אם יש מישהי שגרסתה לסיפורי התנ"ך הם 180 מעלות הצידה מכוונת הסופר האמתית זאת גברת טלה בר. מבחינת דמיון פרוע ליצירת רומן היסטורי דווקא לא אכפת לי לעוף יחד עם הסופר/ת לאינסוף כמעט אבל לצפות להצמדות מסוימת, לא יותר מדי, לסיפור התנכ"י אבל לקבל משהו שמתכתב עם מד"ב וסיפורים ששומעים לפני שינה מפי איזו סבתא שיכורה (חס וחלילה לא הסופרת וטפו טפו טפו), לזה ממש לא פיללתי.
אילו הדמויות התנכיות היו קמות לתחייה עם בוא המשיח וקוראים בלשון הקודש המחודשת את הספר הנ"ל, היו מבקשים נפשותיהם למות, על אחריותי.
ההתחלה דווקא מבשרת טובות. הסיפור מובא מפיה של מיכל בת שאול, הנולדת מיחסי אישות פולחנים של שאול שהופך למלך בעתידו עם אחת מכוהנות עשתורת, האלה הקדומה של עמי כנען, כלומר, אמירה גלויה שמיכל הייתה צאצא לכנענית ובן לשבט ישראלי. יכול להיות נכון או שלא. באותה תקופה עבדו בני ישראל לבעל ולאשרה/עשתורת.
מיכל הילדה עוברת לביתו של שאול המלך ושם גדלה עם נשותיו האחרות וילדיו מאותן נשים. ילדותה לא קלה באין אם קרובה לה, רק איזו סבתא שגם היא אחת מכוהנות עשתורת ושאול אביה שעובר מהפך מעלם יפה תואר וגבוה, אכפתי ורגיש למלך שרוח רפאים מתעתעת משתלטת עליו והוא עבד נרצע למצבי רוח המשתלטים עליו וגורמים לו להתנהג באלימות ובמוזרות (מתנבא, מאבד את ההכרה וכו')
הנשים האחרות של שאול לא מאמצות את הילדה אל ליבם כך שילדותה של מיכל עוברת עליה כילדת טבע המלווה את אביה בשיטוטיו באזור.
ואז, פוגשת מיכל בזכותו/בגללו של אחיה האהוב, יונתן, את הנער האדמוני, יפה העיניים, דוד בן ישי, הרועה המפליא לנגן (אין לי מושג על מה בדיוק)
כאן אין אף אזכור לדו קרב לאור השמש לבין דוד לגלית או שאר מעללי דוד בטרם נשא לאישה את מיכל ברשותו של שאול. דמותו של הנער היפה והכריזמטי אבל אנוכי ואופורטוניסט מוגשת על מגש לפני מיכל הנערה הצעירה, המקבלת אזהרות מסבתה ואמה לבל תתאהב בו, אך כפי שידוע לרבים מאתנו : שכל לחוד ורגש לחוד.
מיכל מתאהבת בדוד כפי שאחיה יונתן מתאהב בו.
מכאן המשך העלילה הופכת להזויה ביותר וקשר בינה לבין הסיפור התנכי קיים אבל קלוש למדי. טווית היחסים והקשרים בין הדמויות המופיעות בהמשך הכוללת גילוי עריות בוטה, הדגשת הצד האפל והשטחי של כל דמות, חוסר האמפטיה שנוצר אצל הקורא (אצלי למשל) לכל דמות פשוט פגע בי ובאהבת הרומנים ההיסטוריים שלי.
חשתי ריחוק ואדישות כלפי העלילה המתוסבכת. לא הבנתי, למה לעזאזל, היה צריך להמציא תיאוריות כל כך מופרכות על הנרטיב התנכי.
אולי זאת ההרגשה האישית שלי אבל לא נראה שהסופרת אהבה אפילו אחת מהדמויות שהיא יצרה. כולן כאחת יצאו קורבנות של הדתות שהאמינו בהן. האמונה בה' והאמונה באלוהות הנשית הכנענית.
התחושה שלי לאחר קריאת הספר שאני בכל זאת אוהבת את הסיפורים התנכיים המקוריים, על הדמויות שמתוארות על כלל התכונות הטובות והרעות שלהן.
הסופרים של אותה תקופה או תקופה מאוחרת יותר, הנציחו לדורות הבאים את מהלך ההיסטוריה של עמנו, לא חסו ולא הסתירו אפילו דברים חמורים וקשים שקרו.
למרות כל אלו אנחנו עדיין אוהבים ומזדהים או כועסים על הדמויות בתנ"ך.
כאן ועכשיו אני די כועסת על הסופרת, על ההחמצה בבניית הדמויות, על חלק מהעלילה המזעזעת עד מופרכת, על כך שאילו סיפורי התנ"ך היו נכתבים כפי שהיא כתבה, כמעט אף אחד לא היה הופך לאוהב תנ"ך מושבע. נהפוך הוא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
