****
יש להניח שאני לא היחיד שהמאורעות המתרחשים במדינה גורמים לו מועקה עמוקה וחוסר שקט בלתי נסבל. לא יודע אם זה טוב או רע, אבל דווקא הימים האלה נפלו על תפר ריק בין שני פרוייקטים בעבודה, וכמי שלא מוצא את עצמו בהפגנות משום סוג, כל מה שנשאר לי זה אסקפיזם, וגם זה בקושי, ולזמנים קצובים.
כבר שבועיים וחצי שאני חותר בתוך "מהתלה אינסופית", ספרו המענג-אך-מייגע של דייוויד פוסטר וואלאס, אבל הוא דורש התעמקות והתחייבות משמעותיות שפשוט אין לי כרגע את כוחות הנפש למצוא. בשתיים בלילה, כששנתי נודדת, אין סיכוי שאהיה מסוגל לקרוא בספר של אלף עמודים בפונט של 9 פונקט, אז בלית ברירה אני מוצא את עצמי שוב מדליק את מסך הטלפון וצולל בעיניים טרוטות למדמנה המוכרת של פייסבוק, רק שזו תוססת בשנאה, פחד וזעם, בדיוק ההיפך ממה שאני צריך.
ככה שאחד הדברים הטובים הבודדים שאני יכול לומר על הספר המשונה במקצת הזה, הוא שהוא הצליח להעביר לי באופן בלתי צפוי שלוש שעות של קריאה רצופה, בלי לשמוע או לקרוא חדשות, ובלי לשקוע בחרדה הדיפולטית על בשורות האיוב שעוד מצפות לנו. הספר הזה קל לקריאה, אולי אפילו קל מדי. המאורעות המתוארים בו פשוטים, ישראליים, יומיומיים, ורק מדי פעם מופרעים בפתאומיות בשיאי עלילה קטנים ואלימים, תמוהים, שמשנים את האווירה ואת מהות הספר והופכים אותו לסוג של ספר בלשי, ואת מה שנכתב (או נקרא) עד עתה להשתלשלות עניינים שאפשר למצוא במדורי פלילים או בחקירות עיתונאיות המתארות בפרוטרוט מוגזם את האקספוזיציה שהובילה לפשע. זה יכול להיות נחמד, אבל לא מצאתי את עצמי מתרגש או מתעניין מאוד במה שקורה לדמויות, כי גם השפה כאן מרגישה "מלמעלה", תיאורים סכמטיים כמעט של יחסים, שאין בהם שום התפתחות או דרמה מיוחדת, וגם כשהספר כן מתפתח לכיוונים צפויים פחות, לא היה בהם די כדי לגרום לי לפתח תובנות כלשהן או להרהר בחיי, ואולי, בעת הזו, זה לא כל כך רע.
****

















