כבר הרבה מאוד זמן שלא קראתי סדרת ספרי פנטזיה. אני מרגישה שכבר אין לי את אותה סבלנות שהייתה לי פעם. אבל הסדרה הזאת לגמרי הזכירה לי את התקופה בתיכון, כשהייתי מתמכרת בקלות לספרים כאלה ואז מחפשת באינטרנט קבוצות מעריצים ותיאוריות. גם כאן מצאתי את עצמי עושה חיפושים קטנים וגיליתי שמדובר בסדרה שהייתה ממש סנסציה בתחילת שנות ה-2000.

ב״קדחת פיות״, הספר השלישי בסדרת Darkfever, הכול מרגיש כאילו הוא הולך ומתקרב לנקודת שבירה. הדמויות החדשות והמסתוריות מהספר הקודם מקבלות יותר מקום ונשזרות עמוק יותר בעלילה. מק צוברת ביטחון עצמי וכבר לא מסתתרת כמו פעם, מה שמוביל להרבה מתחים, עימותים והרפתקאות. גם הספר הזה מלא בהפתעות, והתחושה היא שכל הזמן משהו גדול עומד לקרות.

אני אשקר אם אגיד שאני קוראת רק בגלל העלילה המרכזית ולא בגלל הקשר בין מק לבארונס. או בכלל בגלל בארונס. יש לו נוכחות שקשה להסביר. הוא כל כך מסתורי שזה כבר נהיה מתסכל, והוא אפילו מצליח לגרום גם לקורא להרגיש חוסר יציבות. אף פעם אי אפשר לדעת אם הוא עומד להציל את מק או להרוס לה את החיים, אבל אני מניחה שזה בדיוק מה שהופך אותו לכל כך ממכר לקריאה.

אבל לצד כל הדברים שאהבתי, היו גם דברים שממש עייפו אותי.

מק מבלה המון זמן בתוך הראש של עצמה, והמחשבות שלה מאוד חזרתיות. היא שוב מפחדת מבארונס, שוב נמשכת אליו, שוב כועסת עליו, שוב מנסה להבין אם היא יכולה לסמוך עליו.

המונולוג הפנימי הזה לא עסק רק בבארונס, אלא בכל הקשיים והכאבים שלה, ברצונות ובחלומות שלה - דברים שאני שומעת ממנה שוב ושוב מאז הספר הראשון.

מצד אחד זה הרגיש לי מאוד אמיתי כי אנשים באמת חושבים בצורה חזרתית. אנחנו נתקעים על אותם פחדים, אותם דפוסים ואותן מחשבות שוב ושוב, במיוחד כשמדובר בטראומה או במשיכה למישהו שמערער אותנו רגשית. בגלל זה דווקא כן האמנתי לה. אבל בתור קוראת, היו רגעים שפשוט רציתי שהעלילה תנשום קצת במקום לשמוע את אותן מחשבות עוד פעם.

בנוסף, בספר הזה הרגיש לי שבארונס קיבל הרבה פחות זמן מסך, בכל גיחה שלו לעינינו הוא לא נשאר יותר מדי וזה עלה לי על העצבים.

וגם הדינמיקה ביניהם… אני מבינה למה כל כך הרבה קוראות רואות בזה את המתח הרומנטי המושלם. באמת יש ביניהם כימיה מטורפת. אבל לפעמים הרגשתי שהספר הופך התנהגויות מאוד רעילות למשהו רומנטי רק כי מדובר בגבר כריזמטי ומסתורי. בארונס שולט במידע, משחק בה רגשית, מסתיר ממנה דברים בלי סוף - ואם הוא היה פחות מושך, אני לא בטוחה שכל כך הרבה קוראות היו סולחות לו.

ובכל זאת, יש משהו בסדרה הזאת שפשוט עובד. גם כשהיא מתישה, גם כשהיא דרמטית מדי, גם כשהיא גורמת לי לגלגל עיניים - אני עדיין לא מצליחה להפסיק לקרוא.

הסוף של הספר הזה באמת אכזרי. עוד לא גיבשתי עליו דעה סופית, אבל הוא לחלוטין הצליח להשאיר אותי בהלם. מקווה שספר ההמשך לא יאכזב אותי.

מומלץ.

בשנות הנעורים המוקדמות והמאוחרות שלי קראתי הרבה ספרות מתורגמת וגם לא מעט פאנפיקים באינטרנט - מה שהכניס לי לראש כמויות של דמיונות. בפנטזיות האלה בדרך כלל הייתי נערה אמריקאית או בריטית חיננית להחריד, חכמה, בוגרת, אהודה והכי חשוב - עם מזל טוב. עד גיל 14 היו לי כוחות קסם, כשקצת התבגרתי כבר רציתי לכבוש לבבות ולסובב ראשים.

בהליכה לבית הספר ובחזרה, המוח שלי היה חייב למצוא דרכים לגרום לפנטזיות האלו להתחבר למציאות שלי וליצור תרחישים אפשריים כדי לממש אותן. לא הייתה לי משפחה קרובה בחו״ל, לא הכרתי אנשים שעשו עלייה ורצו לבקר את המשפחה שלהם ובמקרה חשבו לקחת גם אותי ברוב אדיבותם, ואפילו לא הייתה לי ויזה.

(במאמר מוסגר אגיד שהייתי ילדה ונערה דתייה שגדלה בחינוך נפרד, והייתי ביישנית מדי כדי ללכת לתנועת נוער - כך שלא באתי במגע עם אף נער או בחור, אבל העיקר רציתי לטוס לתיכון אמריקאי ולהעמיד פנים שאני פאם פאטל חחחחחח)

אז היו לי שלוש פנטזיות עיקריות במהלך השנים שביליתי בתיכון:

1. אני אטוס להופעה של One Direction ואקנה כרטיס VIP. כשהם יראו אותי בקהל הם בוודאי לא יוכלו להתכחש לקסם שלי ויתחננו בפני אבי שאצטרף לסיבוב ההופעות שלהם - הפגם בתוכנית היה שגדלתי כיהודייה טובה שחונכה שהתבוללות היא האויב מספר אחת. איך אוכל לתת חיבוק להארי סטיילס כשאני שומרת נגיעה?

2. זו הייתה תוכנית קצת יותר הגיונית - מאחר שהתכוונתי לעשות שירות לאומי אחרי התיכון, את השנה השנייה חשבתי לעשות בתפוצות. כך עולים הסיכויים שאחיה בקהילה יהודית ולא תישקף לי שום סכנה כמו בסעיף הראשון.

3. זו הייתה התוכנית המועדפת עליי - להיות חלק מתוכנית חילופי סטודנטים, כך שאהיה כבר בוגרת וחופשייה לעשות כרצוני. ואיזה מקום מושלם יותר להרפתקה מקולג׳ אמריקאי?

ספוילר לא ספוילר - בסוף עשיתי שירות לאומי בקיבוץ ולמדתי חינוך והוראה במכללה ליד הבית. הכי רחוק שנסעתי במסגרת התואר היה למוזיאון יד ושם.

עם השנים צברתי ניסיון, דעות שונות ומלאי חדש של דמיונות. לפני כמה חודשים צפיתי בסדרה ״הסיפור הלא ייאמן של אמנדה נוקס״ - פרשה אמיתית על סטודנטית אמריקאית שלמדה באיטליה והואשמה ברצח שלא עוול בכפה. בואו נגיד שאם עדן בת ה-16 הייתה צופה בזה, הפנטזיות שלה היו לוקחות כיוון אחר - כי גם עדן בת ה-27 הייתה מזועזעת לא פחות.

״קדחת באפלה״ עשה שריפת חמץ לכל זכר מהרצון שהיה לי פעם ללמוד בחו״ל.

נתקלתי בספר הזה לפני בערך שמונה שנים, התחלתי לקרוא אותו ואז העותק שהיה לי פשוט נעלם איכשהו, ומאז לא טרחתי לנסות שוב. אני כל כך שמחה שהביקור האחרון שלי בספרייה היה משמים כל כך - כי דווקא הוא הוביל אותי היישר אליו.

קדחת באפלה עוקב אחרי מק ליין, צעירה אמריקאית שחיה חיים רגילים בדרום ארצות הברית, עד שהיא מקבלת הודעה שאחותה אלינה נרצחה בדבלין, אלינה לא הייתה שם סתם - היא למדה באירלנד. זמן קצר לפני הרצח, אלינה השאירה למק הודעה מסתורית ולא מוסברת, שמרמזת שהיא הסתבכה במשהו גדול ומסוכן בהרבה ממה שנראה לעין. מק טסה לאירלנד כדי להבין מה קרה באמת, אבל מהר מאוד מגלה שהעיר מסתירה עולם אפל ומוזר שמתנהל מתחת לפני השטח, ושיש בה יכולת יוצאת דופן שמושכת אותה עמוק יותר לתוך הסכנה.

בעזרתו של בארונס - גבר מסתורי, חד ובלתי צפוי - היא מתחילה לחקור את מותה של אחותה, אך ככל שהיא מתקדמת, היא מבינה שהחיפוש אחר האמת ישנה לא רק את מה שהיא יודעת על העולם, אלא גם את מי שהיא הופכת להיות.

אני אוהבת במיוחד ספרי פנטזיה אורבנית, נשבתי כבר מההתחלה באווירה האפלה והמהפנטת של דבלין ובתחושת המסתורין שנבנית בהדרגה. אהבתי את הדרך שבה העולם נחשף לאט, בלי להסביר הכול מיד, מה שיצר אצלי סקרנות ומתח.

עפתי על הדינמיקה הטעונה בין מק לבין בארונס -דמות כריזמטית ואפלה, שמוסיפה רובד של מתח רגשי וסכנה. גם התחברתי להתפתחות של מק מדמות קלילה ותמימה יחסית למישהי חזקה ונחושה.

יש בספר הזה שילוב מושלם בין מסתורין, אקשן ורומנטיקה שנבנית בקצב איטי. אפשר לומר שהספר הראשון מרגיש כמו פתיחה לעולם גדול ומסקרן, רק חבל שהוצאת הספרים יניב בחרה לתרגם רק ארבעה ספרים מתוך חמישה. אני מקווה שאצליח להשיג את הספר החמישי איכשהו (במחיר משלוח שפוי!!! אחרי שסגרו את Book Depository).

אז אולי קצת הגזמתי עם זה שהספר הזה צילק בי את החלק שרצה ללמוד בחו״ל, אבל הוא לגמרי חיזק אצלי את התחושה הנוראית הזו של זרות, בדידות וחוסר ביטחון כשאתה לא נמצא בארץ שלך.

אפשר לומר שלמדתי שגם בהרפתקה הכי נוצצת יש מורכבות, אי ודאות ולפעמים גם צדדים פחות נוחים.

המוסר השכל? תעשו לעצמכם טובה ותשארו בבית. עדיף עם הספר קדחת אפלה.

מומלץ.

נ.ב. - הכריכה מזעזעת ולא עושה חסד עם הסיפור הנפלא הזה.

כמורה, בכל שנה אני פוגשת את חג הסיגד דרך שיחה או פעילות שמארגנות תלמידות בנות העדה האתיופית או בית הספר עצמו. עם זאת, רק לעיתים רחוקות אני נחשפת באמת לסיפורי העלייה מאתיופיה. תמיד שיערתי שמדובר במסע קשה ונורא, כפי שידע העם היהודי לאורך ההיסטוריה - אך הקריאה בבכי הגירפה נתנה לדברים צורה, עומק ומשמעות גדולים בהרבה ממה שדמיינתי.

הספר מספר את סיפורה האמיתי והכואב של וודיטו, נערה אתיופית המשתייכת ל״ביתא ישראל״ - כינויים של יהודים בפי אתיופים נוצרים. הסיפור מתחיל בילדותה בכפר, ממשיך בבריחתה של המשפחה למחנות הפליטים בסודן, ומתאר גם את חטיפתה, החזקתה כשפחה ועוד זוועות שוברות לב .

זהו ספר רגיש ומטלטל, שמעניק הצצה אנושית לסיפורם של יהודי אתיופיה, ולכמיהה העמוקה, המולדת, להגיע לאדמת ארץ ישראל בכל מחיר. הסיפור כתוב בטון אישי וייחודי שמקשה עלייך לא להזדהות עם ווידיטו. הקריאה הייתה מרתקת, וסיימתי את הספר בישיבה אחת. זהו ספר מעורר מחשבה והשראה, שמרחיב את הלב ואת התודעה.

מומלץ מאוד.

החיסרון היחיד של הספר האדיר הזה הוא שהוא היה יותר מדי קצר. 192 עמודים. זה מסוג הספרים שאני מחפשת כל חיי ולא מבינה איך לא קראתי אותו קודם. כתוב בצורה עניינית, קצבית ומרתקת.

הספר מתרחש בעולם שבו מגפה מסתורית הפכה את רוב האנושות ליצורים דמויי ערפדים. רוברט נוויל, האדם שנראה כחסין למחלה, חי לבדו ונאבק לשרוד. בימים הוא מחפש מזון ותרופות, ובלילות מתבצר בביתו מפני היצורים שבחוץ. במקביל, הוא מנסה להבין מה גרם לאסון והאם יש סיכוי לתיקון.

מעבר לעלילה הפוסט אפוקליפטית, זהו ספר חכם ומדויק, שלא נמרח ולא מתאמץ להיות משהו שהוא לא. הקצב שלו מצוין, המתח נשמר לאורך כל הקריאה, והכתיבה מצליחה להיות גם פשוטה וגם מתוחכמת. אין בו סצנות מיותרות או רגעים חלשים, והוא מצליח להחזיק עניין עד העמוד האחרון. זה אחד הספרים האלה שאתה מסיים ומיד מרגיש צורך להמליץ עליהם, פשוט כי הם עשויים טוב ועושים את העבודה כמו שצריך.

יש לי נטייה לשנות את דעתי על ספרים עם חלוף הזמן. יש יצירות שהקסם שלהן רק הולך ומתעצם בי אחרי הסיום כאילו הזמן עצמו מזין בעדינות את האובססיה המתפתחת שלי אליהן. יש גם ספרים שפשוט ברור לי מהר מאוד שהם לא בשבילי. ובין לבין יש את הספרים ה"חמודים": כאלה שהקריאה בהם נעימה ומהנה, אבל לא משאירה אחריה הד עמוק. לפעמים אני מסיימת ספר כזה בחיוך, ואז יומיים אחר כך כבר לא בטוחה שהוא באמת היה כזה נפלא… אז עכשיו אני ממהרת לכתוב ביקורת על "בלי לומר שלום" לפני שאני משנה את דעתי עליו.

בדרך כלל ספרי מתח הם לא בראש סדר העדיפויות שלי, ואין לי מושג מה עקץ אותי לשלוף את הספר הזה - אבל אני ממש לא מתחרטת. נהנתי ממנו מאוד. הוא גם קיבל אצלי נקודות בונוס מפני שהדמות הראשית אינה בלש או שוטר. היה כיף לעבור את המסע לצד אדם שאינו מומחה הפשע/בילוש, שפועל מתוך אינסטינקטים פשוטים ולא מקצועיים, ושעוסק בדיוק במה שאני עוסקת (מורה). יש בזה משהו מרענן, אנושי, ואפילו מחזק.

העלילה עצמה הייתה מעניינת, וגם אם הדמויות לא היו עמוקות במיוחד (כמו שקורה לרוב בספרי מתח), הן עדיין הצליחו לעורר הזדהות. קצב הסיפור היה טוב וליווה אותי בסקרנות לכל אורכו.

בדרך כלל, כשמגיעים לשלב שבו כל החידות נפתרות וכל השאלות מקבלות תשובה, אני חווה נפילת מתח - זה כמעט אף פעם לא עומד בציפיות הלא ריאליות שלי, ובדרך כלל גם מרגיש מאכזב ומוחמץ. גם כאן הרגשתי את זה ברגע הגילוי הראשוני של פתרון התעלומה, אבל בהמשך הבנתי שהסופר באמת השקיע מחשבה ולא הלך על פתרון זול. דווקא מאוד הערכתי את זה.

הספר היה נהדר ממש עד עמודיו האחרונים והשאיר עליי רושם מצוין. אהבתי.

אחרי הביקורת הזו אני כבר לא בטוחה שהדעה שלי תשתנה על הספר הזה בעוד שבועיים. או כך לפחות אני מקווה…

מומלץ בחום.

הספר שירת סרטני הנהר יצא בעברית עוד בתקופה שעבדתי בחנות ספרים. כבר מהיום הראשון היה סביבו באז, וגם הסוכן של ההוצאה שיבח אותו ללא הפסקה. אבל זו תופעה שחוזרת הרבה עם כותרים חדשים, תמיד יש ספר “מדובר” שמתורגם לעברית ומוצג כהצלחה. לפעמים אני מצטרפת להייפ, ולפעמים הדעה שלי שונה לחלוטין. במקרה הזה בחרתי לחכות, ולא מיהרתי לבקש עותק קריאה. עבר זמן, אולי אפילו הרבה מאוד זמן. קראתי ביקורות לא אוהדות של מבקרים שאני מעריכה כאן באתר, ובלי לחשוב יותר מדי פשוט עברתי הלאה.

קפיצה בזמן לשנת 2025.
נרשמתי סוף־סוף לספרייה בעיר שאליה עברתי לפני שנתיים. עד אז קניתי ספרים או השתמשתי במנוי של העיר הקודמת שלי, שבה אני עדיין מבקרת לעיתים קרובות. הסדר בספרייה החדשה שונה, המבחר אחר, וגם אני כבר לא אותה עדן של 2018. אחרי סיבובים אינסופיים בספרייה הקטנה, נתקלתי בספר מוכר שלא קראתי, ובחרתי לקחת אותו - כי זה עדיף על פני יציאה בידיים ריקות.

שירת סרטני הנהר חיכה לי על המדף קצת (בזמן שקראתי ספר כל־כך גרוע שהוא אפילו לא שווה ביקורת), ואז, בהחלטה של רגע, הכנסתי אותו למזוודה והוא נסע איתי לחופשה בקפריסין.

משנה מקום משנה מזל? אולי.
התחלתי לקרוא, ובלי לשים לב הדפים החלו להיערם בצד ימין. הייתי צריכה להתרגל לתיאורי הטבע הארוכים, אבל ברגע שהתרגלתי הצלחתי ליהנות מהספר. סיפורים על אנשים ששורדים בטבע לבד תמיד מרתקים אותי; על מדף הספרים האהובים עליי נמצאים משחקי הרעב, חיי פאי ועוד ספרים בסגנון הזה. אני לא אומרת שהספר הזה מצטרף אליהם למדף.

אז מה בעצם אני כן אומרת אחרי כל ההקדמה המבלבלת הזו?

אני חושבת שבאותה מידה שבה נהניתי מהספר כך יכולתי גם לא ליהנות ממנו. למזלי, הוא תפס אותי בתקופה שבה הלב שלי פתוח, וקאיה פשוט נכנסה פנימה. הדמות הראשית היא ילדה שבבוא הזמן הופכת לאישה; היא עדינה ורגישה, אבל גם לא פראיירית וחדה. הרצון העיקרי שלה הוא פשוט להיות חלק ממשהו - להיות נאהבת, שמישהו יבחר בה ויישאר. זה נגע לי בלב. היא קשובה לטבע ולסביבה, אינה מזיקה לאיש ובוודאי שלא לבעלי חיים. היא שורדת כנגד הכול. ובכל זאת, אנשים מוצאים מה ללכלך עליה, לזלזל בה, לרצות “לקטוף” אותה…

מה שהקשה עליה לשרוד בטבע לא היה מזג האוויר, מזון, מקום מחסה או הגנה - אלא בני אדם. אותם בני אדם שהיא כה רצתה בחברתם, אך הם לא קיבלו אותה.

וכשאתה כבר מתוודע לאופיה הרגיש והנעים, לחיים הפשוטים שלה ולרצון האנושי שלה להיות נאהבת - אתה מוצא את עצמך בעיצומה של פרשייה שבה היא מואשמת ברצח. היא, שבאמת לא פוגעת בזבוב.

חשבתי שהסוף לא יהיה מפתיע, והוא באמת לא הפתיע - ובכל זאת מצאתי את עצמי מופתעת :)

ספר מקסים. לא יודעת למי להמליץ עליו. אולי עדן של 2028 לא תאהב אותו. אולי היא תצרף אותו למדף האהובים עליה. אולי…

זה אחד מאותם ספרים שמצליחים להפוך לדימויים חיים בראש, כמעט כמו לצפות בסרט. התיאורים של ליאת רוטנר מדויקים וציוריים, והקצב הסוחף של העלילה גורם לאצבעות לבד להפוך את הדף לעמוד הבא. אפילו כקוראת מבוגרת מצאתי את עצמי נשאבת להרפתקה, אף שמדובר בספר נוער צעיר.

כפיר, ילד המתמודד עם קשיי קשב וריכוז, נשלח בליווי אמו למעבדה חדשנית האמורה לטפל בבעיות ריכוז וחולמנות. אלא שברגע שהמכשירים מתחילים לסרוק את מוחו, מתרחש משהו בלתי צפוי. המדענים מתרגשים, שומרים על שתיקה, ומאותו רגע כפיר נתון במעקב מתמיד.

כאשר גופו לפתע משתנה והוא מגלה כי בכוחו להפוך לחתול, נפתח בפניו עולם חדש ומסתורי, עולם שבו חיות אינן רק יצורים אילמים, אלא בעלות תודעה, שפה וקהילה. לאחר מכן הוא נחשף לקיומם של אנשים נדירים הנושאים בתוכם “נשמת חיה”.

אחד החלקים המהנים ביותר בספר הוא תיאור חיי הרחוב של החתולים: ההיררכיות, המאבקים על טריטוריה, והחוקים הבלתי כתובים של העולם הפרוע הזה. זה מעניק לסיפור עומק ותחושה אמיתית של הרפתקה.

במקביל לניסיונו למצוא דרך לחזור להיות ילד, ולהימלט מהגורמים הרודפים אחריו בגלל כוחותיו המיוחדים, כפיר יוצר חברויות חדשות, מגלה סודות מעברו - ובעיקר לומד להכיר את עצמו מחדש.

אני באמת מאמינה שאם דיסני תבחר לעבד את הספר הזה לסרט, מדובר יהיה בהצלחה מסחררת. העלילה סוחפת ונגישה, הדמויות מעוררות הזדהות, והקסם הפנימי של הסיפור מצליח לרתק לא רק בני נוער אלא גם מבוגרים. מומלץ.

הספר הזה הוא כל מה שחלמתי עליו מאז שהייתי בת 13. מאז שנשאבתי בפעם הראשונה לעולם של משחקי הרעב, אני לא באמת מצליחה לעזוב אותו. משהו באכזריות של הקפיטול, באומץ השקט של הדמויות, ובסיפור שנמצא תמיד קצת מעבר למה שרואים - ליווה אותי לאורך השנים. כשהוזכר באחד הספרים הגמול הרבעוני ה-50, זה שבו היימיטץ' ניצח, משהו בי נדלק. קיוויתי, אולי בתמימות, שיום אחד אקבל את הסיפור ההוא. ועכשיו, סוף סוף, זה קרה.

אני מודה שכשפתחתי את הספר, לא ידעתי בדיוק למה לצפות. מצד אחד רציתי לקבל חיקוי של הסיפור של קטניס - עוד מסע הישרדות, עוד בריתות, עוד קרב מתיש מול זירה בלתי אפשרית. ועם זאת, ידעתי שגם הייתי מתאכזבת אם זה היה בדיוק אותו הדבר. לשמחתי, קולינס לקחה כיוון אחר.

הספר הזה מרגיש לי יותר פוליטי, יותר איטי, יותר ממוקד בהתחלה של המרד ולא רק בהישרדות הפיזית. המוקד עבר מהזירה אל מה שקורה מאחוריה - התעמולה, התיעוד, העריכה, הדרך שבה מספרים סיפור כדי לשלוט במציאות. זה גרם לי לחשוב על דברים שלא שמתי לב אליהם קודם, גם כשקראתי את הסדרה המקורית.

אבל מה שהכי ריגש אותי - אולי אפילו הפתיע אותי - הוא היימיטץ'. התרגלתי לראות אותו כמדריך השיכור של קטניס ופיטה. אדם מרוחק, סרקסטי, פגוע. כאן פגשתי אותו בצעירותו - חכם, חד, אך גם עם לב פתוח. יש בו עדינות שלא ציפיתי לה, סוג של אופטימיות זהירה, ואפילו חוש הומור שמצליח לשרוד בתוך עולם אפור. לפעמים היה לי מוזר לקרוא את הקול הזה בזירה שאני רגילה לחוות דרך עיניים אחרות, קשוחות יותר, אבל בסופו של דבר זה עזר לי להבין כמה הוא שונה - וכמה קשה הדרך שעוד מחכה לו.

הסוף לא הפתיע אותי - ידעתי איך זה ייגמר - אבל זה לא מנע ממני להרגיש. להפך. דווקא הידיעה מה עומד לקרות הוסיפה לסיפור שכבה של כאב עמוק יותר. הרגשתי שאני לא רק עדה למה שקורה להיימיטץ’ - אלא יודעת מראש את המחיר שייגבה ממנו, את המשקל שיישאר איתו אחר כך. וזה מה שהפך את הקריאה לכל כך מטלטלת.

זה לא משחקי הרעב הקלאסי - וזה גם לא מנסה להיות. זה סיפור אחר, עמוק יותר, אולי אפילו אישי יותר. ואני שמחה שקולינס בחרה לספר דווקא אותו.

אזהרה: מכיל ספוילרים

ספר של 990 עמודים הוא אתגר - לפחות בשבילי. קינג עצמו כותב בספרו “על הכתיבה” שסופרים צריכים להימנע מתיאורים מיותרים וקטעים שאינם תורמים לעלילה. חבל שרעיון כל כך הגיוני לא חל גם עליו. למרות שהספר ברובו קולח, היו בו לא מעט קטעים מייגעים שיכלו לרדת בעריכה והיו משפרים משמעותית את חוויית הקריאה שלי.

סיפורים טובים על חברות בין ילדים תמיד מצליחים לרגש וזוכים להצלחות בעולם הספרות והקולנוע. יש משהו טהור בקשר שנרקם בין ילדים - אמון, נאמנות, אהבה פשוטה. גם כאן יש סיפור יפה על חבורת ילדים “מפסידנים” שחוברים יחד, תומכים זה בזה, מגנים זה על זה, ויוצרים ביניהם משפחה קטנה ומלוכדת.

אבל אז מגיעה סצנה שמחריבה את כל זה.

לפני שכתבתי את הביקורת, עברתי על ביקורות אחרות באתר. רק משתמש אחד בשם wildguitars כתב ש- ”יש קטע קצת הזוי ולא קשור בסוף הספר” - אני מניחה שהוא שותף לדעתי, אבל מלבדו, אף אחד אחר לא הזכיר את זה.

ובכן, אני לא יכולה להתעלם.

לקראת סוף הספר מתוארת סצנה שבה כל ששת הבנים בחבורת ״המפסידנים״ שוכבים בתורם עם בוורלי - כולם בני 11, בתוך תעלת ביוב. אולי קינג ניסה להציג את זה כאקט רגשי, של חיבור עמוק אחרי הטראומה שעברו יחד. אבל בשבילי זו הייתה סצנה מיותרת ומטרידה.

היא לא תרמה כלום. לא להעמקת הדמויות ולא לסיפור. להפך - היא רק פגעה בי כקוראת וגרמה לי להרגיש אי נוחות קשה. מה שהכי נורא - זה הוזיל את החברות שלהם בעיניי. בשביל מה היה צריך את הטמטום הזה? מרגע הקריאה של הסצנה הזאת, כל חמישים העמודים האחרונים עברו לי בלי עניין. היא פשוט קלקלה לי את הספר.

אני לא יודעת אם הנושא הזה עלה פעם מול קינג, או אם אי פעם זה היה נושא לדיון. לי, בכל מקרה, זה חרה. מאוד. לא אהבתי את זה, ולא חושבת שאי פעם אחזור לקרוא את הספר הזה שוב.

ועדיין - חשוב להגיד: ״זה״ הוא ספר מותח, עם דמויות בלתי נשכחות וכתיבה מצוינת.
אבל הסצנה הזו? היא כתם. והיא השאירה אותי עם טעם רע.