מה בעצם ידעתי על הסופר סלמאן רושדי –לא הרבה. מלבד כמובן הפרסום הכלל עולמי שניתן לו לאחר הוצאת "פסוקי השטן", פרסום רב, שהעלה את זעמם של המוסלמים בשל הדרך שבה הוצגה דמותו של הנביא מוחמד. זה גרם להוצאת "פתווה"– פסק הלכה מוסלמי – שהתיר את דמו של הסופר ושנים נאלץ לחיות במחתרת ונזקק להסתובב צמוד למאבטח.
אז לא במקרה נפל לידי הספר הזה, כבר שנים אני מסוקרנת,והופס – אאוריקה ! מצאתי.
אז נתחיל -
סר סלמאן רושדי – הוא יליד מומביי הודו, בן 74 (בן למשפחה מוסלמית ממוצא קשמירי ) , הוא מחברם של ספרי עיון ורומנים רבים, עטור פרסים , וגם חבר אגודת הספרות המלכותית ובעל עיטור מפקד מסדר האמנויות והספרות של צרפת. בשנת 1993 זכה סיפרו "ילדי חצות" בתואר "הבוקר של הבוקרים" – הרומן הטוב ביותר שזכה בפרס הבוקר ב-25 השנים הראשונות לקיומו וביוני 2007 קיבל את תואר האבירות מטעם מלכת בריטניה.
ועם כל הכתרים האלו הוא מוציא לאור בשנת 2017 אפוס אמריקאי מודרני המתרחש על רקע הנוף של הפוליטיקה והתרבות העכשווית.(נדמה לי שמעל 20 שנה הוא חי בארה"ב) התוצאה היא סיפור על אהבה וטרור אובדן והמצאה מחדש. מאוד עוצמתי, מאוד נועז, עטוף במסתורין ואפל הייתי אומרת... כזה שמכיל בתוכו את כל הרבדים והגוונים של אמריקה ובכלל, את הדילמות והשעטנז האתני, את הרדיפה אחרי... את המלאכותי, והמלכותי, את הביזרי והמתעתע וכל זה מוגש לנו מפיו של שכן-המשפחה – קולנוען צעיר בשם רנה, שמתחקה אחר המהגרים שנחתו יום בהיר אחד, בקהילה הסגורה שלו גריניץ וויליג' ניו יורק, ממדינה "שאסור לנקוב בשמה". ולמה אסור ? מסיבות שיש בהם סוד נפיץ שמעורר את כולם לתהות על קנקנו של השכן החדש - האב הפטריארך האקסצנטרי, שנחת משום מקום עם שלושת בניו .
הרומן המטלטל הזה אינו רק סיפורה של משפחה הודית העוברת לניו יורק בניסיון לברוח מעברה, אלא זהו אפוס פוליטי ביקורתי, ממזרי וסוחף שמהדהד לקורא הרבה רגשות מגוונים כלפי כל אחד ואחד מהדמויות שבו. אבל בעיקר כלפי הדמות הראשית. של הפטריארך נירו – "המלך הלא מוכתר , מארץ ניכר, בן שבעים ומשהו שהתנהג כמו קיסר מטיב. ושלמרות חיוכו המקסים ומיומנותו בנגינה על כינור גוארדניני משנת 1745, הוא הדיף ניחוח כבד וזול- הריח המובהק של כעס עריצים גס-רוח, בשומת מהסוג שמזהיר אותך להישמר מהטיפוס הזה, שכינה את עצמו נירו גולדן, שלא באמת היה מלך אלא קשיש נמוך קומה, אפשר לומר אפילו גוצי, שלעיתים קיפל את שרווליו כדי לוודא שאכן ישימו לב לפני הכול על האמות שלו, שהיו עבות וחסונות כשל מתאבק שבקצותיהן היו ידיים גדולות ומסוכנות שענדו טבעות זהב דשנות עם אבני ברקת... בגדיו היו יוקרתיים אבל הייתה בו איכות חייתית צעקנית שגרמה לך לחשוב על אשמדאי מיתולוגי, שמרגיש שלא בנוח במחלצות אדם... " סוף ציטוט .
כתוב בעושר תיאורי מרבי כבר אמרתי ?
גיי די סלינגר ( "התפסן בשדה השיפון" ) אמר פעם שעל ספרים טובים באמת אסור לדבר, לשיטתו הדבר היחיד שמותר לעשות אחרי קריאת ספר טוב במיוחד, הוא לעמוד מאחורי הפודיום לנופף לקהל ואז לרדת בשקט מהבמה
מומלץ וכתוב נפלא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
