אני לא יודעת אם זה מפני ש<mark>שרווד אנדרסון</mark> כתב בדרך כלל סיפורים קצרים, או סתם בגלל שאז ככה כתבו באמריקה, בכל מקרה, ב-150 עמודים הוא מצליח לעשות את הקסם ולספר סיפור שחלק מהאנשים שיש בו הופכים להיות אייקון כבר תוך כדי זה שהוא מספר עליהם, בלי להפסיד את היכולת לדמיין אותם, כלומר, הם נשארים חיים.

אין פה שום דבר גדול. הכל קטן. הסיפור והאנשים והעיר האמריקאית לגדות נהר האוהיו ואפילו המפעל הגדול שהם עובדים

"ולו יתן לי אבר כדרור, לעוף אל תילי לקרא לי דרור" שרה אתי אנקרי הנפלאה את מילותיו האלמותיות של יהודה הלוי.
הדיסק מתנגן לו ואני חושבת על סיפורי הספר שאך זה סיימתי לקרא. עיירה אמריקאית קטנה בתחילת המאה הקודמת. על פניו אין רחוק ממנה ליהודה הלוי אבל בכל סיפור שבספר ישנה לפחות דמות אחת שחשה שחייה לא זרמו בערוץ לו קיוותה וחולמת על היום שבו תוכל לעוף גבוה ורחוק כמו ציפור. אנשים שזקנו לתוך מציאות מאכזבת,

ספר של גאון ספרותי.
ספר שפרץ דרך חדשה בעולם הספרות האמריקאית בפרט ובספרות הכללית בכלל ושהשפיע על הכתיבה של סופרים מפורסמים.
כספר פורץ דרך שפורסם בשנת 1919 הספר נתקל בביקורת שלילית חזקה. טענו נגדו שהוא - מונוטוני, מגעיל, חסר ערך, שמתאר "בובות עם שמות".
בימינו הוא נחשב לספר קלאסי שנלמד בהרחבה במערכת החינוך האמריקאית (תיכונים ואוניברסיטאות) ומסווג במקום המכובד ה – 24 ברשימת 100 הרומנים הטובים בארה

אם הייתי צריכה לגור בוויינסברג, אוהיו, נראה לי שהייתי מתחרפנת.
איזה אנשים משעממים. איזה חיים משעממים יש להם. והכי גרוע - הם כאלה דרמה קווינס שהם בטוחים שהחיים שלהם מלאים בטרגדיות או התרגשויות או סערות, או מה שלא יהיה.
הספר כולל 21 סיפורים קצרים, כל אחד מהם על תושב אחר של העיירה.
כל הסיפורים ללא יוצא מן הכלל חסרי פואנטה. פשוט נגמרים באמצע. רובם גם חסרי עלילה. הייתי יכולה להשלים עם זה ואפילו להנו

אלוהים מרחם על ילדי הגן, ו<mark>אנדרסון</mark> חומל על תושבי העיירה הזו, בלי סיבה מלבד העובדה שהם קיימים בה.
הספר מרגיש קצת בראשיתי. כלומר, דומה לסגנון הכתיבה האמריקאית ששלט בעשורים שאחרי יציאתו לאור של הספר הזה, אך קצת פחות מדויק, ויותר תמים.
יש כאן עולם שלם, שפרטים ממנו לפתע נושקים לפרטים אחרים, על קו הזמן, או בקירבה גאוגרפית, או מתוך אהבה בלתי ממומשת. התחושה שאתה מרחף בתוך העיירה כמו רוח רפאים ושומע סיפור