אברהים הדף את תריס הברזל שנע במסילתו בקול חריקה צורמנית,
נשק למזוזה ונכנס אל אפלולית החנות. הוא בירך את אלוהיו, הרים
את ראשו וביקש פרנסה מהשמים.
טעמו המר של מיקוח הבוקר עם אשתו נסך בו תסכול. הוא נאנח
בכבדות וחש עצמו איש אומלל. מבטו עבר על הרהיטים הישנים
המעוטרים בפרחי קטיפה אדומים וגדולים, ולשולחנו הגדול שניצב
עמוק בפנים החנות, ושימש לו מגן מפני העולם.
עיתון כיהאן חיכה לו כרגיל בפתח החנות וגם שרת התה הגיע מיד
והעמיד לפניו כוס תה מהביל. אברהים העיף מבט בטלפון השחור
שהיה תלוי על הקיר, והיה למקור גאוותו. למעטים בשכונה היה טלפון,
והמכשיר בחנותו של אברהים זימן אליו את מי שהיה צריך לטלפן,
והעמיד את אברהים בשורה אחת עם חשובי בעלי עסקים.
אברהים דפדף בעיתון מבלי לקרוא את האותיות. ’אילו יכולתי
הייתי עוזב את הכול ובורח מכאן', חשב בליבו, ’יכולתי לשכוח את
הבית, את האישה את הבנות, ולחזור להמדאן, או להפליג לעולמות
רחוקים ובלתי ידועים. ואולי הייתי הופך לדרוויש, כמו ההודים הזקנים
שבבוא היום עוזבים את בני משפחתם, הולכים והולכים עד שמתים'.
קול חריקת הדלת קטע את מחשבותיו. הייתה זו אישה. היא
פתחה את הדלת באיטיות וסגרה אותה בהיסוס. אז שיחררה מעט
את הצָ'אדוֹר הפרחוני שהתעטפה בו, המתינה מעט ושוב עטתה אותו
על פניה. עינו הימנית של אברהים שהייתה עיוורת בשל תאונת
ילדות, באה לעזרת השמאלית וביחד ניסו לאמוד את הנכנסת. הוא
נשא את ראשו, חייך אל הדמות שנכנסה אל תחום הראייה הצר שלו
וקם לקראתה. צלליתה האפילה על האור הדל שחדר מבעד לחלון
שמאחוריה וטשטשה את דמותה. ריח גולאב, מי שושנים, חדר לאפו,
אך פניה נותרו מטושטשות.
”בוקר טוב לך, היכנסי בבקשה”.
שרת התה שב ונכנס. אברהים הזמין שתי כוסות תה והביט בה,
וכשהתירה מעט את הצָ'אדוֹר — שדיה קראו לו. הם היו מלאים ואיתנים
כמו מלוני ביכורים בשבועות. ריח מתוק דגדג את אפו. אברהים חש את
התזוזה המשמחת בגופו, חיוכו מילא את פניו הנאות הוא חזר ובירך
אותה ושאל לשלומה.
כמי שכול חייו חיכה לבוא האורחת, הוא ידע את פניה, את דמותה
את ניחוח הבושם ותנועותיה, עוד בטרם שהתגלו לו. הוא נעל את
הדלת, משך את הכיסא, והתיישב מולה.
היא הניחה לצָ'אדוֹר לנשור מעט, והשפילה את מבטה. גבותיה
הארוכות ככנפי יונה שחורה, הצלו על עיני הדבש שלה. חיוכה היה
ביישני ורך ולחייה העלו סומק.
”ישתבח שמו”, חשב אברהים וחש שגם בעינו הסומאת הוא קולט
את הדמות המלאכית היושבת לפניו. היא החזירה לו מבט בזווית עינה.
אברהים שמח פעם נוספת על כך שהנפילה והעיוורון לא הותירו עקבות
על פניו. שתי עיניו התרוצצו על פניה, תרות אחר הפתח לנישמתה. הוא
נשך את שפתו וחייך אליה. נשיכת השפה, סומק פניו ולהט נשימתו
הסגירו את שמחתו, שמחת גבר הפוגש ניחוח אישה.
’שברתי את סכר הזרות', חייכה לעצמה, ’והוא היה רעוע...'.
היא סיפרה ששמה פַחְרי, מוסלמית נשואה שננטשה על ידי בעלה
שהשאירהּ מטופלת בשני ילדיה הקטנים, ללא מי שיפרנס אותם והיא
עובדת כאכוח עזר במרפאה ציבורית קרובה לביתה.
”מה אגיד לך, צ'וּבֵּה חוֹדָא סֵדָא נַדָארֶה, למכת אלוהים אין צליל,
וכשהוא מכה — אין לו מרפא”, היא נאנחה. הרימה את מבטה מקצה
נעליה וגלגלה את דמעתה בטרם הניחה לה לזלוג.
’שמע ישראל', אמר בנפשו והביט ארוכות בפניה. ’איזה טיפש נוטש
אוצר כזה? ואני? אני כול בוקר...' הוא לא רצה להמשיך במחשבות.
”חָאהַר, אחותי, במה אני יכול לעזור לך?”
”אני מפנה חדר בבית שלי ומבקשת להשכיר אותו”, התייפחה בתוך
הצָ'אדוֹר שלה, ”ככה אולי יהיה מעט כסף לילדי היתומים...”
”יתומים? חס ושלום, הוא עוד יחזור”, אמר, ובליבו קיווה שלעולם לא.
”שמעתי עליך רק טובות. אומרים שאתה רַסְתֶּגָאר, אדם אמין. אז
באתי ישר אליך".
מבטו נח על פניה. היא כיווצה את שפתיה הורודות ולחצה בעפעפיה
על עיניה המאופרות לשחרר דמעה מתגלגלת. אברהים הצליח לנתק
את מבטו מפניה וגלש לקצה החריץ שבמפתח שמלתה. הדמעה הייתה
לשווא. לא נמצא לה קהל. עינו של אברהים התבייתה על שביל החלב.
”תודה לאל שיש לי את האח שלי, הוא מצל את צילו עלי ועל
האומללים שלי. אבל”, נאנחה, ”אין חייר ממנו, לא רק שאינו תומך
בי, גם עול פרנסתו עלי”.
אברהים הרים את מבטו וחייך אליה.
”זֶנְדֵגי מִיגְזַרֶה, החיים נמשכים... אל תדאגי... ישנם אנשים טובים,
הפרנסה מאלוהים”.
היא הורידה את הצָ'אדוֹר על כתפיה וחשפה את צווארה הבוהק והרך.
אברהים אחז את ידיו זו בזו והחדיר את הציפורן הארוכה של הזרת
לכף ידו השנייה לעצור את תשוקתו.
”הבית אומנם שלנו”, היא זזה באי נוחות ופיתלה את גופה, ”אבל
יש עליו הרבה חובות, אם לא אעמוד בתשלומים ייקחו לי את הבית”.
הוא שמע אותה באוזן אחת וסקר אותה בעין אחת. ’איפה היא ואיפה
ההיא', השווה את המוסלמית הכנועה שלפניו לאישה הרושפת שבביתו.
מחלק התה נקש פעמיים על הדלת הנעולה וחיכה בסבלנות. אברהים
פתח והאיש מסר את מגש התה, העלה חיוך של מי שמבין דבר והסתלק.
אברהים הגיש לה את התה החם. היא הסירה בחינניות את הצָ'אדוֹר
והפעם עד למותניה, החזיקה בידיה העדינות את הכוס, חייכה חיוך
מבויש ונשאה אליו את מבטה והטביעה אותו בקסמיה.
אפלולית החנות, הקור העז שמעבר הדלת, בוהק השלג המשתקף
בחלון והתה המהביל — עשו יד אחת וקשרו בין שתי נפשות שחיפשו
מעט נחמה מן הרעה שאלוהים חלק להם. הן מצאו את מבוקשן. פַחְרי
הרימה את הכוס אל שפתותיה ונכוותה, טיפת תה ריחני זלגה אל בין
שדיה. מבטה נח על הטיפה הסוררת וחיוכה המפתה על שפתיה. אברהים
שלף ממחטה מעומלנת, מסר לה ונסוג לאחור.
פַחְרי ספגה בממחטה את טיפת הפיתיון מעל שדיה, ואת עלבונה
מנסיגתו לאחור, הסתירה עמוק בליבה. ’כנראה שרזי הכיבוש לא פועלים
עליו כמו על האחרים', נזפה בעצמה.
אברהים נשם עמוקות את ניחוח הורדים שמילא את חלל החנות.
זוהר פניה ואצבעותיה הלבנות, היו בעיניו כפרחי יסמין הקוראים לו
לבוא, לקטוף, לשאת ולהתענג. עיני הדבש שלה, ריסיה השחורים
והמבט הביישני קראו לו לדבר עבירה. הוא קם מכיסאו יישר את
מכנסיו המגוהצים, ניער את הז'קט התואם, וכחכח בגרונו. בגדיו
היקרים וקומתו התמירה סחררו את פַחְרי. היא השפילה את מבטה
אל הנעליים השחורות והמבריקות ושפשפה את אפה המתענג מריח
האו ד־ה ק־ולון המשובח שלו. בחירתה הייתה נכונה.
היא שבה וחייכה.
הדקות הארוכות שעברו עליהם לא נספרו. כי מי יכול לקצוב את
עונג האהבה? וכשפַחְרי אספה את הצָ'אדוֹר וביקשה ללכת, אברהים
קם לפניה, שלח את ידו ונגע בידה. ידיהם הזיעו והם החזיקו אותן
סגורות ומלטפות.
מבטו רקד על פניה וחייך, היא המשיכה להביט בנעליו המבריקות
והסמיקה.
”חודא האפז ישמרך אלוהים אדון אברהים”, אמרה לבסוף; וכשהדלת
נסגרה אחריה — ענה לה: ”חוֹדָא הָאפֵז פַחְרי חָנוֹם”.
כול אותו בוקר, אברהים לא פתח את דלת חנותו. הוא ישב על
כיסאו הקבוע, עצם את עיניו וסקר את פניה היפות בראי הזיותיו. רהיט
הקטיפה שימר את קימורי גופה. במבט ענוג ליטף את מקום ישיבתה,
שאף את ריחה המתוק ובלע את האוויר שעטף את פַחְרי שהלכה ממנו.
העננים הקדירו את השמים, קרני השמש החורפית לא הצליחו
לחדור ולהאיר את פנים החנות. פניה היפות של פַחְרי נמוגו אט א־ט.
הקור שזחל וחדר מתחת לסף הדלת, עורר את תזמורת הרעב והעלה
את סף האשמה.
כשנחשי האדמה השחורים והדקים החלו לטפס על ערימות השלגים,
ועקבות הרגליים היו לבליל שחור — מוּלוּק ידעה שהחורף הקשה עומד
להסתיים. במשך חודשי החורף הארוכים, לובן השלג סחף אותה אל קור
אפל במחוזות רחוקים שהכירה רק מהזיותיה.
