כבר הרבה מאוד זמן שלא קראתי סדרת ספרי פנטזיה. אני מרגישה שכבר אין לי את אותה סבלנות שהייתה לי פעם. אבל הסדרה הזאת לגמרי הזכירה לי את התקופה בתיכון, כשהייתי מתמכרת בקלות לספרים כאלה ואז מחפשת באינטרנט קבוצות מעריצים ותיאוריות. גם כאן מצאתי את עצמי עושה חיפושים קטנים וגיליתי שמדובר בסדרה שהייתה ממש סנסציה בתחילת שנות ה-2000.
ב״קדחת פיות״, הספר השלישי בסדרת Darkfever, הכול מרגיש כאילו הוא הולך ומתקרב לנקודת שבירה. הדמויות החדשות והמסתוריות מהספר הקודם מקבלות יותר מקום ונשזרות עמוק יותר בעלילה. מק צוברת ביטחון עצמי וכבר לא מסתתרת כמו פעם, מה שמוביל להרבה מתחים, עימותים והרפתקאות. גם הספר הזה מלא בהפתעות, והתחושה היא שכל הזמן משהו גדול עומד לקרות.
אני אשקר אם אגיד שאני קוראת רק בגלל העלילה המרכזית ולא בגלל הקשר בין מק לבארונס. או בכלל בגלל בארונס. יש לו נוכחות שקשה להסביר. הוא כל כך מסתורי שזה כבר נהיה מתסכל, והוא אפילו מצליח לגרום גם לקורא להרגיש חוסר יציבות. אף פעם אי אפשר לדעת אם הוא עומד להציל את מק או להרוס לה את החיים, אבל אני מניחה שזה בדיוק מה שהופך אותו לכל כך ממכר לקריאה.
אבל לצד כל הדברים שאהבתי, היו גם דברים שממש עייפו אותי.
מק מבלה המון זמן בתוך הראש של עצמה, והמחשבות שלה מאוד חזרתיות. היא שוב מפחדת מבארונס, שוב נמשכת אליו, שוב כועסת עליו, שוב מנסה להבין אם היא יכולה לסמוך עליו.
המונולוג הפנימי הזה לא עסק רק בבארונס, אלא בכל הקשיים והכאבים שלה, ברצונות ובחלומות שלה - דברים שאני שומעת ממנה שוב ושוב מאז הספר הראשון.
מצד אחד זה הרגיש לי מאוד אמיתי כי אנשים באמת חושבים בצורה חזרתית. אנחנו נתקעים על אותם פחדים, אותם דפוסים ואותן מחשבות שוב ושוב, במיוחד כשמדובר בטראומה או במשיכה למישהו שמערער אותנו רגשית. בגלל זה דווקא כן האמנתי לה. אבל בתור קוראת, היו רגעים שפשוט רציתי שהעלילה תנשום קצת במקום לשמוע את אותן מחשבות עוד פעם.
בנוסף, בספר הזה הרגיש לי שבארונס קיבל הרבה פחות זמן מסך, בכל גיחה שלו לעינינו הוא לא נשאר יותר מדי וזה עלה לי על העצבים.
וגם הדינמיקה ביניהם… אני מבינה למה כל כך הרבה קוראות רואות בזה את המתח הרומנטי המושלם. באמת יש ביניהם כימיה מטורפת. אבל לפעמים הרגשתי שהספר הופך התנהגויות מאוד רעילות למשהו רומנטי רק כי מדובר בגבר כריזמטי ומסתורי. בארונס שולט במידע, משחק בה רגשית, מסתיר ממנה דברים בלי סוף - ואם הוא היה פחות מושך, אני לא בטוחה שכל כך הרבה קוראות היו סולחות לו.
ובכל זאת, יש משהו בסדרה הזאת שפשוט עובד. גם כשהיא מתישה, גם כשהיא דרמטית מדי, גם כשהיא גורמת לי לגלגל עיניים - אני עדיין לא מצליחה להפסיק לקרוא.
הסוף של הספר הזה באמת אכזרי. עוד לא גיבשתי עליו דעה סופית, אבל הוא לחלוטין הצליח להשאיר אותי בהלם. מקווה שספר ההמשך לא יאכזב אותי.
מומלץ.
