כרוניקה של אסון ידוע מראש, וארוכה הדרך למטה.
הכל מתחיל בתקרית אקראית, לכאורה סתמית, ומכאן מתחיל גיבור הסיפור במסע ארוך, כואב, ססגוני ומייאש למטה. הוא סוחף את הקורא איתו, דרך השאננות שמתחלפת באומללות, בסבל מתמשך שהופך לייאוש. תיאורים מדוייקים, כמעט מדי, מאלצים את הקורא לחוות את מלוא עוצמתם של הדברים, אבחנות דקות, נחלתם של אנשים שעיתותיהם בידיהם (בכפייה במקרה הזה), מספרות סיפור רחב יותר, על האנשים, על החברה ועל אופיו של האדם.ועדיין, בהסתכלות לאחור, קשה להאמין ולעכל את גודל השינוי שעובר אדם ביש מזל אחד (ואנחנו איתו) על פני קצת יותר משלוש מאות עמודים.
את הסיפור מלווה, לכל אורכו, קול נוסף, הגיוני, מודע, מחושב. כזה שכבר יודע את אחריתם של הדברים. גם רגעי השאננות רוויי השיכר אפלים ומעוררי דאגה לגבי מה שעוד עתיד לבוא. המתח בין קול זה לקולו של גיבור הסיפור, מייצר אירוניה דקה, טורדנית שעושה את הסיפור מעניין עוד יותר.
מרתק לקרוא את הסיפור בראיית ההקשר ונסיבות חייו של הכותב. קשה להעלות על הדעת תיאורים שכאלה מפי מישהו שלא חווה לפחות את החלק הארי של התחושות והמצבים המתוארים. הידיעה על האופן בו "קודד" הסיפור ופרק הזמן הקצר שנדרש לכתיבתו יוצרים סקרנות לגבי הלך רוחו של הכותב והסערה בנפשו בזמן הקצר שבו התרקם הסיפור. הייתי מוכן לתת הרבה בשביל להיות זבוב בתאו של הכותב באותם ימים, ואף יותר מזה בשביל להיות בנבכי מחשבתו. זהו אינו ספר של כתיבה יומיומית, עקבית, מאורגנת וממושמעת, זהו ספר שנוצר במכת ברק של סערת רגשות, אובססיבית, יוקדת, חסרת גבולות או מעצורים.
הסופר לא מקפח אותנו, ואחרי שהוא מרדים אותנו בחלקו האחרון של הסיפור, אנחנו מתעוררים שוב מההפתעה הכל כך צפוייה שבסוף הסיפור, רק בשביל לחייך שוב נוכח וירטואוזיות של כותב מסדר הגודל של פאלאדה. אם סינתיה אוזקי ("שנת הבשרים שלי") גרמה לנו לחשוב לפני כל נגיסה של נתח בשר, פאלאדה יגרום לנו לחשוב לפני כל לגימה של כוס יין.
