את הספר הזה סימנתי באחת הרשימות די מזמן. היה נראה לי מאוד מעניין לקרוא על חייה של נערה חרדית קלאסית, לא מאיזו חסידות איזוטרית, אלא דווקא מהחברה הליטאית, הנורמטיבית, כזו שאמורה להיות מעוּרה יותר בחיים. מסגרת הסיפור מאוד פשוטה. שנה בחייה של נערה חרדית, רווקה מוכשרת וחכמה באמצע שנות העשרים של חייה שעובדת בחברת היי-טק ירושלמית. כל חודש עברי – פרק, מאלול ועד סוף אב של השנה הבאה.
אז ככה, מצד אחד הספר קולח, כתוב בגוף ראשון, מסופר מפיה של הנערה חדווה ברגמן ששמה כשם הסופרת, כלומר הספר אמור להיות סוג של יומן או ווידוי, ולכן אמור להרגיש אותנטי. ואכן במובנים רבים הוא אותנטי. אבל, כשקוראים את הספר בתשומת לב מינימלית זה די בולט שהסופרת הרבה יותר מתוחכמת מהמספרת, וראיתי כעת שגם רויטל ק. התייחסה לכך בסקירה שלה (שלמיטב זכרוני את הספר סימנתי אי-אז בעקבות סקירתה). כלומר, בניגוד לדמות חדווה ברגמן שבסיפור – החכמה אבל הנאיבית עד כאב, המוכשרת בכתיבת קוד אבל בורה ביחסי אנוש בסיסיים, גם של העולם החרדי, ובוודאי של העולם הכללי – חדווה ברגמן הסופרת מבינה בהחלט את הניואנסים שנעלמים מהדמות ומציגה כאן סוג של אירוניה. אירוניה עם הרבה חמלה. ובהנחה שזה סוג של אוטו-ביוגרפיה הרי שיש כאן אמירה, הנה תראו כמה מנותקת הייתי, כמה תמימה, אבל זו לא ממש תמימות קלאסית אלא יותר כמו סוג של תימהון קיומי, הימצאות מרחפת, מקוטעת, כמו בתוך ערפל סמיך שלא מתפוגג. רק אעיר שהתפיסה הדתית של הדמות מוצגת לעיתים בצורה די ילדותית, לפעמים עד כדי מבוכה, אלא שבנקודה הזו אני לא בטוח מה מוצג כאירוניה ומה באמת מייצג את תפיסת העולם של הכותבת.
החיסרון הגדול של הספר הוא שחסרה בו איזו תפנית, פריצת דרך, איזה קתרסיז, או אפילו תנודה ראויה לציון בחיי (האנטי)-גיבורה, לכל כיוון שהוא, לאו דווקא לצד הגאולי, אפשר גם לייאוש המוחלט. יש איזו הרגשה של חזרה די לקונית של המציאות, העבודה בחברת ההיי-טק החילונית, הנסיעות ממנה ואליה, הדייטים הכושלים במבואה אקראית של מלון ירושלמי, והזמן חסר הייחוד מלבד מועדי השנה היהודיים המתחלפים. נכון, ישנם רגעי ייאוש לצד רגעי קורת רוח, אבל הם מעטים ולא משמעותיים. הדמות כל כך מנותקת רגשית, כל כך חלולה ואטומה, שהיא לא מצליחה לתפוס שהדבר שהיא מרגישה כלפי ראש הצוות שלה, נועם הדתי הסרוג הנשוי, או ירון הדתל"ש התל-אביבי שמגיע כסיוע מקצועי (ושכנראה גם הוא מרגיש כלפיה), זה רגש שאפשר להתקדם איתו, לחפש אותו בדייטים האיומים שהיא חווה. היא לא מצליחה לנער את עצמה, לפרוץ את הבועה ולנוע, היא דומה לחיילים במסדר שקיבלו פקודת "במקום דרוך" מנַגָּד משופם ואכזרי שהלך מזמן לדרכו. ואולי זו בדיוק הנקודה שהסופרת רצתה להעביר. הרצון או הצורך להתחתן בציבור החרדי, שהוא בעל אופי מאוד קהילתי, להיות נורמלי, להיות חלק, משתלט עד כדי אבדן הזהות והייחוד.
אבל ייתכן כי בשל כך לא מצאתי את הערך המוסף המגזרי שחיפשתי. נכון, יש הרבה ניואנסים פנים-חרדיים, אבל דווקא הם לא חידשו לי כמעט דבר. דווקא העולם הפנימי הייחודי של נערה חרדית במציאות כל כך לעומתית מבחינתה, ברגעי היציאה מהחממה אל העולם השונה כל כך, שם היה אפשר לומר משהו שיש בו ערך וכובד, דווקא זה נשאר לא מפוענח. כי מרוב שהדמות אקסצנטרית, היא מאבדת את הייחוד המגזרי שלה וגם אם יש בה איזה ייחוד ביזארי, היא בסופו של דבר הולכת ונעשית דמות גנרית שיכולה להתקיים בכל עולם שהוא. מצד שני ביחס לציבור שמייצר בדרך כלל כתיבה מאוד מגוייסת ופלקטית, מדובר בכתיבה די אמיצה ואפילו פורצת דרך, כתיבה שיש בה, כאמור, לא מעט אירוניה על האתוסים החרדיים הקלאסיים והרבה חמלה לדמויות הקטנות שמתהלכות בשולי הדרך. לכן, אני לא מצטער שקראתי, אבל הייתי שמח אם הכותבת לא תסתפק בספר הביכורים הזה ותתיישב לכתוב סיפור בוגר ובשל יותר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
