לא להאמין אבל קארי זה הספר הראשון שאני קורא מפרי עטו של סטיבן קינג.
בחרתי בספר הזה כי זכור לי הרושם הרב שהותיר בי סרט הקולנוע שגילה לעולם את סיסי ספייסק.
אבל מאז חלפו להם המון שנים וסרטי אימה, וככל הנראה ספרי אימה פחות מדברים אליי, למרות שהספר לא ממש מפחיד.

ליבת הסיפור היא נערה בשם קארי, בת לאם דתייה קיצונית ומופרעת וככזו היא נראית מוזר, מתנהגת מוזר והופכת לילדה הדחויה בבית ספרה שעוברת השפלות והתעללות על בסיס יום יומי ע"י תלמידי כיתתה.
מי לא מכיר את" ילדי הכאפות" מימי ילדותנו, או היה כזה בעצמו, אבל כאן הסופר מקצין את זה עד הסוף...

הספר קריא ביותר, חלקו הראשון מעניין אבל הקורא כבר יודע בשלב די מוקדם איך זה ייגמר וגם כשזה נגמר, הסופר מותח את הסיפור עוד ועוד עד כדי פטפטנות יתר ובשלב הזה נגמרה לי הסבלנות אליו...
לא ממש עשה לי חשק לקרוא ספרים נוספים שלו אבל ימים יגידו...

"את כמו גלתיאה" אמר.
"כמו מי?"
"גלתיאה. היא הפכה מפסל לאשה יפהפייה, ואף אחד אפילו לא זיהה אותה."
היא שקלה את דבריו. "אני רוצה שיזהו אותי," אמרה לבסוף.

קארי גרה עם אמא שלה, פונדמנטליסטית פנאטית מטורפת על כל הראש. בבית על הקירות היו תלויות תמונות רבות שהציגו אירועים תנכיים באופן גרוטסקי ואימתי, ופסלים רבים של הקדוש המעונה, עם הפרצוף הסובל, העיניים הלבנות חסרות החיים, והדם שנוזל על גופו הרזה והפצוע, מפוזרים בכל הבית. גם בארון החשוך, שם ננעלה בכל פעם שבצעה חטא על מנת שתוכל להתפלל ולבקש סליחה, לכפר על חטאיה.

בבית הספר, קארי היתה הילדה המוזרה והדחויה, קורבן, מקור ללעג וצחוק. כשקארי קיבלה את המחזור הראשון שלה מתחת לזרם המים במלתחת בית הספר היא לא ידעה מה לעזאזל קורה לה. היא נתקפה פחד ונכנסה להיסטריה, בטוחה שהיא מדממת למוות. הבנות לכתה, במקום להרגיע אותה ולעזור לה, הצביעו, צחקו וזרקו עליה תחבושות היגייניות וטמפונים. קארי פרצה בבכי כשהיא נסוגה לאחור, מנופפת בזרועותיה, מייללת ובוכה. היא נצמדה לקיר, קרסה באיטיות והתכנסה בתוך עצמה, התקפלה בתנוחת עובר על הרצפה הרטובה.

קארי לא רצתה להיות המוזרה, הדחויה והשונה, היא רצתה להיות כמו כולם, נורמלית. היא קיבלה את ההזדמנות שלה כשטומי, אחד מהבנים המקובלים בשכבה, ביקש ממנה שתהיה בת הזוג שלו בנשף הקרוב. בהתחלה חשבה שמדובר בטריק מלוכלך וסירבה, אבל טומי התעקש ולבסוף הסכימה. היא אפילו תפרה שמלה לכבוד הנשף.

הערב התחיל כמו סיפור מהאגדות, מה שעד לא מזמן היה לפנטזיה הפך למציאות. הנסיך (טומי) על הסוס הלבן (רכב אמריקאי כלשהו) הגיע לאסוף אותה. הוא החמיא לה על היופי שלה, והיא באמת היתה יפה, לבושה בשמלה שתפרה, מאופרת, מטופחת ומחויכת. השניים נכנסו יחד לאולם ההתעמלות וקארי הוקסמה מהחוויה, מהתחושות, היא לא האמינה שתגיע ליום הזה, שהמשאלה שלה תתגשם. היא לא ידעה שכריס, יחד עם בילי נולאן, תכננו להרוס לה את היום המיוחד. אבל מה שהם לא ידעו, מה שאף אחד לא ידע, זה שהנשף הקסום הזה יהפוך לחלום בלהות, לערב שכולו הרס, חורבן ומוות.

קארי הוא ספר אימה, לא ברור לי איך מישהו יחשוב אחרת. אולי כי הנטייה היא לחשוב שז'אנר האימה בהכרח חייב לעורר פחד, מהסוג שאם הייתם צופים בסרט בחדר חשוך מתחת לשמיכה הייתם מרימים אותה ומסתירים את המסך, עוצמים עיניים, כזה ששולח בכם צמרמורת ומרעיד את הגוף והנפש.

הספר לא מפחיד באופן הזה, אבל הרעיון שלו כן אימתי והביצוע גם. אם במהלך הקריאה תצליחו לשים את עצמכם בנעליים של קארי, תחליפו איתה מקומות בכל אחת מהסצנות המכוערות, המזעזעות, שבספר, אני מבטיח לכם, אין סיכוי שלא תרגישו את האימה והפחד שקארי הרגישה בכל יום ויום במהלך חייה האומללים.

הדמיון, כמו בכל ספר, הוא חלק חשוב, וכאן היה קל מאוד לראות את המתרחש, להרגיש את הפחד, לשמוע את צעקות האימה, ולהריח את הדם והאש ששרפה את כולם. זו לדעתי ההצלחה הגדולה ביותר של הספר הזה. סטיבן קינג הצליח לכתוב סיפור מרתק אימתי ועצוב, העלילה זורמת וקולחת, ודמות כמו קארי עם סיפר חיים קשה וסוף טרגי וכואב.

הרומן הראשון של סטפן קינג שרק עכשיו תורגם לעברית,הספר נכתב ב-1974, ארבעים שנה ועדיין מצליח להפחיד,לעניין ,להיות רלבנטי.
למרות שהסיפור מוכר -יש סרט די נאמן למקור-קראתי בנשימה עצורה.
התחלתי באוטובוס של הבוקר סיימתי תוך 10 שעות(כולל יום עבודה באמצע).
ולא נותר לי אלא לומר :וואו!
@@@ספוילרים@@
הרומן -בקצרה -מספר על קארי בת לאמא פונדמנטליסטית מטורפת שהופכת לשק החבטות הבית ספרי,היא לא ניראית כמו כולם ,לא מתנהגת כמו כולם ,לא מתלבשת כמו כולם ,וזו סיבה מצויינת להתעלל בה בשלל צורות,
לקארי יש כוחות טלקינטיים שמתפרצים בעיתות מצוקה קיצונית ,היא לא מודעת לכוחות הללו עד שלמרבה הזוועה היא מקבלת מחזור לראשונה בגיל 17 ,במקלחת, בבי"ס ,לעיני בנות כיתתה ואין לה שמץ של מושג מה קורה לה,הבנות כמובן מנצלות את ההזדמנות להתעללות נוספת.
אחת הבנות -סו- נתקפת חרטה על התנהגותה ומשכנעת את חברה טומי להזמין את קארי לנשף הפרום.זו הנקודה החלשה בכל הסיפור לטעמי,הסבירות קצת מעורערת.
טומי וקארי הולכים לנשף ,זוכים בתואר מלכי השכבה ובמקלחת של דם חזירים באדיבות "מלכת הכתה" ,כתגובה קארי מפוצצת את חצי העיר הורגת את אמא שלה ומתה בעצמה מסכין שאמא שלה תקעה בגבה (תרתי משמע).
@@@@@@@@
זהו כאמור הרומן הראשון של סטיבן קינג ,ציפיתי לבוסריות מסויימת ,ארכאיות אולי -עברו כבר 40 שנה סה"כ- אבל לא, זהו סטיבן קינג במיטבו, עם כל הגועל והדם והזוועות המוכרות מספריו הבאים.
ובכל זאת :גם אם מנפים את הפן הפארא-פסיכולוגי,את האימה הגועל והפרשות הגוף השונות ,עדיין ,האיש יודע לספר סיפור ,לגרום להזדהות עם גיבוריו,שיהיה לך אכפת מה קורה להם.
לטעמי זהו ספר מעולה -ואני לא מחלקת את זה בנדיבות-ספר שגורם לחשוב,
אמנם קינג כותב בסגנון פופלרי ולא מה שנחשב "ספרות יפה" אבל הוא ממחיש את הרעיון בעוצמה לא פחותה מיוג'ין יונסקו (קרנפים)ופרידריך דירנמאט (ביקור הגברת הזקנה )ועם הרבה יותר חמלה ואהבת אדם מויליאם גולדינג (בעל זבוב),
הרעיון אם תהיתם-האדם הוא יצור נורא שמסוגל למעשים נוראים,נקמה לעיתים מוצדקת ובהחלט מובנת ,רשעים מקבלים את עונשם לבסוף.
ויש תקווה,וזה מה שיפה בעיני כי הוא לא סותם את הגולל על המין האנושי,תמיד יש מישהו שיפיק לקחים וישתדל להתנהג בצורה שונה בעתיד.
בקורת מעמיקה ורצינית על התרבות האמריקאית וערכיה -למעשה התרבות המערבית-סיפור שבישר את ארועי קולומביין ודומיהם
כאמור מומלץ בחום ולא רק לחובבי קינג.

קארי. ספר שמעורר אצלי הרבה רגשות כשאני חושבת עליו.

אני אתחיל מאיך הגעתי לספר.
עמדתי לטוס לפני שבוע בערך לפולין והייתי חייבת לארגן לי ספר, כדי לא
להשתעמם בטיסה ומהנסיעות הארוכות באוטובוס.
ואז בסימניה התפרסמה הביקורת של קארי(שסופסוף תורגם).
אז אחרי מסע חיפושים ארוך של איתור הספר, בסוף מצאתי אותו.
התחלתי לקרוא אותו בטיסה, אבל אחרי כמה פרקים איבדתי את הריכוז אז
הפסקתי. ביום האחרון שלי במסע לפולין סיימתי אותו ואני חייבת להגיד
שהוא לא יצא לי מהראש. ממש ככה.
אני ראיתי את הסרט "קארי"- הגירסה הישנה- הרבה לפני שקראתי את הספר
וחשבתי לעצמי שהספר יהיה בערך כמו הסרט ושחווית הקריאה תעורר בי את אותן התחושות
שהיו לי כשצפיתי בסרט. כמה טעיתי.
הספר היה הרבה יותר קשה(לא שהסרט היה כ"כ קל).

תקציר הספר-

"קארי וייט חיה בעיירה קטנה עם אמה הדתית הקנאית שממררת
את חייה. בבית־הספר היא הנערה המוזרה והדחויה. היא לעולם אינה לובשת את הבגדים המעודכנים, או אומרת את הדברים הנכונים, או מבינה את הבדיחות - שהן בעיקר על חשבונה. ואז, ברגע של חסד לא צפוי, מקבלת קארי הזדמנות להיות נערה רגילה וללכת כמו כולם לנשף הסיום של התיכון. אלא שבין השמלות הנוצצות וקישוטי הנשף אורב לה מעשה של אכזריות בלתי צפויה.
ואולם, איש אינו יודע שלקארי וייט יש כישרון מיוחד. היא יכולה לגרום לדברים לנוע באוויר בכוח מחשבתה בלבד. היא יכולה לגרום לדלת להיסגר, למאפרה ליפול, לספר לרחף באוויר. היא יכולה גם להפוך את הנשף למאורע שאיש מבני כיתתה לא ישכחו לעולם."

חוץ מזה שהוא כתוב בצורה מרתקת, מקסימה וקולחת הוא
לדעתי גם ספר שאמור להיות סוג של מוסר השכל או אזהרה
למה קורה כשמישהו סובל מהצקות חוזרות מבריונים ומהסביבה בכלל.
ומה קורה עם לא מטפלים בזה אלא מטאטאים את זה מתחת לשטיח.

אני ואחותי(בעיקר) פעם סבלנו במשך תקופת היסודי(ואחותי גם בתקופת החטיבה)מהטרדות והצקות
ומבריונות. אני לא אפרט על זה יותר מידיי, אבל בואו נגיד שגם אם ההצקות
שעברנו(בעיקר אחותי)לא מגיעות לרמות האכזריות שקארי עברה אנחנו עדיין היינו יכולות
לכתוב על זה חתיכת ספר.
כנראה שבגלל זה ממש הזדהיתי עם קארי.
אני יכולה להבין את ההרגשה הזאת שאתה נחשב לשונה מהאחרים. לפעמים אפילו מנודה ולא שייך
לאף מקום.
וגם המערכת בבית הספר לא עשתה הרבה בישביל לעזור.
בסופו של דבר עברנו לעיר אחרת(רעננה^^).
אולי גם קארי הייתה צריכה לעזוב את העיר.
אבל במקרה של קארי כנראה שהיא גם הייתה צריכה לעזוב את
משפחתה.
לקארי לא רק שיש את ההצקות בבית הספר, אלא בנוסף לכל הצרות, יש לה גם אמא דתייה פנאטית
שמתייחסת לקארי כאל השטן. כחטא. יצור שלא היה צריך להיוולד.
כל הצרות האלה גורמות לקורא הספר להבין שאת הטרגדיה שקרתה לה אי-אפשר היה למנוע.
כל חייה הובילו אותה לסוף האכזרי שלה(זה לא ספוילר. זה צוין בהתחלה).

קארי מוצגת מצד אחד כיצור מפלצתי אבל גם כאנושית.
מישהי שאפשר להבין מאיפה כל הזעם והרוע שלה נובעים.
כמה ריחמתי עליה ורציתי לחבק אותה ולעזור לה.
היה לה את כל הפוטנציאל להיות ילדה נורמלית(אולי אפילו מקובלת)
אם היא רק הייתה נולדת למשפחה הנכונה ובסביבה הנכונה.

אני ממליצה על הספר בגלל שחוץ מתיאורי הכוחות העל-טבעיים
של קארי, הוא מתאר גם סיפור טראגי של ילדה, שבמובן מסוים,
נגזלה ממנה הזכות שלה ליהנות מהחיים ובכלל שהאנושיות שלה נגזלה בגלל
אנשים רעים וחסרי לב או רחמים, ואנשים אחרים שהעדיפו להסתכל מהצד ולא לעשות כלום.

אני רוצה לסיים את הביקורת עם קטע מתוך הספר. קטע שלכד לי את העין
ורק מחדד את מה שכתבתי בביקורת על הספר, על קארי עצמה ועל עוד ילדים שסובלים
מבריונות:

"מתוך 'קוראים לי סוזן סנל'(עמ' 48)

קארי ניגשה אל טומי ביום שלפני הנשף. היא חיכתה מחוץ לכיתה שלו,
ולדבריו היא נראתה אומללה ממש, כאילו חששה שיצעק עליה שתפסיק להטריד אותו.
היא אמרה שהיא חייבת לחזור הביתה עד אחת עשרה וחצי לכל המאוחר,
אחרת אמא תהיה מודאגת. לדבריה, היא לא רצתה לקלקל לו את הערב, אבל זה לא יהיה הוגן
להדאיג את אמא. טומי הציע לעצור אחרי הנשף בקלי פרוט, להזמין בירת שורשים והמבורגר.
כל שאר התלמידים ייסעו לווסטובר או ללואיסטון, והמקום יעמוד כל כולו לרשותם.
פניה של קארי אורו, כך סיפר לי. היא אמרה לו שזה יהיה נפלא. פשוט נפלא.
זו הנערה שכולם מכנים מפלצת. אני רוצה שתזכרו את זה היטב.
נערה שמסתפקת בהמבורגר ובבירת שורשים בסיומו של הנשף הראשון
שלה, העיקר שלא תדאיג את אמא שלה..."

הספר עוסק בנערה בעלת כוחות טלקינזיס (היכולת להזיז דברים בעזרת המחשבה), אבל זה לא באמת ספר על זה. זה ספר על נערה בודדה מאוד, שלא מוצאת את עצמה בעולם, שכלואה בין הצרות של גיל ההתבגרות, הדינמיקה הקשוחה מחיים בעיירה קטנה וצפופה, וחיים עם אם חד-הורית דתית מאוד, מאוד מאוד.
אבל מה שעוד מעניין, ולא נמצא בספרים אחרים של קינג שקראתי, זה דמות המספר. או יותר נכון, דמויות המספר. יש פה בעצם רשומון- מספר יודע-כל שעוקב אחרי קארי, אחת הבנות מהשכבה שלה, חוקר שחקר את האירועים בדיעבד, קו עלילה שעוקב אחרי נערה אחרת בשכבה ובן זוגה, פרוטוקול של ועדת חקירה שחקרה את האירועים ואולי עוד זווית ששכחתי. זה מאוד מזכיר סרט תיעודי מז'אנר הפשע האמיתי שמאוד רווח היום, אבל אולי בשנות השבעים זה היה פחות רווח ולכן מגיע לקינג מחמאות גם על זה.

זהו הספר הראשון של קינג שפורסם. ספר מאוד מעניין. לא מפחיד, וגם לא נקרא בשטף שאי אפשר לעצור. אך יש לו איכויות אחרות. זהו ספר בעל יומרות, במובן הטוב ביותר. הוא מכוון גבוה, ואמנם לא תמיד פוגע, אבל זה ראוי להערכה בפני עצמו.
אם הספר היה נכתב כיום, הוא בטח לא היה יוצא לאור ואם כן היה יוצא לאור אז קינג היה מקונסל מהר מאוד. סופר גבר, סטרייט, שכותב על נערה מתבגרת ואדוקה דתית - איך הוא מעז? ועוד לפתוח את הספר בסצנה רגישה שבה נערה מקבלת מחזור בפעם הראשונה?? הציבור הרגיש כיום לא היה מקבל את זה. מזל שזה נכתב בשנות השבעים.
לדעתי, כדאי לקרוא. גם למי שלא מעריץ של קינג. יש פה התייחסות מעניינת לגיל הנעורים, לחיים בצל הדת, לחיים בצל אמא שאינה שפויה, לחיים בעיירה קטנה. הטירוף במחצית השנייה של הספר הוא רק בונוס.

אז שוב אני כותבת ביקורת על ספר שלא סיימתי.
ממש ברגע זה כשהגעתי לעמ' 73 החלטתי לעצור, והסיבה פשוטה מאוד.
אני כבר יודעת מה הולך לקרות, ואני לא רוצה לראות את זה קורה.

אז בוא נתחיל מההתחלה.
אין לי שום עניין בסטיבן קינג, הוא לא כתב שום דבר שנשמע לי בשבילי, למרות שהוא בהחלט כתב הרבה ומגוון.
זה פשוט עניין של אינטואיציה, כשאני אבחין בספר שלו שאני רוצה לקרוא, אני אקרא.
אז אני אשמח שלא ינסו להמליץ לי על משהו שלו בכוח, כי באמת אין לי עניין.
בכלל, רציתי לפרוש מהספר הזה כבר אחרי שישה עמודים.
למעשה אני חושבת שאפילו התכוונתי לכתוב ביקורת כדי לחתום את העניין סופית, ולא לטרוח יותר.
הנה מה שכתבתי:

"אז אני לא רוצה לקרוא את 'קארי'.
קראתי את שישה העמודים הראשונים, ואני כבר יודעת, שאני פשוט לא רוצה.
אני מרגישה שאני כבר יודעת את כל מה שצריך לדעת.
היא בת שש עשרה, היא בדיוק קיבלה מחזור, היא טלקינטית אבל עוד לא גילתה את זה ומתבריינים אליה בבית ספר - אני פשוט לא בקטע.
זה פשוט עושה רושם שזה הולך להיות מרחץ דמים, ואני חושבת שזה לגיטימי שאני לא מוצאת את זה מרתק.
אפילו בתור סרט, לא הייתי רוצה לחוות את הסיפור הזה.
לא אכפת לי.
לא. אכפת. לי.
זה לא הולך לקרות."
-

אני מתקשה להיזכר בלמה בכל זאת המשכתי.
נראה לי שזה פשוט כי הרגשתי שאני מסוגלת לזה, ושמעולם לא קראתי אימה אבל אני יכולה לעכל את זה.
הדבר שדחה אותי בפעם הראשונה, היה הבריונות.
אני לא אוהבת לקרוא על ילדים טיפשים שעושים דברים מסוכנים וחסרי אחריות.
זה מפחיד, בני נוער הם יצורים מפחידים, בגלל החופש והיצרים שיש להם, אבל זה לא באמת משהו שהפחיד אותי כאן.
זה פשוט לא הוייב שלי.

אבל המשכתי לקרוא כי הרגשתי שאני מסוגלת, ואז הגעתי לעמוד 53, שם התחלתי משום מה שוב לשקול אם אולי להפסיק, בלי סיבה מיוחדת, פשוט הרגשתי שזה ספר בינוני עבורי למרות שיש בו דברים שמרגישים אייקונים ושאני יכולה להעריך.
ואז ממש באותו עמוד, אמא של קארי ממש התעללה בה, והחלטתי להמשיך לקרוא כי אני רוצה לראות את קארי רוצחת אותה.
ואני שמחה שהמשכתי, כי לא הרבה אחר כך נתקלתי ברגע הזה, שגרם לי לצחוק:

קונטקסט: קארי קיבלה מחזור, אמא שלה דתייה משוגעת ואומרת שזה בגלל שהיא חטאה ומלמלת שיט תנ"כי שאין לי מושג מאיפה היא הביאה, בזמן שהיא בועטת בה ומנסה להכריח אותה להתפלל.

"הו אלוהים," קראה אמא בקולי קולות, והשליכה את ראשה לאחור, "עזור לאישה החוטאת הזו שלצידי להבין את החטא שבדרכיה. הראה לה כי אם הייתה נשארת ברה ונקייה מחטא לא היתה מוטלת עליה קללת הדם. אולי היא חטאה בחטא מחשבות הזימה. אולי האזינה לרוק'נרול ברדיו. אולי פיתה אותה צורר המשיח. הראה לה את חוזק ידך החנונה והנקמנית-"
-

זה פשוט הצחיק אותי.
האווירה בספר הזה מעולה, מרגיש כמו סדרת נטפליקס שעוקבת אחרי בני נוער בשנות ה-70, שאני חושבת שזאת התקופה שבה הוא גם נכתב.
מן הסתם, כי קארי לא ידעה מה זה מחזור עד שהיא קיבלה אותו במקלחות משותפות אחרי שיעור ספורט, וזה פשוט טראומתי לקרוא.
אבל אני אישה!
אז כמובן שזה היה בסדר, אבל לדעתי זה משהו שיכול להשפיע על גברים יותר מבחינת האימה והגועל.

אני לא מבינה איך אנשים נהנים מזה, כאילו, ס'תכלו על הכריכה הזאת כשהיא מכוסה בדם... זה פשוט לא ברור לי מה מושך בז'אנר הזה.
אני לא מוצאת בזה שום הנאה, ואני חושבת שהצלחתי לקרוא כמה שקראתי כי פשוט קצת איבדתי עניין בז'אנר הרומנטי.

עכשיו לסיבה שבגללה החלטתי לעצור.
אז הגעתי לאיפה שהגעתי, ואז היו לי פלאשבקים לכמה דברים:
1. תיכון פיצוץ - זה סרט על בני נוער שמחליטים שהם רוצים להתאהב, כשכל חבריהם לשכבה מתחילים להתפוצץ ללא סיבה ברורה.
הטריילר היה די מצחיק אז הוא שיכנע אותי לצפות, אבל זה סרט די מטריד, כי ממש אפשר להרגיש את הפחד שלהם מהעתיד, כשהם לא יודעים אם הולכים להתפוצץ או לשרוד את השנה הזאת.
אני די בטוחה שיש בסרט הזה התייחסות לקארי, ושמשם כבר די ידעתי שהנשף שכולם מתכוננים אליו בספר, יהיה רגע ההתפוצצות של קארי.
2. 13 סיבות למה - זאת סדרה כמובן. עם ארבע עונות אני חושבת.
אני לא זוכרת איזו עונה זאת, נראה לי השנייה, ומי שחושש מספוילרים לסדרה הזאת שלא יקרא מכאן -
לקראת סוף העונה אחד מהילדים לוקח רובה ומתכוון לבצע ירי המוני בזמן הנשף.
3. מלכות הכיתה (הת'רס) - זה סרט ומחזמר, וגם בו יש דמות שמתכוונת לפוצץ את הנשף.
יש שיר שאני אוהבת מהמחזמר שנקרא Meant to Be Yours, שבו הבחור שהדמות הראשית שלנו יוצאת איתו, מספר לה מה הוא עומד לעשות, בזמן שהיא מתחבאת בארון כי... אני חושבת שהוא נכנס לחדר שלה דרך החלון עם אקדח.

אז רק עצם זה שמכמה שורות שבהן התחלתי להבין שיש מישהי שאולי לא תלך לנשף, ובעצם תינצל, ומישהי שחושבת שאין שום דבר שיגרום לה להחמיץ את הנשף - עשה לי את הפלאשבקים האלה, היה בעייתי עבורי.
זה גרם לי להרגיש שאני לא רוצה שאף אחד ילך לנשף, ושאני לא רוצה לראות בני נוער נרצחים או נהרגים.
זה גרם לי לחשוב על ירי בבתי ספר, ופיגועים המוניים, ולא ראיתי שום סיבה ללמה שאני ארצה לראות משהו כזה קורה.
בעיקר שהספר הזה די מבהיר דרך מאמרים שנכתבו בעתיד, שיש ילדים שנהרגו.
ואני חושבת שזה הספיק לי לקרוא דרך מאמר, שאמא של קארי נהרגה, כדי שאני אאבד עניין גם בזה.

קיצר.
זה מדכא.
אני די בסדר, כי לא קראתי את זה, אבל אני לא מבינה איך אנשים יכולים לקרוא את זה בשביל הפאן.

אני די בטוחה שאם הייתי קוראת אותו עד הסוף לא הייתי נותנת לו יותר משלושה כוכבים.
זה מרגיש כמו סרט טוב, למי שאוהב את הז'אנר הזה.
אני לא אוהבת את הז'אנר.

הספר נכתב על ידי "סטיבן קינג המוקדם" ולכן הוא יחסית קל לקריאה. פחות תיאורי זוועה ופחות מתח. אבל עדיין ספר טוב, כתוב היטב והעלילה נראית אמיתית ומשכנעת.

בעקבות הביקורת שלי על 22/11/63 - ספר של סטיבן קינג שקראתי לפני הרבה זמן וכתבתי עליו ביקורת בשבוע שעבר - החלטתי לכתוב ביקורת על 'קארי' - גם ספר של סטיבן קינג שקראתי לפני הרבה זמן, ורק עכשיו אני כותב עליו ביקורת. 2 הספרים האלה הם בעצם 2 הספרים היחידים של קינג, מבין כל אלה שקראתי, שראויים לציון של 5 כוכבים. כל השאר, בעיקר הספרים בסגנון של 'בית כברות לחיי שעשועים', היו פשוט סתמיים ולא מעניינים בכלל. יש לו עוד שקוראים לו 'זה', שלא קראתי אותו, אבל כן ראיתי את הסרט שעשו עליו, שלמרות האפקטים המיושנים והדרמטיים למדי שהיו בו, הוא בהחלט הצליח לעשות את העבודה: להפחיד אותי. ברר, ליצנים, ברר...

בכל אופן, לענייננו - בריונות. מהי?
cat, חברת האתר, סיכמה את זה יופי:

"בריונות זה נושא שלא מדברים עליו מספיק, לא בארץ שלנו לפחות. בכל פעם שאנו שומעים את המילה הזאת "בריונות", ישר קופצות לנו לראש אותן תמונות מסרטים הוליוודים בהם נער עם מדי פוטבול ופה מלוכלך דוחף נער ממושקף על גבי הלוקרים, או חבורת נערות בעלות בטחון שמעליבות נערה טיפה מלאה שלא מתלבשת לפי הקודים החברתיים המקובלים. אבל למען האמת, דברי זוועה יכולים לקרות בכל יום גם באותו בית הספר קטן שנמצא ממש מעבר לכביש של הבית שלך.
בכל יום ישנם ילדים שחוזרים הביתה עם מכות כחולות על הגוף, בכל לילה ישנן בנות שבוכות לתוך הכרית שלהן בגלל שכינו אותן בכינויים פוגעניים בבית הספר. בכל רגע ישנו אדם שסוחב עימו צלקות נוראיות מאותם ימים ארורים בהם הוא סבל מילדים חסרי לב.

אני בעצמי נפלתי קורבן לאותם ילדים וילדות נצלנים שפגעו בי בדרכים שאיש לא מתאר לעצמו איך. זאת הייתה התקופה הקשה ביותר בחיים שלי, אני לא זוכרת שחייכתי הרבה או שאפילו הירשתי לעצמי להביע דעה או לדבר בכלל.

תחילה זאת הייתה אלימות מילולית, אותם ילדים צחקו והשפילו אותי בגלל הקול שלי, על כמה שאני נמוכה, על הבגדים שלי, הם אפילו היו מכנים אותי בשמות כמו "שמנה" או "פרה" למרות שהייתי צריכה עדיין לעלות 4 קילו בכדי להגיע למשקל תקין. כל ההעלבות האלה הביאו אותי למצב שפחדתי אפילו להצביע בשיעור ולשאול את המורה שאלה בנוגע לחומר כי לא רציתי שהם יצחקו על הקול שלי או שיקראו לי "טיפשה" או "מפגרת".

לאחר מכן הגיעה גם האלימות הפיזית, שהייתה גרועה לא פחות מהמילולית. זה התחיל עם משיכות ברצועה האחורית של התיק שלי ובכך הייתי נופלת לאחור לעיניי כל המסדרון. אחר כך זה המשיך לזה שבנים היו צובטים אותי בישבן (ברשעות, לא בשובבות וחיבה). לאחר מכן הבנות היו דוחפות אותי בחוזקה ולפעמים גם בעוטות בי מאחור. הרגשתי כל כך מושפלת, כל כך לא שווה. כאלו כל ערך שהיה קיים לי נעלם. בגלל אותם ילדים התחלתי לחשוב אולי זה באמת מגיע לי, אולי אני באמת "מפגרת" ו"מכוערת" ולכן מגיע לי שיתייחסו אליי בדרך הזאת.

בכל בוקר הייתי מקללת את החיים שלי על כך שאני חייבת ללכת לבית הספר. הייתי מחכה לרגעים בהם אני אוכל כבר לברוח הביתה ולהסתגר בחדר שלי, לפחות שם יכולתי לא לפחד מהצל של עצמי. הייתי מסתובבת כל היום עם פנים נפולות והרגשתי חנק מבפנים. סבלתי כל כך, זה כאב ועדיין ממשיך לכאוב עד היום.

הטעות הגדולה שלי ושל עוד הרבה ילדים היא השתיקה. אני פשוט שתקתי, לא סיפרתי או שיתפתי אף אחד. ספגתי את הכל מבלי להגיד לאיש. פחדתי שאם אני אספר אז יחשבו שאני שקרנית או מחפשת תשומת לב, ולכן במשך כמעט שנה וחצי הייתי מתהלכת עם תפרים בפה.

והילדים שלא לוקחים חלק, אותם הילדים שיושבים מהצד וצופים בשתיקה אשמים לא פחות מאותם ילדים שמתעללים בילדים המסכנים. איך זה אפשרי לראות ילד או ילדה שסובלים כל כך הרבה ופשוט לשתוק? למה לא לנסות להגיש עזרה? למה להתעלם ממישהו שמרגיש מצוקה?

אני לא זוכרת את התאריך המדויק אבל מה שאני כן זוכרת זה שבאותו היום לבשנו חולצות לבנות, זה היה יום קצר בו סיימנו את הלימודים מוקדם יותר מיום רגיל. זה היה היום הנוראי ביותר שהיה בחיים שלי אבל גם יום גאולתי.

יצאתי מבית הספר כמעט בריצה כמו שנהגתי לעשות בכל יום. התקדמתי באותו רחוב שהייתי הולכת בו בחזרה הביתה. אחרי כמה דקות של הליכה מהירה שמעתי קול צחוק ורעש של מלמולים. כשהסתובבתי להביט לאחור, גליתי לחרדתי 4 בנות מהכיתה שלי, אותן בנות שהיו מתעללות בי בצורה קשה וחסרת רחמים. מתוך פאניקה התחלתי לרוץ, והן כמובן החלו לרוץ אחרי כמו חיות המשחרות לטרף. מרוב פחד ופזיזות לא שמתי לב לאן אני בכלל מתקדמת, כל מה שחשבתי עליו באותו הרגע זה רק איך להתפטר מהמפלצות שרדפו אחריי. נכנסתי לאחת הסמטאות הבתים ולאימתי גליתי שאין דרך מוצא משם. אני נשבעת לכם שזה סיפור אמיתי, סיפור אימה אמיתי לגמרי.

הייתי כלואה בין שניי בניינים וחנייה ולא היה לי לאן לפנות. ניסתי להיכנס לאחד הבניניים אבל לצערי הדלתות היו מהדלתות החדשניות האלה שדורשות קוד, מה שאומר שנשארתי בחוץ. הבנות מהכיתה שלי הגיעו וחיוך של נמרות רעבות הופיע על הפנים שלהן. אני לא רוצה להתחיל לפרט מה הרגשתי באותו הרגע, האוויר כאלו ברח מהריאות שלי.

אחת מהן הוציאה מספריים מהתיק שלה ושתיים אחרות פשוט קפצו עליי וכל אחת תפסה ביד אחרת שלי. כאלו לא מספיק שהם היו 4 נגד אחת, בנוסף לכך הייתי עדיין כלואה באותו גוף קטן של גיל 9 למרות שכבר הייתי כמעט בת 14. הילדה שהחזיקה מספריים התקדמה אליי והרביעית רק עמדה שם וחילקה פקודות. היא אמרה לה לגזור את השיער שלי. הן רצו לגזור את השיער שלי.

התחלתי לבעוט ולהילחם, צרחתי ובכיתי כמו שלא צרחתי ובכיתי בחיים. אפילו ברגעים אלו ממש יש לי דמעות בעיניים כשאני נזכרת כמה פחד הרגשתי, כמו חיה קטנה שהצליחו ללכוד אותה הזאבים. ניענתי את הראש שלי ונסתי למשוך את הידיים שלי בכדי להשתחרר. בכל פעם שהילדה עם המספריים התקרבה אליי בעטתי בכל הכוח שיכולתי. כמובן שלכל התהליך התווספו קללות מכל הסוגים והמינים. הם השפילו אותי ברמות שאי אפשר לתאר.

למזלי לאחר בערך שלוש דקות של גהנום, אישה אחת כנראה שמעה את הצעקות שלי וירדה לבדוק מה מתחרש שם. כשהבנות האלו שמו לב אליה הם תפסו את הרגליים שלהן וברחו, משאירות אותי שם מייבבת בבכי. האישה כמובן רצה אליי ובדקה שהכל בסדר. נסתי להתחמק ממנה ולהגיד שהכל טוב. אבל יאמר לזכותה שהיא לא הייתה מוכנה לעזוב אותי עד שהיא לא ראתה את ההורים שלי. היא אחזה לי ביד ולא נתנה לי לברוח.

בלית ברירה הובלתי אותה למקום מגוריי, ברגע שהדלת נפתחה ברחתי לחדר שלי ולא יצאתי ממנו עד ליום שלמחרת."

כפי שאתם מתארים לעצמכם, לבית הספר הזה יותר לא חזרתי. אותה אישה סיפרה לאימא ולאבא שלי מה היא ראתה וכיצד הבנות ההן התייחסו אליי. ההורים שלי עשו מזה בלגן שלם ובצדק. מנהלת בית הספר הגיעה לבית שלי ודיברה איתי. היא סיפרה לי כיצד אותן בנות נענשו בעקבות אותו מעשה ואיך עוד ילדים נענשו בגלל ווידויים של אותם ילדים פחדנים ששתקו במשך שנה וחצי. היא ביקשה סליחה אין ספור פעמים וביקשה שאחזור ללמוד באותו בית הספר, דבר שסירבתי לו בתוקף.

המטרה שאני מנסה להגיע אליה באמצעות הסיפור הזה היא שאם קורה לכם משהו דומה, אם ילדים מציקים לכם, פוגעים בכם, מרביצים לכם או משפילים בכל דרך שהיא, אל תשתקו! אל תפחדו לפתוח את הפה ולדבר, אל תפחדו לשתף הורה או כל דמות בוגרת שאתם סומכים עליה. לעולם אל תחשבו אפילו שזאת אשמתכם או בגללכם, אתם לא עשיתם כלום, וגם אם כן, לאף אחד לא מגיע יחס כזה. תיקחו מישהו לצד, תספרו לו בהקדם האפשרי מה עובר עליכם , תנו לאחרים לעזור לכם. לבקש עזרה זאת לא בושה.

ואם אתה הורה או מורה, שאתה שם לב למשהו חשוד או לא כשורה, אל תתעלם! תשאל ותבקש לדעת, גם אם הילד לא רוצה לשתף. אם הוא מסרב לדבר סימן שיש לו מה להגיד, הוא רק מפחד מהתגובה שלך ושל הסביבה.

ולאותם ילדים ואנשים שנמצאים ברקע, אלא שרואים הכל מהצד ובוחרים להתעלם כי הם מפחדים שהמעמד החברתי שלהם ייהרס או שהם פשוט לא רוצים להתאמץ יותר מידי. תושיטו יד, תצאו לעזרת אותו הילד או הילדה. תודיעו על כך לאחד המורים או כל דמות מוסמכת, תנסו להציל את אותו האדם שנפל לקורבן בעזרת מילה טובה או חיוך. אתה יכול להציל חיים.

"רפורמה חברתית תתאפשר רק לנוכח שינוי אישי, כן ואמיתי של יחידים רבים. התיקון של היחיד הוא התיקון של החברה."

***

הספר מספר על נערה ששמה קארי, שגדלה בבית דתי-נוצרי-קיצוני, וחיה יחד עם אמה הדתייה-נוצרייה-קיצונית. לכן, למשל, כשאותה נערה קיבלה את המחזור החודשי הראשון שלה, היא חשבה שהיא נפצעה ולא ידעה איך להתמודד עם זה, כי לא דיברו איתה על זה בבית כי חשבו שזה דבר מגעיל ומלוכלך ומתועב שלא מדברים עליו. בעקבות המקרה הזה עם המחזור, אותה נערה מתחילה לחטוף משני הצדדים: גם מאמה שמנסה להרחיק ולבודד אותה בכוח מכל מה שנראה בשבילה לא מתאים לנערה שבה מבית נוצרי ודתי (אבל לא קיצוני, כי בשביל האם של אותה נערה, זה אורח החיים הנורמלי, ואילו אורח החיים החילוני הוא הוא הקיצוני) ובכלל מהחברה שמחוץ לבית, וגם חוטפת מחברותיה לכיתה שמציקות לה בלי הרף - בין היתר, בגלל אמה המשוגעת.
אצל אותה נערה מתפתח באיזשהו שלב במהלך הספר, כתוצאה מכך שהיא חוטפת משני הצדדים ומרגישה שאין לה כמעט אף אחד לדבר איתו והיא מאוד בודדה, יצר המרידה. באיזשהו שלב במהלך הספר, היא מתחילה להתפרץ בזעם. והזעם הזה, שנאגר במשך כל כך הרבה שנים, מתפרץ במלוא עוזו...

אמנם אני לא סבלתי מעולם מאותו סוג נתעב ונוראי של ביריונות שסבלה ממנו אותה נערה, אבל גם לי ביסודי הרביצו כמה ילדים, שהיה להם משעמם והתחשק להם להרביץ למישהו סתם כדי להעביר את הזמן, והמישהו הזה היה, בין היתר, אני - נער שיצא לו שם של אדיש כזה, שלא אכפת שמרביצים לו. אז הרביצו לי, והרביצו, והרביצו, והרביצו...
אבל באיזשהו שלב לא יכולתי יותר והייתי חייב להחזיר להם כדי שיעזבו אותי בשקט, כי אם לא הם ימשיכו וימשיכו ולא יידעו מתי לעצור, אז התפרצתי בזעם. אמנם לא באותה העוצמה של הזעם שהתפרץ מתוך אותה נערה, אבל עדיין התפרצתי בזעם. עם הזמן, הם פחות ופחות הרביצו לי, עד שלבסוף הם הפסיקו עם זה לגמרי.

לסיכום: ספר מצויין, מומלץ, וגם קצת מטריד. זהו ספרו הראשון של קינג, אבל מהיותר טובים שלו. יצא לו שם לספר הזה, לפחות כאן ב'סימניה', של ספר נוער, מכיוון שהרוב שכתבו עליו סקירות היו בני נוער, וגם אני עצמי שייך לקבוצה הזו וכותב עליו עכשיו ביקורת. אבל אני דווקא חושב שהוא יכול להתאים לכולם - לילדים, לנוער, למבוגרים. או לכל מי שחווה, בשלב כלשהו בחייו, בריונות כלפיו, או כלפי אחרים (שוב - לא חייב להיות באותה עוצמה שאותה ספגה קארי), ושיוכל להזדהות עם אותה נערה.

סטיבן קינג הוא סופר פורה ביותר של ז'אנר שהוא (בערך) המציא. לא יודעת כמה ספרים הוא כתב, אני קראתי כמה מהם שאת חלקם אהבתי (דולורס קלייברן, עונות מתחלפות), את חלקם קראתי בעניין ומעט מאד נשאר לי בראש (העמדה, סלולארי) ואת האחרים לא היה לי עניין לקרוא. הביקורת הנוגעת ללב של שרוני (תודה!) היא שכיוונה אותי לספר הזה. וגם העובדה שאני אוהבת ספרי ביכורים. מנגד עומדת העובדה שאני לא במיוחד אוהבת את קינג. התגברתי על העובדה הזו בקלי קלות כשנתקלתי בספר.

קארי נכתב ב 1974 על 1979. כלומר סיפור על עתיד קרוב. יש בו אלמנטים בידיוניים קלים (לא נתקלתי בטלקינזיס במציאות, אבל לא ידהים אותי להיווכח שזה קיים במידה כזו או אחרת) הסיפור מתרחש באחת העיירות הפרובינציאליות האמריקאיות, ומתאר אחת לאחת את כל מה שראינו על עיירות כאלה: בית הספר התיכון עם נשפים פעמיים בשנה, שמלות ארוכות ומפוארות לנערות, בחירת הזוג "מלך ומלכת הנשף", שריף ותחנת משטרה עם תא מעצר, באר דהוי בו צעירים יכולים לשתות משקאות קלים, שכנים שאינם מתערבים בנעשה בביתו של שכנם גם אם שומעים משם צריחות של ילד ותלמידים שאינם מפסיקים אכזריות כלפי ילד דחוי, גם אם אין דעתם נוחה מהאכזריות.

קינג כתב סיפור על נערה דחויה ולדעתי כלל לא הצליח להיכנס לנעליה. הוא תאר נערות מתנפלות באכזריות של תרנגולות המנקרות חברת להקה מדממת אבל ההתנהגות שהוא תאר אינה מתאימה לנערות. האכזריות של נערות קיימת ועוד איך אבל לעניות דעתי מתבטאת אחרת מהביטויים שקינג נתן לה וחוויתי בקריאה הרגשה של צרימה, של משהו שאינו מתאים בדיוק. הוא העלה בסיפור תחומים שמי שקרא ספרים מאוחרים של קינג נתקל בהם בכולם: דתיות פנאטית, טוב ורע וצדק אלוהי, וגם אכזריות לשם אכזריות, בוץ ודם ואש והמון גוויות.

הסיפור קולח ומרתק, לא סיפור אימה (בעיקר בגלל הניכור מהדמויות וההתנהגויות) כתוב היטב. הוא גם קצר יחסית לספרים של קינג בסך הכל 218 עמודים, שעות ספורות של קריאה. תוך קריאתו הצלחתי להבין למה אני לא באמת מחבבת את קינג: הוא אינו יודע להשתמש בנקודה. הוא ממשיך לתאר את הסצינות שלו מכל מיני זוויות בלי לדעת מתי להפסיק, והופך טרחני. באופן כללי הספר מעניין למדי לקריאה, ואני מניחה שחובבי קינג יהנו.