רק כשהגעתי לסוף הספר וראיתי את תודותיו של המחבר לאשתו, איימי צ'ואה, גיליתי להפתעתי שהמחבר הוא פרופסור למשפטים בייל. זכרתי את פריט המידע הזה מהספר "המנון הקרב של אמא נמרה" של איימי צ'ואה עצמה, אף היא פרופסור למשפטים בייל.
החלק המפתיע בזה הוא כמובן לא החלק של הפרופסור, את זה היה אפשר לנחש, אלא החלק של המשפטים. אם הייתי צריכה להמר תוך כדי קריאה, הייתי מתלבטת קשות בין ספרות לבין פסיכולוגיה, שכן הספר עוסק בהמלט ובפרויד לא מעט.
אז הנה סיבה ראשונה לא לקרוא את הספר: הסופר הוא כאמור פרופסור למשפטים בייל עם מומחיות בשייקספיר, בתורתו של פרויד וגם יודע לכתוב. כאילו כל זה לא מספיק, הוא נשוי לאשה שהיא עצמה פרופסור למשפטים, יודעת לכתוב גם היא, אמא שאפשר אולי לחלוק על שיטות ההורות שלה, אבל אי אפשר לקחת ממנה את רמת ההשקעה הגבוהה שלה בהורות, מבחינת חשיבה ותכנון וגם כמותית, ויש להם שתי בנות שאף הן מוכשרות בטירוף, כמו שכל מי שקרא את הספר של אימי צ'ואה יודע.
בקיצור, מסוג האנשים שגורמים לתחושת נחיתות קשה. זן אחר של בני אדם שאלא אם כן כל יממה שלהם מורכבת מ-24 ימים, בניגוד ל-24 השעות העלובות שלנו, לא ברור איך הם מצליחים להחזיק כל כך הרבה כדורי ג'אגלינג באויר בכזו מומחיות.
עוד סיבה? פרויד וחבורתו.
טיפוסים בלתי נסבלים, אם תשאלו אותי. כן, פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, הניח את הבסיס להכל ואנחנו אמורים לסלוח לו על היומרנות, על השוביניזם, על התאוריות האפויות למחצה בהן הוא האמין בבטחון עצמי מופלג, על הטעויות, על ההיבריס.
זה לא שלמחבר אין ביקורת על פרויד, אבל ניכר שהוא בסך הכל מחבב את הדמות ועיקר הביקורת שלו מופנה כלפי יונג (שאכן מצליח להצטייר כעוד יותר בלתי נסבל מאשר השאר), והגישה של פרויד שמודגמת היטב בעלילה גרמה לי לתחושה של עקצוץ מעצבן לאורך כל הקריאה.
עוד סיבה? תיאורי האלימות שאינם חריגים במותחנים בני ימינו ועדיין לא מומלצים לרגישים.
שכנעתי אתכם?
לא?
יופי, כי יש פה בסך הכל מותחן אינטלגנטי, שיחזור היסטורי של התקופה והאוירה שלמיטב הבנתי ההיסטורית הדלה הוא די משכנע ולא מעט מחכים, ובסך הכל ספר לא רע.
![פשר הרצח [מהדורת 2007]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers22/221035.jpg)

















