אני לא יודעת מה תפס אותי לא מוכנה, במבט ראשון הייתי בטוחה שמדובר בסיפור דיי משעמם.
אישה עשירה ומשועממת שבוגדת בבעלה?, לא בדיוק הכי מקורי לדעתי. אבל רציתי לתת צ'אנס לסיפור.
אולי הציפיות הנמוכות שלי מלכתחילה לא הכינו אותי לרכבת רגשות הזאת שמתרחשת ב70 עמודים בלבד.
אני מתמודדת שנים עם חרדות, מחשבות טורדניות, ומעולם לא מצאתי דרך לתאר את תחושת המחנק כשאני בתקופה אקסטרה רגישה.
אבל הספר הזה הציג בצורה די מפחידה ודי מדויקת להחריד. מה קורה כשאנו מוצאים את עצמנו במקום חשוך, מבחינה נפשית.
הצורה שבא הספר כתוב, כמעט בנשימה אחת, ללא שום פרקים וללא שום הפסקות. גורם לנו לתחושת פחד באופן כמעט בלתי רצוני.
לא רק הפחד, אלא הזדהות, חמלה בין העמודים כלפי הבוגדת שכל עולמה מתמוטט עליה באופן הדרגתי ומהיר.
הרי מי מאיתנו לא עשה טעויות שכמעט מיד התחרט עליהם?. מי מאיתנו לא הגיע לנקודת משבר בחיים? שכבר אין יותר איך לברוח. ורק את עצמך להאשים.
שאפילו המוות עדיף על תחושת הפחד הבלתי פוסק. וזאת בדיוק נקודת המשבר הסופית של הגיבורה.
ויותר מכל, יותר מכל, תפס אותי לא מוכנה זה הסוף. לעזאזל, אני לא חושבת שאפשר להתאושש מהסוף שלו.
וגם בסוף המטלטל מצאתי נחמה, כמובן אחרי שצרחתי בקול והפחדתי כמה סטודנטים, כי המסקנה שלקחתי איתי מהספר היא שלכולנו יש שדים.
לכולנו יש פחד, חששות, חרדות, יצר נקמני. ובעיקר כולנו מסוגלים לעשות הרבה בשביל המושג אהבה, גם אם זה להקריב חלקים מעצמך.
חתיכות שנשרפות ושורפות את כולם על דרך.
ובסופו של דבר הבריחה מהפחד, מובילה אותנו ישר אל תוך זרועותיה החונקות של האהבה שרק היא מסוגלת לגונן עלינו גם אם רק במקצת מהפחד.
אבל חכמים יותר ממני יאמרו שרגש האהבה לא משתווה לרגש הבושה, לרגש האשמה ולרגש הפחד.
אולי לא מדובר על סיפור אהבה, אבל בהחלט הספר הזה לימד אותי פעם נוספת שאהבה נמצאת בעיקר במקומות האפלים ביותר וברגשות המכוערים ביותר.

בשבילי הספר הזה תופס מקום ממש מיוחד בלב, הספרים של ריק מלווים אותי בעשור האחרון. בדיוק לפני 11 שנים קראתי את הספר הראשון בסדרה הראשונה, הייתי בנקודה ממש לא פשוטה בחיי בתור ילדה והייתי חייב למצוא את המקום הבטוח שלי.
כמובן שמצאתי אותו בתוך הספרים אך הספרים של פרסי ג'קסון היו הנקודת אור שלי, הרגשתי שסוף סוף יש ספר שמדבר בול בגובה העיניים שלי עם דמות בגילי שגם לה אין חיים פשוטים. ומה שרק העצים את החוויה היה המיתולוגיה שזה היה הכניסה הראשונית שלי לעולם הפנטזיה. הספרים שלו תמיד כתובים בצורה הומוריסטית על מצבים לא הומוריסטים בעליל שזה בונוס עבורי כילדה מאוד צינית וממורמרת.
והפינה הכי חשובה נגעה בניקו. ניקו היה הדמות הראשונה שקראתי מהקהילה הגאה, לפני זה לא נתקלתי בשום ספר פנטזיה בגילי שמשלב דמויות מהקהילה ועוד בספר ילדים. כאחת שגדלה בבית ספר דתי ובשכונה שלי לא היה דיבור אמיתי על הנושא הזה תמיד הרגשתי לא לגמרי שייכת.
כמובן כשגדלתי יצאתי מהארון כבי, וכמובן שבערך באותו הזמן יצאה סדרת הספרים הזאת.
הסדרת הספרים הראשונה אי פעם שהיא סדרת פנטזיה לילדים ולנוער שהדמות הראשית שלה מהקהילה הגאה.
וכמובן שהסדרה הזאת לא נופלת משאר הסדרות שלו ולדעתי אפולו הוא הדמות הכי טובה שלו עד כה (סליחה פרסי) ההתפתחות האישית שלו היא מבין הטובות שנתקלתי בהם. ההומור העצמי והקבלה של מי שאנחנו ולקחת אחריות על הטעויות שלנו.
ספר סיום נהדר לסדרה נהדרת עם הרבה סגירות מעגל והמון בכי.
חובת קריאה לדעתי בין אם אתם בני נוער שלא מוצאים את עצמכם בקריאה לבין אם אתם מבוגרים שמחפשים את המתבגר שבפנים.

אני בת 19.
זה כלמה שעבר לי בראש כשהחזקתי בידי את הסר והתלבטתי האם לקנות אותו. סעמק, גם אם ריק ריירדן יכתוב לי על כמה דפים צמודים במסטיק בעתק הדבק את האלבום של בריטני ספירס ויקשר לי את זה איכשהו לפרסי ג'קסון אני אקנה את זה. עם הידיעה הברורה הזאת הוצאתי את מה שנשאר באותה תקופה מהמשכורת הצבאית שלי על הספר הזה... וגם השני בעודי מחייכת מקצה אחד של אוזן לשני.
אני בת כמעט 20 כל מה שעבר לי בראש כשפתחתי את הספר לקרוא אותו.
אבל לספר אין באמת גיל. ונוכחתי לגלות עוד פעם כמה שהכתיבה של ריק טובה. כן היא קלילה ומלאה בהומור הכי משובך שיש, אבל אל תתנו לו להטעות אותכם. העלילה קולחת ולא משעממת אפילו לשנייה, ואל תגרמו לי להתחיל לדבר על הדמויות כי אני לא הספיק. באמת.
אני באמת לא יודעת איך הוא עושה זאת אבל כל ספר יותר טוב ויותר מצחיק מהקודם. כן העלילה קצת חוזרת על עצמה וחלק מהדמויות גם כן.
אני באמת ממליצה לא לדלג, גם אם מישהו פה חשב שהספיק לו מריק, תאמינו לי שלא כדי לפספס.
הייתי רוצה להודות לריק בהזדמנות זאת על כך שכתב על דמויות עם מיניות שונה. הייתי רוצה לחשוב על כך שאם הספר היה יוצא לפני עשר שנים אולי היה לי יותר קל להתמודד עם היציאה מהארון ולאחרים קצת יותר קל להבין ולהכיל.
המלצה קטנה קחו את הספר לנסיעות ארוכות, אפשר לסיים בנסיעה או שתיים בודדות והספר ממש קליל אז כן להתרכז בו ולהעביר את הזמן בכיף. :))

עוד הרבה לפני שהתגייסתי שמעתי "את פשוט חייבת לקרוא את הספר הזה" ובהחלט קניתי לי אותו והנחתי אותו בצד של הספרים שעדין לא קראתי.
זמן עבר ואיתו גם הגיל והתגייסתי, בהתחלה נטשתי את הקריאה לתקופה מסוימת. לפעמים קשה לנו לקרוא זה יכול לנבוע מחוסר זמן או רצון אצלי זה היה מתשישות. הדבר שהכי חזור לי מתקופת שירתי הוא עייפות בלתי נגמרת. אבל כמו שאומרים הזמן עושה את שלו וכך הוא עשה. לקראת סוף שחרורי דיברתי עם חייל נוסף שסיפר לי שהספר הזה חד משמעית הספר הכי קשה והכי טוב שאי פעם קרה, ואם זה לא מספיק הוא אמר לי שאני חייבת לקרוא בזמן השירות שלי את הספר.
כמובן שחזרתי הביתה, הוצאתי את הספר מן המדף ישר התחלתי לקרוא.
גיהינום זה מה שעבר עלי בדפים הראשונים, הכתיבה הכל כך מיוחדת של הלר הייתה כמו סתירה לפרצוף. ואם לומר את האמת התביישתי שלא הצלחתי לעבור את השלושים ומשהו עמודים. זרקתי אתו הצידה והמשכתי. אבל אני זאת אני וקשה לי לוותר לעצמי במיוחד שמדובר בקריאה.
אחרי חודש שלם, כן כן חודש שלם, לקחתי את הספר לבסיס התיישבתי בסוף היום וקראתי מהתחלה כמו ילדה גדולה.
אונם לקח הקריאה עצמה גם זמן רב יותר מחודש אפילו אבל הוא פגע בדיוק בנקודות הנכונות.
לראשונה הרגשתי מחוברת לדמות בספר כי שאף פעם לא הרגשתי, אולי זאת הציניות הבלתי נגמרת, ההומור השחור (לא זוכרת מתי ספר כל כך הצחיק אותי) או הפחד הטבעי והמובן ממוות. בעיקר ההבנה שצבא זה לא כמו שזה נראה מהצד, בסופו של דבר הוא פשוט גוף גדול עם בירוקרטיה שלרוב מיותרת ופקודות לא מבנות שסותרות את עצמן.
בנוסף שמחתי לגלות שהכתיבה לא הייתה יותר ויותר קלה להבנה אלה נשארה מפותלת ומטמטמת, בדיוק כמו המחשבות שלנו.
ספר טוב זה ספר שמשאיר עליך חוטם. לטוב ולרע. הייתי מוכנה לשם סכום נכבד מהמענק שיחרור שלי תמורת כדור למחיקת זיכרונות רק כדי שאוכל לקרוא אותו מחדש (אני רצינית). אל תפספסו.
ד"א המלצה אישית לקחת במינונים קטנים בהתחלה עלול לגרום למיגרנות, בכי ורצון למות.

לא אהבתי ולא שנאתי.
קשה לי לשנוא את הכותבת.
למרות שהפעם האחרונה שקראתי את הספר ומאז הבאתי אותו לחברה היה בכיתה ז'
אני זוכרת עד כמה לא התחברתי לספר ועד כמה הוא שיטחי.
מומלץ לבנות המקובלות וה"מסכנות" וכול השאר תוותרו.

יש כמה דברים שאני יכולה להגיד על ורוניקה רות:
1. היא מקורית - וכול מי שאומר שהיא לא מקורית אני חייבת לא להסכים איתו.
2. הכתיבה שלה טובה
3. היא יודעת איך להרוג דמות בדרך הכי טובה שיש
4. היא לא קיטשית מידי
5. הדמויות שלה מעניינות ומגוונות
6. היא אכזרית לפעמים קצת יותר מידי אבל איכשהוא שומרת על הגבול הדק בין אכזריות מוחלטת לאכזריות עדינה.

ואלה מאפיינים ממש טובים.
סיבות לא לקרוא את הספר
1. אין כאלה.

כן יש לספר חיסרונות.
1.הספר הראשון הרבה יותר טוב.
2. הרעיונות פחות טובים אבל הכתיבה מחפה הטובה שלה מחפה על זה.

אבל מה שאני הכי אהבתי בספר:
1. הספר מותח ומסקרן
2.רעיונות חדשים ומותחים
3.קטעי אהבה חמודים
4. קטעים מצחיקים - מה שלא היה בספר הקודם
5. הסוף של הספר - כול כך מותח וטוב.

כן עשיתי הרבה רשימות.
תתמודדו.
אני אוהבת רשימות
מסקנה:
מי שאהב את הספר הקודם יאהב את הספר הזה אולי פחות אבל עדיין ספר טוב.
ומי שלא אהב את הספר הקודם כדאי לנסות אותו
ומי שלא קרא בכלל... שילך ויקרא את הראשון.

ורוניקה רות, או האכזרית המדהימה, בשםה השני.
יש לי שני דברים להגיד לך:
1. את אכזרי.
2. את מדהימה.
מי שקרא את הספר יבין למה אני מתכוונת ומי שלא קרא?..
מה אתם עדיין עושים פה? לכו לקרוא!
אם אתם מבולבלים ממני זה בסדר אני מבלבלת את עצמי לעיתים קרובות אבל אני אסביר את עצמי.
ורוניקה רות היא מהסופרות האלה שהורגות דמויות בלי רחמים, ומפרטות את המוות וגם את הצער על מות הדמות.
אתה קורא את המוות ולא אתה לא רוצה לבכות, אבל כואב לך, אתה באמת מרגיש עצב.
ורוניקה רות היא נעה על הקו הדקיק בין יותר מידי אכזריות לאכזריות במידה המושלמת.
והיא מצליחה להישאר בתחום הטוב.
ועל כך לדעתי היא מדהימה.
כשתקראו את הספר אני יכולה כמעט להבטיח לכם שתתחברו לדמות גם אם לא תרצו.
כן אולי חלק מהדברים שם הזויים לחלוטין אבל זה מה שעושה ספר טוב.
אהבתי כמעט כול דבר ודבר בספר הזה.
אז למה לא חמישה כוכבים?
כי זה לא ספר גאוני, בסך הכול כן זה ספר נוער.
זה ספר שמתאים לנוער לא לילדים וגם למבוגרים אבל שצעירים בנפשם.
אתם תהנו ותסבלו מהספר הזה.
קריאה נעימה!

זה הספר הראשון שקראתי של סטיבן קינג.
שמעתי עליו הרבה וגם על הספר.
אז קראתי.
אהבתי את הספר באמת שכן אבל היתה לי תחושה שזה לא הספר הכי טוב שהוא כתב.
אהבתי את העלילה המקורית בהחלט ואת הכתיבה של קינג, ואת הרעיון של הכתב כול כמה עמודים למרות שהוא בלבל אותי קצת.
בהחלט ספר לא קשה או כבד אבל גם לא קליל.
ומבחינת מספר העמודים - ציפיתי ליותר.

קראתי את הספר בערך לפני שנתיים או פחות, אבל אני עדיין זוכרת אותו.
אני לא זוכרת אותו בגלל ההתרגשות שלי והקריאה המהנה.
האכזבה.
היה לי קשה לקבל את העובדה שקטניס הפכה ל"משוגעת", כי היא היתה הגיבורה הראשית.
ולאחר מכן התאכזבתי מהדיכאון שהספר שרוי בו.
אהבתי את פרים ואת גיל שלמרות שמה שאומרים עליו שהוא השתנה, עדיין היתי מרוצה ממנו.
אחר כך התרגשתי מפיטה.
ואז נשברתי, היא הפכה את פיטה למשוגע\מכונת הרג. זה הרג אותי.
הוא היה הדמות היחידה שסמכתי עליו שתמיד יהיה אופטימי וייתן הרגשה טובה.
וגם כול המוות שקרה מסביב וקטניס לא הרגישה שום דבר מיוחד שהפך אותה לדמות עוד יותר קרה.
החתונה של פיניק ואנני היתה כל כך חמודה שנתנה לי קצת שמחה.
ואז פיניק מת, שזה סופית התחלתי לשנוא את הכותבת.
את לא יכולה לחתן זוג מאוהבים עד השמיים ואז להרוג אחד מהם. תכנית כן. אבל עדיין.
זה נוראי.
ושחשבתי שהגרוע מכול קרה פרים מתה.
הייתי בשוק, סגרתי את הספר והייתי צריכה לעכל מה שקרה, וכן כמה דמעות ירדו.
זה היה לא אנושי ביותר.
האבל של קטניס היה בלתי נסבל וכל כך מוחשי.
לבסוף שהיא הרגה את קווין וניסתה להתאבד זה הסתדר לי בראש.
בגלל שהיא משוגעת לגמרי.
ודווקא צחקתי מזה. לא יודעת למה. זה היה כל כך מפתיע ומתאים לקטניס.
שקטניס היתה כלואה והיתה מכורה לתרופות זה לא הרגיש לי טוב, נתן הרגשה תכני מידי וקצת עצובה.
הסוף היה קיטשי.
היתי מרוצה מהסוף אבל במחשבה לאחור אני לא הכי מרוצה ממנו, הכול הסתדר מוזר מידי.
וגם העובדה שאנני היתה בהריון ריסקה אותי וריגשה אותי.
והילדים של קטניס? קיטשי.
חובת קריאה לכל המעריצי של הסדרה.
אבל הלוואי והייתי יכולה פשוט לא לקרוא אותו, ציפיתי לספר טוב וזה לא מה שקיבלתי.
נתתי כוכב אחד יותר ממה שאני חושבת שכדאי כי בכול זאת, הכתיבנ הטובה, הדימויים.