"סטנלי" האמריקאי, חסר האופי, הרוצה-להיות-קובריקי) שעשה כמה דברים בחיים אבל לא באמת, כלומר לא בסקייל אמריקאי אלא רק הולנדי פרובינציאלי, שמצד אחד ויתר על החיים ועל ה-FOMO שהם מציעים - לכל מי שעדיין צעיר, בכל אופן - ומצד שני בוערים בו עדיין רמצים של להט ורצון להשאיר חותם ולא להירקב לאטו כאחד האדם. בביתו של סופר (מזדקן), אחד מגיבורי סרט דוקומנטרי-ביוגרפי שהוא מביים, הוא פוגש את בתו בת השש עשרה של הסופר, סופיה, ונופל בקסמיה. כמתוך רפלקס של חיה גוועת הוא מציע לה להשתתף בסרטו הבא - זה שעדיין לא נולד עדיין באותו עת - והיא מסכימה. בגילו המופלג, בבדידותו וברצונו "לגלות" עוד כוכבת אחת, מתעוררים בו רגשות כלפי סופיה שחלקם אפלטונים ואבהיים - לפחות זה מה שהוא מספר לעצמו - וחלקם טהורים פחות - ואת זה הקורא מנחש די בקלות בעצמו. הם יוצאים לצילומים חובקי עולם, עריכות, שינויים, לחצי הפקה וליהוק, אבל בעצם מה שקורה הוא שהם מספקים להרמן קוך הסופר אפשרות לפרוש שוב בתוך ספר בדיוני את משנתו המיזנטרופית, העוקצנית, הצינית על תחלואי החברה המערבית בכלל וההולנדית בפרט, על הזדקנות, על שאיפות כמוסות ועל החיים וכל קסמם הרע.

הייתי רוצה לכתוב שזה מצליח, שהספר כבש אותי כיתר ספריו של קוך, אבל לראשונה אצלו, משהו הרגיש לי כאן עבש וממוחזר, כמו ספר אחר של קוך שכבר קראתי ושכחתי. more of the same, גם לחובבי הרמן קוך.

השתעממתי, ורק רציתי שהספר ייגמר. למזלי, הוא קצר למדי, אז זה לא לקח יותר מדי זמן.


****

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Boaz Ben-Zvi
Boaz Ben-Zvi
תמונה של אפרתי
אפרתי
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
תמונה של ברידג'
ברידג'
תמונה של לי יניני
לי יניני
א
אנוק
תמונה של מיכל
מיכל
31קוראים|גיל ממוצע57|42%נשים

על המבקר

תמונה של אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

ותיק
חבר מזה 17 שנים
446 ביקורות•60 נבחרות•14,005 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות446
ביקורות נבחרות60
לייקים שקיבל14,005
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת153ספרות מקורית92מתח ריגול והרפתקאות84

דיון על הביקורת

15 תגובות
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 3 שנים

תודה פאלפ פיקשן. מבדיקה שעשיתי נראה במפתיע שגם אני לא מאוד התלהבתי מ"ארוחת הערב".

הושפע או לא מוולבק, הכתיבה של קוך בדרך כלל יעילה ומהנה, וגם כאן זה ככה. נראה שפשוט, וואלה, לא התלבש הפעם אהוד, תודה :-) הלוואי שאיהנה מיותר ספרים, אבל אל תיקח קשה אם לא. זה טעם אישי ותו לא. דעתי לא נחשבת יותר מזו של טכנאי המטוסים הממוצע
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 3 שנים

אלון, זה ממש לא נכון.

אלון דה אלפרט אני מכיר רק אחד ואתה לא מישהו לא חשוב. נהפוכו אני נהנה לעקוב אחריך והדעות שלך דיי חשובות לי. כולי תקווה כי ירבו כמה שיותר ספרים שתהנה מקריאתם.
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 3 שנים

קראתי לפני כחודש את 'ארוחת הערב'.

לא מבין ממה ההתלהבות הגדולה. כלומר , הוא לא רע והכל, ניכר ששאב השראה מוולבק, עבורי זה היה ספר טיסה תרתי משמע. אולי אנסה עוד משהו משלו, אבל זה ממש ממש לא דחוף לי.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 3 שנים

יש דעות שונות. למה להצטער על דעה אחת של מישהו לא חשוב?

אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 3 שנים

אלון, אני מודה שמצער אותי שלא אהבת

את הספר. אני לא רק שנהנתי לקרוא אותו אלא בעקבותיו רכשתי את כל הספרים של הרמן קוך וקראתי את כולם. נכון שלא כל הספרים ברמה אחת (לדעתי גם לא הגיוני שיהיו) אבל בכל זאת נהנתי מכל אחד מהם.
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

אהבתי יותר ממך ולא השתעממתי

אבל אני חושבת שאני מבינה על מה אתה מדבר.
אנקה
אנקה•לפני 3 שנים

בינגו קלעת.

גם משמעם וכל הזמן חיכיתי שיגמר הסיוט. זה לא ברמה של שניים מהספרים האחרים שלו שקראתי.
ראובן
ראובן•לפני 3 שנים

לא מתעקש, אלון. לכל אחד ראייה משלו.

דעתך לגיטימית לחלוטין. לא פחות מהסיפור עצמו הכתיבה דיברה אלי מאד. הכתיבה קובעת המון אצלי והלזניה הזו ממש טעימה לי..
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 3 שנים

גם אתה לא מסכים? עם מה?

מדהים. הבנאדם אומר שהלזניה לא טעימה לו, ואתם מתעקשים שהיא דווקא מצויינת
ראובן
ראובן•לפני 3 שנים

סקירה מעניינת שאינני מסכים איתה

דן סתיו
דן סתיו•לפני 3 שנים

אלון דה אלפרט

סקירה מאלפת. תודה.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 3 שנים

על מה יש להסכים שלא להסכים, מורי? אתה חווית משהו אחד, אני משהו אחר. לגיטימי

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 3 שנים

לא מסכים, אושר. גם אם יש מקום להשוואה, כי שניהם אירופאים עם מידה של ביקורת על החברה המערבית,

אלומת הפנס של קוך הרבה יותר ממוקדת, והוא עוסק בערכי משפחה, בכסף, ובכוח, בעוד וולבק מדבר על משהו הרבה יותר רחב, פוליטית וחברתית.
מורי
מורי•לפני 3 שנים

נסכים שלא להסכים.

א
אושר•לפני 3 שנים

לא אהבתי. הרמן קוך הוא גרסת הali express של וולבק.

15 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט

נמסיס

נמסיס

גרג הורביץ

****





משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.

גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.

אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משבר

משבר

רובין קוק

****





שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא?
כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די משונה, מין דרמה משפטית שנראית כאילו כתבו אותה כפרומפט, שמגוללת תביעה של רשלנות רפואית שמגיעה לסיומה ונפתרת ברובה על ידי אחד ג׳ק, רופא משפטי. כן, זה לא סתם נשמע כמו פרק בסדרה מתחילת שנות האלפיים על פתולוג שפותר פשעים, זה ככה בדיוק. ואז חייבים לשאול, מה זה נותן לי בחיים? למה קוראים את זה? זה כמו לנסוע באוטובוס לשום מקום. הנה, ישבתי, קראתי, 430 עמודים או משהו של אינפורמציה שמתורגמת באופן נוקשה וכמעט מילולי, אבל מה קיבלתי מזה?

שום תובנה מרחיקת לכת או אפילו לא מרחיקת לכת על החיים, על העולם שאנחנו חיים בו. לא על רפואה משפטית, לא על דרמה משפטית, לא שום דבר חדש על עורכי דין ועל אובג׳קשנים. סתם, סתם, סתם. אז למה? לא יודע. זה לא כל כך מעניין. מה קיבלתם מהביקורת הזו? כנראה שגם לא הרבה. זה לא משהו שישנה למישהו את החיים. מי אני בכלל?

אקזיסטנציאליזם בשבת בבוקר, קווים לדמותו.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

נלסון דה-מיל

****





שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.

הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.

ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.

לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שריון האור

שריון האור

קן פולט

****





קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים אלה ממש ויכול לדקלם מתוך שינה כי העאמות האלה לא קולטים אם זה לא בפורמט של סטורי - שורשי עליית הלאומיות באירופה, עיור, חילון, המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, עליית נפוליאון וכן הלאה. הכול יש פה.

הספר, כתמיד אצל פולט, סאגה נעימה לקריאה אך חפרנית רצח, פרי תחקיר מעמיק ומרשים שלו על התקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתמקד בדמויות פיקטיביות בתחום טוויית הבדים מעיירה בדרום אנגליה, וכרגיל משבץ אותן היטב באירועים ההיסטוריים, באופן פורסט-גאמפי די מאומץ, אבל וואלה, לרוב זה עובד איכשהו כי בכל זאת פולט סופר מנוסה וחרוץ שיודע את מלאכתו.
תוך עשרים עמודים לכל היותר מבינים מי הטובים ומי הרעים. הרעים - בעלי אחוזות, אצילים, וכד׳ - הם רעים לתפארת, הטובים - בדרך כלל העניים - סובלים בשל היותם טובים, והמלחמה ביניהם (עם נצחונות קטנים לכאן ולכאן כדי לשמור על המתח) מתפרשים על פני כל הספר עד לנצחון הצפוי של הטובים על פני הרעים, לא בלי מחיר כמובן. בדרך העקלקלה אנחנו מתוודעים לחבלי המעבר מכלכלת כפר חקלאית וקהילתית בעיקרה למודל תעשייתי מהיר וחסר פנים ורגש, לחיכוכים המתבקשים בין שכבת האצולה להמון העממי מהמעמדות הנמוכים ובין הכנסיות למיניהן לקומון סנס החילוני, והשינויים הטקטוניים ברמה הבינלאומית, עד לעליית נפוליאון והקליימקס בקרב ווטרלו. פולט מלהטט בכל השדות האלה כמעט בלי להישמע דידקטי או מחנך מדי, אבל תוצאת הלוואי של לאחוז בחבל הזה משני קצותיו מתבטאת בדמויות סטריאוטיפיות בעלות מנעד רגשי דל, שמונעות אך ורק על ידי הסביבה או כתוצאה מדחפים גנריים כמו למשל תאוות בצע, שאפתנות, חרמנות או רדיפת צדק. את ליטרת הבשר לעולם הפרוגרסיבי פולט משלם בצורת תיאור סכמטי משהו של מערכת יחסים הומוסקסואליים ועוד אחת - עוד יותר סכמטית - לסבית, כשאלה מתקבלות איכשהו בהבנה ושתיקה על ידי הסביבה, אלא שבעוד היחסים ההטרוסקסואליים בספר מפורטים לעתים עד לרמה של מי עושה מה ואיך ואיפה ובאיזה גודל, ההומואים בעיקר ״חולקים יצוע באותה בקתה״ יחד ומדי פעם מתנשקים. נו, שוין, בואו לא נגזים.

כמו שכתבתי פעם על אחד מספריו האחרים של קן פולט - החווייה מהספר תלויה רבות באיך שמגיעים אליו. הוא יכול להיות רומן משמים למדי מבחינה ספרותית, ולחלופין ספר היסטוריה מרתק. אני די נהניתי, צלחתי בקלות יחסית את 600 ומשהו העמודים האלה, וגם אם לפעמים העברתי בטעות שני דפים במקום דף אחד, לא נראה שהפסדתי הרבה. ככה זה בהיסטוריה.



*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ללא חרטה

ללא חרטה

טום קלנסי

****




כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.

מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.

קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.

יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ספר הבצלים הירוקים

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

אני לא מוזיקלי אבל כשאני קורא על החברות שלו עם מייקל צ׳פמן או הג׳ימג׳ומים עם חברים בראש פינה של שנות השבעים, אני מתרגש. אני לא דתי אבל יורדות לי דמעות כשאני קורא על המפגש החלומי בין לייזר (לאונרד) כהן לרב קרליבך, או על הסידור שמלווה אותו לכל אשר יילך. אני צעיר ממנו בעשרים שנה אבל חי בכל מאודי את הזכרונות שלו מבית אביו ודודיו, ומרגיש כאילו הם שלי, אולי בזכות היותם אוניברסליים ואנושיים כל כך, שהלב עולה על גדותיו.

קצרה היריעה לכתוב על החסד שעשה עמי כשהגיע לנגן לצד מיטתו של בני יהלי את השיר, ״אל תפחד״, וכשליוויתי אותו אחר כך אל המכונית, המתיק איתי כמה מחשבות על בתו, והיופי והפחד בגידול ילדים. אנחנו שומרים על קשר מהוסס, והלוואי הלוואי שהייתי יכול לכנות אותו ״חבר״. אולי ברמה הרגשית, האידיאלית, העליונה. לפני שנה וחצי כתב לי:
״אלון יקר
סיימתי ממש עכשיו לקרוא את ספרך "באוויר", קראתי אותו בנשימה עצורה, לפעמים ממהר מדי כי חייב להבין לאן זה מוביל...
ספר כל כך מרתק, מקורי, מטלטל. כתוב נפלא.
תודה גדולה ששלחת לי.
מקווה ששלומכם ושלום יהלי טוב.
חג שמח וכל טוב״


****

תוהה מה לכתוב לו עכשיו.

****

״בערב הראשון אחרי שהסתיימה השבעה על אמי, אבא ואני נשארנו לבדנו בדירה שהתרוקנה מהמוני האנשים שהכניסו לתוכה כל כך הרבה חיים וחום. אליהו אחי הבכור חזר לפנימיית בן שמן, שם עבד כמורה לספרות. הבית היה שקט מאוד. אבא ישב על הספה בסלון, בוהה באוויר, על פניו זקן בן שבוע. אריה בחורף. הוא כל כך אהב את אמא, חשבתי, מה יהיה עכשיו. ואז הוא קם ואמר: אני הולך לטגן לנו כרובית.״

ספר נפלא נפלא.




*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נינג'ה לבן

נינג'ה לבן

אריך ואן-לוסטבאדר

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט

ביקורות נוספות על "סרט עם סופיה"

סרט עם סופיה

סרט עם סופיה

הרמן קוך

המלצות על ספר צריכות להיות הכל חוץ מהמלצות של עיתון על הכריכה הקדמית. המלצה שהיא אי-המלצה בולטת היא כזו של הניו-יורק טיימס. על כריכת הספר הזה היתה המלצה של אלסוויר (Elsevier בהולנדית). אלסוויר? מתברר שזו ההוצאה לאור המובילה בעולם בתחום המדעים המדויקים. זה חידוש ואפילו לא מרענן. איזו מן המלצה זו? אלסוויר וקוך שניהם הולנדיים, שזה כמו לשאול במבחן פסיכומטרי מה המשותף לכסא ושולחן והנבחן יאמר ששניהם מאטומים. החוצה!
אבל אני מזוכיסט ידוע והתחלתי לקרוא. לזכותי ייאמר, שלא עלה לי אגורה. הרי בחנות ספרים אני עובד ולמזלי לא בגלידריה. וכן, אני יודע ששניים מספריו אהבתי מאוד והשאר כבר לא היו קריאים. הקדמה ארוכה, אבל מתחייבת.
וככה בלי ציפיות של ממש, אבל עם זיכרון שלפחות בספרים של קוך שאהבתי, ידעתי שקוך יודע לכתוב. והוא אכן יודע לכתוב.
ניגש לעניין. סטנלי פורבס הוא במאי הולנדי עם שם שהפך לאמריקאי. לדעתו, שמו ההולנדי קשה להגייה אצל אמריקאים. עם שם אמריקאי אפשר גם לזרום טוב יותר. והיכן תהיה זרימה זו? בסרטים תיעודיים, בהם ייעודו. זהו עוד סרט פסיפס(?!) המראה נערה הולנדית המבלה חופשה באוסטרליה ובתאילנד הרחק ממכורתה. אותה נערה היא בתם של חברים, לא שחקנית מקצועית, אבל פורבס הבמאי לא הרבה לראות אותה בגדילתה וכששב לראותה והיא בת שש-עשרה, המראה שלה הכה בו בשל יופיה הלא מצוי, גם אם הוא מצוי למכביר בסקנדינביה. והנה ספוילר, לא שלי, שלו, שמשהו עומד לקרות בין הבמאי המזדקן, בן דמותו של קוך, עכשיו בן 69 (ב-2023) ובינה. אלה שבאין עלילה מספר לנו פורבס על כל מיני דברים עד שה"עלילה" נשכחת ושועטים קדימה, הרי "הוא" יודע לכתוב, ולא משנה כבר מה אמור להתפתח. אנחנו לומדים מדי פעם על עולם הקולנוע, על המחיר הלא זול שלו, מחיר שהוא לא תמיד של הסט והתלבושות.
וכך זה ממשיך וממשיך ונעשה מרתק יותר ולא פחות, קוך לא נותן הנחות לעולם הקולנוע, למפיקים, במאים ושחקנים באשר הם, ולהולנדים שהם כאן סביבו והוא כבר לא חושב שהוא כל כך אוהב להיות חלק מהם.
קוך מספר לנו מפיו של סטנלי פורבס הבמאי על פטנט של היצ'קוק להראות מטבע כלשהו בתחילת הסרט, ליצור מתח כלפיו ולא לשוב ולהראות אותו עד לסיום הסרט. כבר סיפרתי לכם בתחילת הסקירה על משהו דומה. הנה אני בוחן את ההקשבה שלכם.
כך או כך, את הספר הזה אהבתי מאוד. הוא מאוד קריא, עוסק במגוון נושאים המאפשרים לירות לכל כיוון, לפגוע ולהרוג. סוג הכתיבה החביב עלי מאוד. ניכר שהוא חזר לעצמו. כאן אני חייב לומר שעצם העובדה שאהבתי את הספר תהיה בניגוד לקוראים רבים אחרים. אבל המחשבות שלי הן מחשבות חופשיות ובגילי אני כבר לא חייב לאיש כלום. אחלה ספר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מורי
סרט עם סופיה

סרט עם סופיה

הרמן קוך

#
זה ספר טוב מאד. באמת.
קראתי את כל ספריו של קוך שתורגמו לעברית. הכתיבה שלו מצויינת תמיד. רבים מרעיונותיו חדשים ורעננים. או מרעננים בכנותם. או מזעזעים ביכולתם לגעת בסודי-סודות באופן פתוח. לא כולם, כמובן, אבל מספיק בשביל לשבות את הקורא(ת) ולגרום לה להחליט לקרוא כל תרגום שלו. הסיפורים שלו אינם יוצאי-דופן, או לפחות לא היו יוצאי דופן ללא הרמת המסך שהוא מבצע על מה שעומד מאחורי הסיפור. אבל ביחד – סיפור ואמת בלתי מבוטאת בקול רם – כמוהם כפצצה שקטה אך קטלנית.

בספר הזה קוך קצת מעוקר. הולנדי היה אולי יותר מזדעזע, יותר כועס, במיוחד אם היה "לאומי" כמו כמה אנשים ממקומותינו. מן הסתם הוא היה כועס על מה שקוך חושב על התרבות ההולנדית (צמחונית, מעדיפה "חיוביות" על אמת, לא משפיעה ולא חורגת ממיקומה בהולנד) הוא היה כועס על דעתו של קוך על שחקנים הולנדים (לא יודעים לשחק. נעזרים בהמון אביזרים כדי להדגים לצופה את מה ששחקן טוב היה יכול לעשות עם הרמת זווית הפה או הגבה) בטח היה יוצא מדעתו על הערכתו של קוך את הספרות ההולנדית (אין סופרים הולנדים ידועים בעולם, פרט לאנה פראנק)
אני חושבת שבספר הזה הוא מביע דעות ורעיונות שאין אף מילה רעה להגיד עליהם. הם "נכונים" (בדיוק כמו ששפה מכובסת היא "נכונה") הם חיוביים. תיאורים של המוני תיירים שועטים לראות מונומנטים ולהנציחם בתמונה שלעולם לא תיעלם, אבל מרגע שנלקחה גם לא תעניין אותם יותר. מצד שני הם ההורסים את אותו נוף אותו הם לכאורה מעריצים. ממלאים אותו באשפה שציפורים נלחמות עליה, זוללות אותה ומתות בגללה. דעות מקובלות על הכל, שמעטים טורחים גם להתנהג על פיהם.

סופיה היא נערה בת 16 שהבמאי המצליח פוגש בה בבית הוריה, חבריו. הוא חש דחף שאינו בר כיבוש שהיא תופיע בסרטו, סרט שהוא עדיין לא יודע על מה יהיה. מאותו רגע הסרט קורם עור וגידים, וסופיה – הכוכבת הראשית שלו – מטולטלת למסע בין תאילנד, אוסטרליה ושוב הולנד. הבמאי – סטנלי פורבס, שאינגלז את שמו ההולנדי הבלתי ניתן להגייה והפך במאי בינלאומי ידוע. הוא מיטיב מאד לתאר את סרטיו העתידים, בלי תסריט ושטויות, עד לרמת הפיקסל הבודד. אבל כמו שקורה לעתים מסתבך עם עצמו, מערבב בין בימוי לתשוקה ונופל על הפנים, פשוטו כמשמעו.

ואני? התאכזבתי קצת. אמנם ספר קריא וקולח המבהיר כמו שאר ספריו את התימה של קוך. אמנם יש בו רגעים צלולים וברורים – במיוחד במשפט הסיום. אמנם קוך מעוקר הוא עדיין קוך, שאם תותר לי קלישאה ביום גרוע שלו הוא טוב מסופרים בינוניים ביומם המוצלח. אבל בכל זאת, ציפיתי ליותר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•yaelhar
סרט עם סופיה

סרט עם סופיה

הרמן קוך

מה שנראה כמו סיפור לוליטה של עידן מי-טו, מתגלה כמשהו אחר..." כך הדהדה הכותרת בעיתון "הארץ" שמשכה את תשומת ליבי לגבי הספר–"סרט עם סופיה" של הרמן קוך.

מיד אחר כך נכנסתי ל"סימניה" והבנתי שמורי "נכבש" גם הוא מאותה הגברת הצעירה בת ה-17 סופיה, שלא מובן בכלל מה היא מספקת ובמה היא מיוחדת מלבד גילה ... הוא העניק לכותר הזה 5 כוכבים זוהרים ואין לי מושג ירוק מה גרם לנדיבות הזו... ואילו אלון דה אלפרט לעומתו, הסתמן כקורא די משועמם וגם את 3 הכוכבים שלו סיפק אולי כדי לא להעליב את קוך... זה מה שהייתי גם אני מעניקה לספר הזה.

אז ככה למי שלא מכיר, קוך הוא לא רק סופר הוא גם שחקן, עיתונאי, וכותב מערכונים הולנדי בן 69, שבאופן קבוע ובהנאה רבה משתלח בתקינות הפוליטית-בורגנית-האירופית והוא לא מתבייש לומר באחד מהראיונות אתו ש"הרוע משתלט עליו ולא רק מסקרן אותו לכן הוא בודק בספרים שלו את הגבולות ואת הסוגים. לטענתו "הדמויות הופכות למעניינות יותר כשיש להן מחשבות אפלות והוא מצהיר שלו עצמו יש מחשבות שטוב מאוד שאף אחד לא יודע עליהן.. " כשאתה נלחם ברוע אתה עלול להפוך רע בעצמך"... והוא כנראה יודע על מה הוא מדבר... נראה שהפעם אולי גם מפאת גילו המתקדם הוא מנסה לסגור כאן חשבון עם כל העולם ואשתו .

קראתי את הרומן שפרסם אותו ב-2009, "ארוחת ערב" ואת "בית קיץ עם בריכה" שהיו טובים, וזה הנוכחי, ליווה אותי בשבועיים האחרונים בעיקר בערבים. בעלי צפה בחדשות ואני אירחתי לו חברה בסלון הביתי וקראתי בספר. שנינו יצאנו נשכרים. הוא לא הרגיש לבדו מול הרוע והאלימות והטלטלות שנשפכו מהמרקע, ואני לא הייתי מאוימת מול המערכה שלי עם הרמן, כי הכתיבה והנושאים של הסופר הזה בעבר היו מן הסוג שעוכר שלווה... אבל לא הפעם. הפעם הכותר הזה הוא על בימאי סרטים מבוגר, בעשור השמיני לחייו, שמנסה לקחת חסות על נערה בת 17- סופיה שמה, ולצרף אותה לסרט שלו, בעצם ליצור סרט עליה, ואולי להחזיר לעצמו עטרה ליושנה רגע לפני שהוא מחזיר את המפתחות...ועכשיו תחשבו באופן עצמאי או שתתנו דרור לכל מה שעובר לכם בראש... ההורים שלה מודאגים – ואיך לא ? ואגב במקרה או שלא הוא גם החבר שלהם. אז לא ! . תעשו עכשיו ריסט, אבל לא לגמרי... ותשאירו קצת ...

הספר אגב עתיד להפוך לסרט בשנה הקרובה- רשמו לפניכם כל אוהביו, ואולי המדיה הזו תציל את כבודו האבוד של הספר. מי יודע ...

ולמרות זאת אני תמיד מוצאת את עצמי מסוגלת להזדהות עם כל אחד ואחת מהדמויות וכנראה שזה משום שהכותב מיודענו קוך יודע להגיש לנו את הבשרים שהוא צולה עשויים כראוי, איך נקרא לזה ? WELL DAN !! אז נכון שזה לא גורמה אבל יכולתי לנגוס ממנו כמה ביסים ראויים שלא הצליחו לזכות אותו ביותר משלושה כוכבים שהייתי מעניקה לו .

לפני 3 שנים•אירית פריד
סרט עם סופיה

סרט עם סופיה

הרמן קוך

נניח שהייתם יושבים ליד בנאדם לא מוכר והוא היה מתחיל לברבר ולא מפסיק במשך כמה שעות. חדר המתנה של רופא זה לא מעשי, תור לספרית גם לא, אז נניח בתור במיון (מיון הולכים, משהו קל כמו וירוס, אבל במיון, כידוע, מחכים המון שעות).
אחרי שהיה מסיים את הדיבור האסוציאטיבי והמעניין, אם כי לא ממש חשוב, על היותו במאי נחשב בהולנד ועל עשיית סרטים בהולנד, ועל קרנות הקולנוע בהולנד, ועל השחקנים בהולנד, ולכולם היה קורע את הצורה, הייתם מסתכלים עליו היטב ואומרים: הי, אתה הרמן קוך, לא?

אז הרמן קוך כתב שני ספרים טובים, ארוחת ערב המעולה ובית קיץ עם בריכה המצוין. משם והלאה הוא הידרדר לדיבורים בעלמא. נדמה שההוצאות לאור פשוט מקליטות אותו, הקלטה של כמה שעות, מתמללות את ההקלטה וכורכות את הדפים לספר, ואז אפשר להקליט איזה סופר אמיתי שישפוך את הגיגיו על סופרים בהולנד ולהוציא לאור גם את התשפוכת הזאת.

לא אכחיש שקראתי את הספר בעניין רב, למרות שהוא משעמם נורא ולא קורה בו שום דבר. אוקסימורון? לא בדיוק, זה כמו האיש ההוא במיון שמקשקש בקומקום והקשקוש שלו מעניין, אבל לא הייתם כורכים את הקשקוש הזה לספר.

אז על מה הספר? הגיבור המספר הוא במאי קולנוע מופלא בעיני עצמו וכנראה בינוני בעיני תעשיית הקולנוע ההולנדית וגם האמריקאית (גם שם הוא מביים משהו), שפוגש יום אחד אצל ידידו הסופר את הבת היפהפייה של הסופר, סופיה. וסופיה כמו הרבה בנות שש עשרה וקצת היא יפהפייה פורחת, ומספיק רגע אחד שבו היא נכנסת לחדר כדי לגרום לבמאי המזדקן שלנו לרצות לעשות עליה סרט. כי הבמאי המזדקן שלנו, סטנלי שמו, נדלק למראה נערות יפהפיות בנות שש עשרה וקצת.

אין לו רעיון לסרט על סופיה, אבל במקום הוא ממציא משהו על סרט פסיפס (יש לכם מושג מה זה? אני אפילו לא טורחת לבדוק בוויקי, על העיקרון) ומשכנע את הוריה המודאגים שהוא יעשה ממנה כוכבת. סרט הפסיפס, מתברר, הוא סרט עם תוכן במשקל נוצה בדיוק כמו הספר הזה, סו קולד אומנות בלי תוכן, על נערה שנוסעת לאוסטרליה ושם היא רואה את בית האופרה המרהיב, שמקרוב לא כל כך מרהיב, ומשוטטת על חוף הים, פוגשת בחור קנדי, נופים חולפים, דיאלוגים נטולי תוכן, מתגעגעת הביתה, לא מתגעגעת הביתה, (לסרט קוראים השיבה הביתה) ולסרט אין תוכן ולא קורה בו כלום מהדיוטי פרי בסחיפהול ועד החזרה הביתה. אהה, שכחתי פרט מאוד חשוב, יש בסרט עוד גיבורים חוץ מסופיה, זוג מזדקן שיצא לפנסיה ומממש תשוקה לנסוע לאוסטרליה, וגם איזה חסר בית שנפצע, וחבל ששכחו לצבוע את שיניו כך שייראה כמו חסר בית נטול שיניים, ולא כמו חסר בית עם שיניים בריאות. אבל כל טייק עולה המון כסף, אז כמה פעמים מסתפקים בטייקים שצולמו ולא מצלמים שוב, כי לכל במאי אומנותי כמו סטנלי יש מפיק פחות אומנותי, ששומר על התקציב.

יש בסרט עוד שחקן, גם הוא מזדקן, עוד יותר מזדקן מסטנלי הבמאי וסופיה מתאהבת בו (בת שבע עשרה מתאהבת בבן שבעים, הגיוני, לא?) אפילו בשביל הרמן קוך זה מוגזם.

ועשיית הסרט המדהים הזה, שאפילו בנטפליקס לא היו מקרינים, הוא התוכן של הספר.

רגע, רגע, שכחתי משהו חשוב. לסטנלי יש רעיון איך לגרום לקהל שלא למצמץ במהלך הצפייה, והוא מוריד את רוב הקלוזאפים של סופיה ומצלם אותה בעיקר מאחור, כדי שקהל הצופים ישב על קצה הכיסא ויחשוב: מתי סופסוף נראה את הפרצוף היפהפה של השחקנית הזאת? ממש כמו שיהלום מטמינים בקופסה סגורה, או בכלל, כל מה שרוצים לייקר מחביאים.

בהתחשב שהספר הזה הוא כלום בכלום, כתבתי עליו די הרבה, לא?

הייתי נותנת לו 2 כוכבים, אבל הרמן קוך יודע לכתוב גם כשהוא כותב שטויות במיץ. אז ארבעה כוכבים על כשרון הכתיבה וכוכב אחד על תוכן הספר.

לפני שנתיים•
★★★★★
•אפרתי
סרט עם סופיה

סרט עם סופיה

הרמן קוך

באיזה מקום נכון היה לקרוא לספר המשובח 'איך לשחוט פרות קדושות'.
סטנלי פורבס (המספר) הוא במאי קולנוע הולנדי ותיק כבן שבעים שסרטיו זכו להצלחה וכעת הוא רוצה לפרוץ בסרט חדש, "השיבה הביתה"- מה שנקרא 'סרט פסיפס'. עלילות לא ליניאריות המתרחשות במקביל ומצטלבות בסופו של דבר. לשחקנית הראשית בחלק המתחיל בסידני שבאוסטרליה הוא רוצה ללהק את סופיה הצעירה ויפת התואר, בתם של ידידיו קארל וסימון.
הספר עצמו, בדומה לסרט, מוגש במעין פסיפס. סטנלי וצוות ההפקה עם סופיה והשחקן הוותיק מייקל בנדר עובדים באוסטרליה ובמקביל ביקורת צינית, חסרת רחמים ומושחזת על העולם דרך עיניו של סטנלי ממרום גילו ונסיונו. ובסיפור הזה המשתלב באירועים במהלך העבודה על הסרט ולקראת הפרמיירה בהולנד אין לו אלוהים, גם בתחום עבודתו. דרך עיניו לומד הקורא על תעשיית הקולנוע, טייקים וההשקעה הכספית הרבה. ההבדל בין האמנות הקולנועית לתיאטרון.
האגו הנפוח של שחקנים וניצבים, כשהאחרונים מלעיטים את עצמם במהלך העבודה בכריכים, מתבכיינים כשקפה נשפך על חולצתם וצריך לדאוג להם לחולצה נקייה.
הוא מנפץ בלי רחמים אייקונים חברתיים מקודשים. חג המולד וחגיגות השנה החדשה נלעגים בעיניו. תיירים סינים ומערביים עם מקלות סלפי ונראה שכל תכליתם אינה באמת לטייל אלא להעלות לפייסבוק ולאינסטוש את תמונותיהם חסרות ההשראה ונטולות הכישרון על רקע בית האופרה של סידני וכנסיית סגרדה פמיליה בברצלונה. מבנים שמרחוק מעוררי התפעלות אבל מי שמתבונן ממש מקרוב רואה איך כרסמו בהם שיני הזמן וכיערו אותם. התיירים החיוורים וצרובי שמש במצרים המואילים לתת טיפ למדריך המקומי היודע שעבורם מדובר בפרוטות.
התקינות הפוליטית המסרסת בימינו כפי שמשתקפת בקולנוע שהוא עצמו יצר בעברו ויודע מה הצופה רוצה. נבלים בעלי לב זהב, אם יחידנית בשוק אורגני הפוגשת מומחה לאיכות הסביבה ונרקומן בגמילה. ומה הס מלהזכיר- מהגר כהה עור המבצע שוד, רווקה נצחית מושכת בגלל אגוצנטריות חסרת פשרות ואבוי- שחקן כדורגל הומו שיצא מהארון ונזרק מהקבוצה לקול זעקות ה'גוועלד, אפלייה מבישה' בהתעלמות מהעובדה שנזרק בגלל היותו באמת שחקן גרוע.
מסעדות המציגות עצמן במדריכי נסיעות 'ידידותיות לילדים'. אז מהי מסעדה שאינה כזו?
המחבר מעלה דרך עיני סטנלי מעלה נקודות מעניינות על תפקיד ההיסטוריה בחיינו. מה היה קורה אילו נולד חמישים שנה קודם. מלחמות העולם, באג אלפיים ומגדלי התאומים. ביקורת מרומזת אודות סופרים הכותבים ספרים עבים עד הגזמה למילוי מדף.
ובמקביל לביקורתו הלגלגנית ישנן התפתחויות מפתיעות וגילויים בציר השני- סופיה, המפיק דויד רוטנברג, מייקל בנדר והוא עצמו.
'אין מקום בו לומדים להכיר את המין האנושי כמו במסיבה לאחר הבכורה. אלה שרוצים להיות קרובים, הטרמפיסטים הדבקיים. במאי חסר כישרון שלתסריט הכושל שלו יש ריח רקוב של שמן שחומם יותר מדי פעמים, מביים פרסומות ומקווה שלסרטו הבא- אם יצא- יבואו יותר מ-1,200 צופים'.
חריף, שנון ולא עושה חשבון.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ראובן
סרט עם סופיה

סרט עם סופיה

הרמן קוך

הספר הזה הוא כמו לצפות בסרט בגרסת במאי ואומר לצפות בסרט באורך מלא ותוך כדי לשמוע את קולו של הבמאי המספר על כל התלאות שעבר עם הסרט. בספר יש כל מיני איזכורים של אנשי שם מתעשיית הקולנוע, ולמרות שהרמן קוך הוא מהולנד ואנחנו מישראל אפשר להבין מזה שבכל זאת גדלנו על אותם שמות פחות או יותר, וזה מעניין, כי הוא לא סתם מזכיר אותם אלא בעניינים שתורמים לספר.

"סרט עם סופיה" זה ספר שאני מאמין שכל אחד יכול להינות ממנו דיי בקלות, ואני יכול להודות בכנות כמי שתקופה מסויימת בחייו עסק (בהתנדבות) בצילום ועריכת כתבות וידיאו ובנוסף יצר גם סרט אחד קצרצר שהדברים שהרמן קוך העלה על הכתב בשמו של הבמאי מוכרים לי מתוך העיסוק שלי היה בתחום דומה לזה. התנאים שיש בשטח שבו מצלמים ופרט לזה המצב של החומר הגולמי שאיתו אנחנו צריכים לעבוד בסופו של דבר.

~ספויילר~ בשלב מסויים בספר הבמאי מדבר על למעט להראות את פניה של (הכוכבת) סופיה על המסך. ~ספויילר~ תארו לכם למשל מצב בו אתם חוזרים הביתה עם קטע וידיאו ובו אתם מגלים שלא עליכם חיברתם את המיקרופון למקום הלא נכון במצלמה ואתם בכל זאת צריכים להוציא מזה כתבה שחייבת להיכלל במסגרת תוכנית שצריכה להשתחרר לאוויר. מהתלאות שעברתי ובגללן אני לא מתגעגע לתקופה ההיא אבל נותנים לי בקריאת ספר כזה מימד נוסף.

זה הספר השישי של הרמן קוך ואם לעשות סקירה קצרה לכל הספרים שלו. את ספר הביכורים, "בית קיץ עם בריכה" - אהבתי. את הקריאה של הספר "ארוחת הערב" - צלחתי מבלי ממש למצוא בו עניין ומהספר הנוכחי, "סרט עם סופיה" שכבר העטיפה שלו מסגירה שמדובר במשהו עם קולנוע, נהנתי מכל רגע. בעקבותיו אני רוצה לקרוא את שאר הספרים שיצאו לאור בתקופת ביניים ולא יצא לי לקרוא אותם, בתקווה שהם ימצאו חן בעיניי כמו הספר הזה. המומלץ מאוד !!!

לפני 3 שנים•אהוד בן פורת
סרט עם סופיה

סרט עם סופיה

הרמן קוך

איך אני אומרת את זה מבלי להעליב אף אחד?
ובכן, אני אגיד את זה כמו שזה עובר לי בראש - אני חושבת שהספר הזה טיפשי.

כמו סרט בלי פואנטה.
זה כמו להסתכל על אסלה מזהב במוזיאון ולחשוב: "זה בטח אומר משהו, בטח האומן טמן כאן מסר, אבל מעניין לי את העכוז מה הוא, אני לא הולכת לטרוח בלחשוב על זה, זה לא יפה או מעניין אותי בכלל. עכשיו איפה האומנות האמיתית בבניין הזה?"

העלילה לא מעניינת, המחשבות של הדמות הראשית לא מעניינות, התהליך היצירתי שלו לעיתים מעורר השראה אבל לא בקטע של ללמוד מזה אלא בקטע של לרצות לחוות תהליך יצירתי משל עצמך, כזה שאתה מבין טוב יותר מהתיאורים שכתובים כאן.

אז יש נערה, קוראים לה סופיה, ויש במאי זקן בשם סטנלי שברגע שהוא רואה את סופיה בת השש-עשרה הוא אוחז בידה קצת יותר מדי זמן ומציע לה להשתתף באיזשהו סרט שהוא עובד עליו.
העניין הוא, שאין שום סרט, הוא הולך לחשוב על סרט במיוחד עבור סופיה, כי הוא רוצה לעשות סרט עם סופיה.
יש הרבה מחשבות על... דברים, כמו חגים, סרטים, תיירות, טבע, והכול עטוף במיזנתרופיות.
האדם הזקן חושב שהוא משהו מיוחד, ואני לא יכולה שלא לתהות למה אני צריכה לדעת שהוא חושב שהוא משהו מיוחד כשברור שהוא לא.

כל הדיבור שלו על כך שהוא רוצה לשמש דמות אב, או עדיף בעיניו, דמות סב עבור סופיה - פשוט כל כך לא אמין, וקצת מגעיל.
המצחיק הוא מה שקורה בסוף, אבל זה כבר ספוילר אז שנייה.

ספוילרים

בסוף סופיה מתחברת עם שחקן זקן שמשחק איתה בסרט, שהוא נשוי ומבוגר מהדמות הבמאי הזקן שאנחנו עוקבים אחריה בשלוש שנים.
סטנלי ללא ספק מזהה את זה, והוא לא אוהב את זה, הוא אפילו מציע להטיס את החבר של סופיה לביקור, למרות שברור שהיא לא רוצה.
ואז הוא מחליט להוריד את כל הסצנות עם השחקן הזקן שקוראים לו מייקל, ואז לא יודעת מה קורה לבן אדם, הוא נטרף, הוא מחליט שהוא למעשה רוצה סרט בלי סופיה, אז הוא חושב על איך לבשר לה שבקושי יראו אותה בסרט שהיא אמורה להיות השחקנית הראשית שלו.
הוא לוקח אותה למסעדה, מברבר על כל מיני דברים שאני מדלגת עליהם כי קראתי את החמישים עמודים האחרונים ברפרוף, כי הרבה מהפרקים לא מוסיפים שום דבר לעלילה וכשלעצמם לא מעניינים בכלל, ולפני שהוא אומר לה שהיא לא תהיה בסרט הזה אבל שהוא יצור עבורה סרט אחר, היא אומרת לו שהיא בהיריון.

ואז, מכיוון שקראתי ברפרוף, לא כל כך הבנתי אבל העניין הזה שסופיה בהיריון גרם לו לשנות את המחשבות המקוריות שלו של להוריד את שניהם מהסרט, ואני חושבת שהוא התאכזב מכך שכשהיא הגיעה להקרנת הבכורה לא ראו את הבטן שלה, כאילו ציפה שתהיה איזושהי דרמה.
הוא מאבד הכרה, ושוב, אני קוראת ברפרוף אז אני לא כזה עוקבת, אבל פתאום סופיה מספרת לו מה קרה בערב הזה ושהוא ניסה לנשק אותה ושהיא סטרה לו, והיא מבקשת ממנו לעזור לה לספר להורים שלה שהיא ומייקל עומדים להתחתן בעוד חודש כשהיא תהיה בת שמונה-עשרה.
בסוף של הספר הוא מחליט להבריז ולא לעזור להם, כי העורך בחדר עריכה יודע לקרוא שפתיים ומסתבר שמייקל אמר לסופיה להתעלם מסטנלי, שפעם סטנלי היה עושה סרטים טובים אבל הוא איבד את זה בשנים האחרונות.

וזה פשוט מעניין לי את התחת סבבה?
לא מתחרטת על כך שקראתי ברפרוף את החמישים העמודים האחרונים של הספר, כל מה שהם עשו זה להראות שהדמות שאנחנו עוקבים אחריה היא פשוט אדם נוראי שחושב את עצמו יותר מדי.
זה שסופיה בסוף נכנסה להיריון מגבר נשוי, שהוא גם זקן ומבוגר מסטנלי, ושהם מאוהבים ועומדים להתחתן, זה פשוט קורע ואני מרוצה מזה.
אבל באופן כללי, זהו ספר סתמי.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סייג'
סרט עם סופיה

סרט עם סופיה

הרמן קוך

גמעתי את הספר "בשלוק אחד" כמו שהיינו אומרים בסלנג של פעם. הספר קריא מאוד והעלילה זורמת.
קוך משתמש באלמנטים של סיפור מתח כדי לחקור מה מפעיל גבר מזדקן בשלהי שנות השישים לחייו. הציר המרכזי הזה נבנה באמצעות תהליך יצירה של סרט, נערה צעירה שנעוריה הם האנטיתזה, והתחרות הבלתי נמנעת עם גברים אחרים וביותר מתחום אחד. ההזדקנות שהמספר מתייחס אליה מתקיימת בשני מימדים, האישי של המספר שהוא במאי סרטים מצליח, ושל התרבות המערבית כולה שהוא אינו חוסך את שבטו ממנה. זה מזכיר מאוד את וולבק, אלא שכאן הדברים נאמרים אפילו בצורה ישירה ובוטה יותר יש מפי המספר. כשק החבטות העיקרי משמשים ההולנדים, שהבמאי ההולנדי שהצליח בהוליווד עושה חוכא ואיטלולא מיכולתם להצמיח ספרות או קולנוע בעלי ערך שאינם כפופים לתקינות פוליטית מעייפת. העלילה מקבלת תפניות מעניינות והסוף מסביר את החידה שמוצגת לנו בהתחלה, לא בדיוק כפי שציפינו.
דוגמא אופיינית לספר:
"שרדתי מונולוג של שש שעות. פרויקט מגלומני של במאי תיאטרון שלא החמיץ אף הזדמנות להדגיש בראיונות לתקשורת את "הפגיעות" של האמנות. "של כל אומנות טובה", הוסיף בכל פעם, וכך, בנשימה אחת, ביטל את כל האמניות האחרות, אמניות שמחזיקות את עצמן: סרטים שמושכים קהל, ספרים שאנשים רוצים לקרוא. במאי שלרגע לא מפקפק בכך שהכישרון שלו כה גדול עד שראוי שהמדינה תממן אותו מימון מלא. במאי שרוצה שאת המשכנתא שלו יממנו אנשים עובדים שלעולם, אבל לעולם לא יצפו מרצונם החופשי במונולוג בן שש שעות".
מומלץ.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•קיבוצניק
סרט עם סופיה

סרט עם סופיה

הרמן קוך

הרמן קוך עושה זאת שוב ב"סרט עם סופיה". הוא מתרחק מכל מה שנקרא פוליטיקלי קורקט. לפני שאתן דוגמא, בא לי להודות לקוך מאוד על ספר שפתח לי צוהר לחייו של במאי מזדקן עם תעודות. מה אגיד ומה אומר. להיות במאי מוצלח זו משימה כל-כך מורכבת; פרוייקט של ממש הדורש חדות עין, חושים מחודדים, יכולות לספוג ביקורות שליליות ועדיין לעמוד על הרגליים ולהמשיך, המקצוע דורש גם הצטיינות ביחצנות, יכולת יוצאת דופן להפיק רעיונות מבריקים בהינף רגע ועוד ועוד.
נחזור כעת לסירוב של קוך ללכת בתלם וההעזה להיות ההיפך מ"פוליטקלי קורקט" - להיות דעתן ובה בעת שלם עם עצמו. עמ' 204 (ציטוט), "יש מדריך מסעדות עם רשימת מסעדות ידידותיות לילדים באמסטרדם. "ידידותי לילדים" - צריך לתת למושג הזה לשקוע קצת כדי להבין מה הוא באמת אומר, ולתהות אם יש לו בכלל זכות קיום... עצם קיומה של רשימת מסעדות ידידותיות לילדים, פירושה ששאר המסעדות אינן ידידותיות לילדים, או אפילו עוינות אותן ...לא ידידותית לילדים, אתה לא יודע לקרא? אנחנו מאה אחוז מסעדה לא ידידותית לילדים... אנחנו עלולים להשתיק אותם, לירוק להם בפנים או להעיף להם סטירה... יכול להיות שנפיל אותם לרצפה, נכה אותם בפניהם באגרוף..." ובהמשך (עמוד 205) "העניין עם המסעדה הידידותית לילדים הוא שזה המקום האחרון שאתה רוצה ללכת אליו." וכל הדיון הזה שייך ועוד איך לעלילה, אבל כיצד? - "בשלט שליד דלת המסעדה שאמר "מסעדה ידידותית לילדים" הבחנתי מיד. אבל אז לא ידעתי שכעבור כמה שעות הוא יקבל משמעות אחרת עבורי," אומר הבמאי סטנלי פורבס, מה שמאפשר לו כעת לחזור לעלילה בצורה מתוחכמת ולהפתיע את הקורא. קוך אינו פוליטיקלי קורקט במובנים רבים, ובלשון העם "הוא אינו סטנדרטי". הפתעות רבות ממתינות לכם בספר הנפלא, המתוחכם, והמומלץ הזה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•טרי