למות בגיל 37 זה קצת מוקדם.
רגע רגע.
יש חיים שפשוט לא שווה לחיות אותם, לכן למות בגיל 37 זה מתבקש.
מורן היתה בת 12 כשהמוות חדר אל חייה השלווים יחסית. חיי אביה לא היו שלווים והוא היה חולה ומת לאחר תקופת חולי ארוכה. בנסיעה השניה של מורן לחו"ל עם אמה, מדריך הטיול איציק התחבב על מורן ועל אמה, בא לגור עמם ומורן חשבה שזה רעיון נהדר. גם איציק חשב כך ואף נהג בחירות מוחלטת ברצונותיו המיניים, נכנס בחופשיות לחדר הרחצה בו היתה מורן, ליקק את פטמותיה הרכות המים החמים וביקש את ידה על הזין הזקור שלו. מורן לא ממש התנגדה ומכאן מתחיל סיפור לא קל, התחלה מוזרה, יש לומר.
מורן היתה מאז ומתמיד תאבת חיים, חיפשה ומצאה תחליף אב, אף שותף למיטה נעשה בצורה זו עד שחברה טובה הכניסה לה לראש שיש בזה יותר מטעם רע, אפילו איסור מוחלט.
או אז נעשה ניסיון להרחיק את איציק, לא עניין קל כשהאם רוצה את איציק בבית, אף צופה בהם בשעשועי המיטה, מה שמשעשע בעיקר את איציק, ופעם האם אפילו שותפה שלישית לאסור האסור הזה.
מהניסיון להרחקה ועד לקפיצה הגורלית מחלון ביתה, קפיצה בה שברה חוליות בגבה ועוד פגיעות בידיה, נערמו גם פגיעות מצד בתי המשפט, העובדים הסוציאליים ואף אשפוזים למיניהם. היו גם נקודות אור כמו עורך הדין שלה והפסיכיאטר שטיפל בה בשנותיה האחרונות.
כל אותה העת, נשמתה המרוסקת מפגיעותיו הרעות של איציק נעה מרצון ברזל מצדה של מורן לחיות את החיים האלה במלואם, ללמוד, ללמד, להדריך, להשתתף בחוגים. אבל שיקום מצויין בבית לוינשטיין מאותה קפיצה גורלית ושנים מיחסית טובות, פתאום החלה בגידת הגוף וכאבים בלתי נסבלים הובילו אותה אל חיק דיגניטס והרצון לסיים חיים של נערה שלא הגיעה לה למות בטרם עת. כל הזמן הזה הכל הוכנס בכתובים והחלק הייצוגי הוצג בספר הקשה והמאיר עיניים הזה.
הייחוד של הספר הזה הוא בכתיבה המצויינת מכלי ראשון, ההכרה שדבר מהנה הוא בהחלט אסור בגיל מסויים וצריך להתנער ממנו ולנער נערות אחרות, לזרז בתי משפט ומה לעשות, גם לנהוג בני האדם כמה מצער, מנהג של חשדהו וחשדהו. מורן מעוררת הזדהות חזקה ומותה בטרם עת מזעזע.
צריך להפוך ספר כזה לספר לימוד חובה למרות ואולי בגלל היותו גלוי שכזה.

הספר שהותיר אותי ללא מילים

למחרת בבוקר אחרי שקראתי בלילה מספר דפים מהיומן, סוף טוב, קמתי עם תחושה רעה – מזופתת, בלשוני הבוטה, האם זה הספר בלבד שגרם לכך, לא בהכרח, כי ישנם ימים רעים שלמחרת הם רובצים על הנשמה כמשקולת של מאה טון. אבל מעל הכל העיק עלי סופה של מורן וורנשטיין, צעירה שבקשה לשים קץ לחייה בצורה נחושה והצליחה, למה שעורך יומנה מכנה סוף טוב, שהצליח לחבוט בי בצורה ישירה ולערער אותי לחלוטין.

ולפתע כסוג של הבלחה המתרחשת בבוקר, חשבתי על מה ששנים אני מנסה לשכוח, את העובדה שגם במשפחתנו, אם כי מדובר בקרובה רחוקה, הייתה צעירה שסבלה מפגיעה מינית בילדותה, אף אחד לא ממש טיפל בה בצורה נכונה, יתכן שמלכתחילה היתה ילדה חלשה, שהשתייכה למשפחה לא מתפקדת, מה שבעצם סתם עליה את הגולל לאפשרות שתתאושש ותהייה בוגרת נורמטיבית.

כול חייה, היא סבלה מבעיות נפשיות, התייסרה ממחלות גופניות כרוניות, וחייה בשוליים בעוני מרוד, עד שלבסוף מתה בודדה ונמצאה בדירתה רק אחרי מספר ימים, מה שמעלה שאלה מייסרת האם אירוע אחד בחייו של אדם, עלול להפוך אותם לגיהינום מתמשך ללא קץ, שרק המוות הוא הגואל?

מה עושים עם ספר כזה, מנחים בצד, בטענה שלא מתאים לי כעת, אבל אני חשבתי שזאת מטרת הספר, לנסות ולחשוף אותנו באמצעות יומנה של מורן לקמצוץ מהכאב שחוותה, ואולי בכך נהפוך לאנשים מעט טובים וחומלים יותר. זהו מסוג הספרים שצריך להאמין שיש להם שליחות חברתית, בכך שהוא אומר לנו דבר בעל משמעות קשה ומטרידה, כמו הנביא בתקופה העתיקה שזעק על עוול חברתי ובקש מאתנו תיקון, או לשאת בעונש לו אנחנו ראויים, מכוון שהתעלמנו ממצוקת האחר.

למורן היה מזל רע משחר חייה, עת אביה האהוב עליה חלה במחלה ממארת ולאט ובייסורים הוא דעך אל מותו, דווקא בשעה שילדה הנמצאת על סף בגרותה זקוקה להורה תומך ואוהב. אימה די מהר מצאה תחליף, את איציק שהיה מדריך טיולי חול, גבר גרוש שהתנחל אל תוך ביתם, אך לא הסתפק בכך, הוא השתלט על אימה חסרת חוט השידרה, והחל בידיעתה לפגוע מינית במורן, ואף אנס אתה, מה שלא כל כך הובן לה בהתחלה, האם זה טבעי שהורה (במקרה זה חורג), נוגע בביתו בצורה מינית וחולנית? מורן לא התאוששה מהפגיעה שלבסוף גרמה לה למחלת נפש, לכאבי נפש וגוף אותם היא לא יכלה עוד לשאת, עד שבקשה את מותה, סוף ידוע מראש.

הספר בנוי משתי שכבות השזורות האחת בשנייה, קטעים אותנטיים של יומנה, ולצידם יומן שנכתב כתיעוד חייה, קרוב לוודאי לקראת סופם, שתי סוגות יומן, החושפות כאב מצמרר, אנטומיה של פגיעה והתפרקות, בתיאורים ישרים שעוררו בי תחושות מורכבות, עצב גדול, כעס וחוסר אונים, ותחושה של אשמה ואולי גם החמצה מהעובדה שמורן הכל כך מוכשרת והרגישה, הייתה יכולה להיות אדם מאושר, ואולי כותבת נפלאה, אבל זה לא קרה. היא ניסתה, נאבקה, לעתים לבדה, לעתים יחד עם חברים, לעתים המסגרות סייעו לרגע, ולעתים הם כשלו, כמו השוטר שחקר אותה על תלונתה ושאל האם היא נהנתה בשעה שהחבר של אימה פגע בה?!

בכדי להבין, או לחוש בעוצמה המטלטלת של התיעוד, צריך להיכנס לאתר עיתון הארץ, יש שם הקלטות מצמררות של מורן, המושמעות לצד צילומים מחייה, המראים נערה שהייתה יפה ולאט היא הפכה לדמות מיוסרת שהכאב נחרט באכזריות לתוך פניה ועיוות אותם, בפרט במבט שנשקף מעייניה.

את השנה האחרונה לחייה, היא כבר לא תיעדה, היא הייתה עסוקה בפרויקט סיום חייה, אותו כתב יוחאי מיטל, ידיד שליווה אותה באחרית ימיה, ואף ערך את יומנה, בו קיימת השלמה ונחמה.

tomorrow never happens היא יצאה מעולמנו לצלילי קולה של ג'ניס ג'פלין –

נותרתי ללא מילים

ttps://www.haaretz.co.il/st/c/prod/global/moran/7/ הקול של מורן באתר הארץ –

בגיל 12 התייתמה מורן מאביה. לאחר מות האב עברה מורן בביתה התעללות מינית שהרסה את חייה.
במשך שנים מתמודדת מורן עם הפגיעה המינית שחוותה ועוברת חוויות מאוד קשות שמקשות עליה לחיות את חייה בשלווה.
הספר הזה עשוי מיומנים אותם כתבה מורן בכנות יוצאת דופן ובהם נחשפים חייה הקשים.
מורן מנסה להתאבד מספר פעמים וגם מתאשפזת בשלוותה ועוברת טיפול בחשמל. לאחר שהיא קופצת מקומה רביעית ונפגעת בעמוד השדרה חווה מורן כאבים פיזיים קשים המצטרפים לכאבים הנפשיים מהם היה סובלת.
לאחר שהיא מבינה שהיא לא רוצה לחיות פונה מורן לארגון "דיגניטס" בבקשה להמתת חסד.
בגיל 36 היא הולכת לעולמה בצלילות ובשלווה ובלי כאב.
יוחאי מיטל חבר קרוב של מורן ערך וליקט את הספר והוציא אותו לאור כבקשתה של מורן.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ויש בו 151 עמודים.
ספר זה קשה לקריאה.

ספר חשוב. יותר חשוב מטוב.
סיפורה של מורן וורנשטיין, שעברה תקיפות מיניות רבות מצד אביה החורג בתור נערה, התלוננה נגדו ונגד אמה (שהייתה עדה לכל אך לא עצרה בעד בן זוגה), יצאה מביתה והסתובבה בישראל במסגרות שונות, עברה ניסיונות התאבדות רבים, ולבסוף בחרה לסיים את חייה במכון "דיגניטס" בשווייץ, שם עוזרים למי שרוצה בכך על ידי מתן כמות קטלנית של חומר הרדמה.

זהו סיפור העלילה בקצרה. הספר מרחיב יותר על פרקי החיים של מורן, אבל בעיקר על התחושות והרגשות שלה, על המחשבות שלה וראיית העולם שלה.
הפרקים הכי מעניינים וטובים, מבחינה ספרותית, הם פרקי הילדות והנערות של מורן, בהם היא מספרת על אביה הביולוגי שנפטר כשהייתה ילדה, על כניסתו לחייה של אביה החורג והמתעלל, איציק, ועל יחסיה עם אמה ועם חבריה. בנוסף, גם הפרק שעוסק בתקופה שהייתה במאניה מאוד טוב, מעביר היטב את התחושות והרגשות של אדם מאני, בצורה כנה וישירה.

עם זאת, אני הרגשתי שפרקים רבים בספר חוזרים על עצמם- בתוכן, בהתרחשויות, בתחושות והרגשות. הספר לא ארוך, ומחולק לפרקים קצרים, כנראה כדי להקל על חוויית הקריאה הלא פשוטה.
בסופו של דבר, אני ממליץ על הספר, גם כי הוא באמת חשוב וחושף אותנו לאישה לא רגילה, עם סיפור חיים טראגי ומסר שכולנו צריכים לשמוע - על חמלה, איכפתיות לאחר, דאגה לסובבים אותנו ולחלשים בחברה. ואני גם ממליץ עליו, כי רוב הביקורות שקראתי היו הרבה יותר חיוביות משלי, אז אל תקשיבו רק לי, אני בעמדת מיעוט פה.

הספר הזה הוא אומנם ספר לא עבה אבל אני לא יכולתי לקרוא אותו אלא במנות קטנות, מי שקורא את דבריי על הספר הזה ובמקרה קרא גם את חוות הדעת שכתבתי על הספר הקודם לבטח יאמר לעצמו: 'הבחור הזה לא מניח לעצמו וממשיך לקרוא ספרות לא קלה', בכנות אם יורשה לי טפיחה קלה על השכם, אתם באמת לא יודעים עד כמה אני לא מניח לעצמי, אולי עוד תבינו בהמשך דבריי בכל אופן אני לא יודע מה השוני בין להחזיק את הספר הזה לבין להחזיק שברי זכוכית ולחתוך בהם את היד כפי שמורן וורנשטיין מספרת בספר כעל מה שעשתה לא פעם. לא רק שהיא לא מצאה את מותה בדרך הזאת היא אפילו כתבה שצחוק הגורל שהיא לא מתה מתרופות שדווקא הורגות אחרים ביתר קלות.

לדעתי צריך להיות איזושהי אזהרה בהתחלת הספר, הגיבורה שלו כמו נופלת לפיר מעלית / ביוב והיא סוחבת אותנו אליו. בספר מובאים קטעי יומן, זו לא פעם ראשונה שאני קורא יומן אפשר לומר כמי שאוהב לקרוא ספרות ריאלית שיצא לי במשך השנים לקרוא כמה סוגים של יומנים שנכתבו מכל מיני סיבות אבל יחד עם זאת כזה יומן כואב לא פשוט לקרוא.

אני מנסה לחשוב אם זה שאני בעצמי הייתי קורבן אונס בילדותי (התוקף במקרה שלי היה אחד השכנים) יש לו מימד נוסף עבורי ואני בכנות לא יודע איך לענות על זה. גם אם במקרה שלי חיטוטים בעבר בילבלו אותי קצת והפרו תקופה מסויימת קצת את שפיותי, כמעט שגמרתי גם אני במחלקה סגורה לכן אני לא פוסל את העניין הזה. עם זאת חשוב לי לקרוא את הספר הזה ולהתוודע דרכו למישהי שעברה את החיים כ-"עונה בגיהנום" (כפי שהמשורר הצרפתי, ארתור רמבו) הגדיר בעצמו את החיים עם כל ההזיות שעבר בהם. לחבק אותה, גם אם זה כבר מאוחר.

במקרה של הספר תאלצו לסלוח לי על ספוילר שאכתוב עליו: הוא אומנם נקרא "סוף טוב" כויכול מבטיח לנו משהו אבל זה לא באמת מה שאנחנו מקבלים בסוף כשאנחנו יודעים שמורן כבר לא בין החיים. אם יש מוסר השכל לספר הזה הוא להיות יותר קשובים ומבינים לאלה שסביבנו. מה שיכול לנחם (זה להבדיל כמו שאני חוזר ומזכיר לעצמי אחרי שאבא שלי הלך לאחרונה לעולמו) זה שלהבדיל מחבלי לידה יש יסורי מיתה, אליו אנחנו סוג של עדים במה שנכתב בספר הזה, והיא נחה עכשיו. יהי זכרה ברוך !!!

כשהייתי בת שש או שבע שברתי לסבתי כוס צרה מקריסטל.
היא הייתה מונחת על מדף גבוה ונצצה למרחקים.
הייתה זאת שעת צהריים, יום שישי ואוטוטו מוגשים לשולחן לוקשיין מיט יוך, גפילטע פיש והסלט האלוהי של סבי בתוספת פרוסות חלה עבה.
עמדתי בחדר הקטן ונעצתי מבט בזהרורים שקרנו מהגביע התמיר.
הייתי כחולמת, מהופנטת הייתי חייבת לאחוז בו ועל כן עליתי על המיטה ומתחתי את גופי הקטן ככל שאפשר על מנת להחזיק בו.
הצלחתי ללטף את הבסיס המעוגל ולהזיזו קמעה לכיווני אך אבוי, איבדתי לרגע את שיווי משקלי, נפלתי על המזרון והכוס נפלה ארצה והתנפצה למיליון רסיסים.
מוחי האינפנטילי עדיין לא קלט את הכיליון והיה בטוח שניתן היה להציל דבר מה מתוך מרק היהלומים שגלש במהירות לכל הכיוונים.
ירדתי מהמיטה, ברכי החשופות נוגעות בבלטות המבהיקות ולא חשתי שום כאב. אספתי בידיי את האבק הנוצץ, דמעות בעיניי: מה עשיתי? מה עשיתי?
סבתי, ששמעה את ההתרסקות מיהרה לחדר וכמעט התעלפה למראי: ילדונת ממושקפת עם צמות, על הרצפה, ברכיה שותתות וכפות ידיה עיסה וורודה של בדולח ודם.
״מיין גאָט, לעאָן, די מיידל!!! צרחה.
סבי ששמע חדשות בחדר הסמוך עזב הכל ורץ לעברי, אסף אותי בזרועותיו ולא הפסיק ללטף את ראשי ולשאול אם אני בסדר.
ואני הגברתי את בכיי וביקשתי שוב ושוב סליחה מקוטעת אך לא עניינה אותם מחילתי או הכוס האבודה. הם היו עסוקים בהחלמתי המהירה: הסבא מאלחש במילותיו המרגיעות והסבתא שולפת יש מאין טבלת שוקולד ״פרה אדומה״ ודוחפת לפי קובייה אחר קובייה.
חזרתי לביתי עטורת פלסטרים ומנוחמת להפליא, סוף טוב – הכל טוב.
כשקראתי את הממואר של מורן וורנשטיין ״סוף טוב״ חזרו אלי המאורעות בבת אחת. לא החיבוקים, הליטופים והמילים המפייסות אלא הנתזים מהחומר המרהיב: הם דבקו בי, חתכו את בשרי והכאיבו לנשמתי.
סיפורה של מורן הינו טרגדיה כה עוצמתית, כה בלתי נתפסת עד כי התקשיתי לנשום בעת שקראתי את המשפטים המצמררים.
״צריך לדעת לאיזו משפחה להיוולד״ אמי תמיד אומרת ואני מסכימה אִתָּהּ אם כי אין הדבר אפשרי.
מורן נולדה למשפחה שהייתה יכולה להיות נורמטיבית אלמלא נפטר האב והותיר את האם מתוסכלת, נואשת וצמאה לאהבה.
היא חברה למדריך טיולים בשם איציק שעבר לגור בביתם ותפקד כאביה החורג של מורן. אדם זה צִלֵּק לעד את גופה ונפשה של המספרת והידרדרותה מתוארת בפרוטרוט במסמך הבלתי יאמן הזה.
כאביה הפיזיים והנפשיים הולכים ומתעצמים מעמוד לעמוד, אני קוראת ומרגישה את מה שהייתי צריכה לחוש אז, אלמלא העונש על שבירת החפץ לא היה תופס 99.9% מהרציונל שלי.
חתכים עמוקים, דואבים ואמפתיה וודאית לאישה-ילדה האמיצה הזאת.
היא מתאבדת על הדפים בכתיבתה, רושמת את האמת הנוראית כדי להספיק כי אוטוטו מאוחר מדי וכבר לא יהיה לה כח לתעד.
גם כשהיא חשה כי כבר כלו כל הקיצים עומדת מטרה לפניה והיא מנסה להשיגה בכל מחיר.
לבסוף היא הצליחה. She did it with flying colors
בת חיל שכמותה, השיגה לעצמה סוף טוב.
שנתי הייתה טרופה באותו הלילה בו סיימתי לקרוא אותה.
האם היא מאושרת כעת? האם הוקל לה?
אני מאוד מקווה שכן.
אזכור את סיפורה לאורך זמן.

קודמיי תיארו היטב בביקורתם את תוכן הספר ואת התחושה הקשה שהוא משאיר על הקורא. לכן רק אציין את ההיבט הכי מזעזע בסיפור מבחינתי - מערכת היחסים בין מורן לאמה. בספר מתואר פעמים רבות איך אמה של מורן ראתה לנגד עינייה את הניצול המיני שהתרחש, לא עשתה דבר בקשר לכך ואף עודדה את מורן להמשיך במערכת היחסים הנצלנית בינה לבין בן זוגה הסוטה של האם. בהמשך היא החליטה "לוותר" על מורן ולהמשיך במערכת היחסים עם הגבר העבריין, הכחישה את האירועים אשר קרו, סירבה לקבל אחריות על שעשתה, לא התנצלה ולא הביעה חרטה. קשה לי מאוד לקבל את הדברים האלה. הדבר מנוגד לחלוטין לאופן שבו אנו מצפים שהורה (אוהב ואהוב) יתייחס לילד שלו.