ספר סוחף על התמכרות והרס עצמי.
במהירות עצומה סיימתי את קריאת הספר הנפלא הזה.
ארווין זומר הוא אדם מסודר, נאה ובעל מעמד כבעל עסק די משגשג לאספקת חומרי גלם חקלאיים. הוא נשוי בנוחיות ושלווה למגדה וחייו מתנהלים על מי מנוחות.
אל חייו הנוחים והיציבים האלה נכנס גורם נוסף בדמות הטיפה המרה.
התמכרותו חסרת המעצורים מעבירה אותו לצידו השני של המתרס, אל עולם של סחי, אלימות ורפש חיצוני ונפשי כאחד. הדרדרות זו מביאה אותו לטיפולם "המסורה" של רשויות החוק והסדר באשר הם כולל משטרה, רפואה על מוסדותיהם השונים עד שהוא מגיע למוסד גמילה לכאורה שלמעשה מעין בית סוהר טיפולי שממנו אין יוצא. לא ברור כיצד ממעידה קטנה התגמול או ה"טיפול" הוא כל כך חסר פרופורציה בקשיחותו ואכזריותו. ממתי גמילה מלווה בהרעבה והתעללות פיזית ונפשית?

הנס פאלאדה מתאר את הדרדרותו של ארווין שמבטא את הדרדרותה של גרמניה. כפי שגיבור הספר מתמכר לאלכוהול ולמעשה הורס את עצמו, כך גרמניה שמתמכרת לרעיונות הנאציזם ולמעשה הורסת את עצמה. כמעט אף אדם אינו יוצא נקי מתחת לעטו של פאלאדה. הרשויות נוקטות באטימות, קטנוניות ואכזריות שאין לה אך ורע. תיאוריו מצמררים אך יחד עם זאת מתוארים בציניות ובהומור. התחושה הכללית היא של חוסר אונים ובעיקר חוסר תקווה, כאילו מעין עננה שחורה והרסנית משייטת מעל ולא נותנת מנוח לפאלאדה , לגרמניה ולקורא כאחד.
עצם העובדה כי הספר נכתב בעוד פאלאדה עצמו היה שבוי באחד מהמוסדות הנאציים לחולי נפש, נותנת מימד נוסף וחזק במיוחד. הכתיבה היא סוג של נקמה שגם היא קשוחה ואינה מתפשרת.
כאמור, ספר חשוב ומומלץ!

לא היה לי קל להתחבר לספר בהתחלה, בכלל לא. לקח לי קרוב ל3 שנים לסיים את הספר. תמיד הייתי מנסה וחוזרת, קוראת את הפרק הראשון וסוגרת את הספר.
עכשיו, אני לא וותרנית במיוחד לא שמדובר בספרים. והתעקשתי לחזור ולנסות עד שיום כיפור אחד ממש לפני השחרור הגיע.
מדובר באמת ביצירת מופת מבחינתי, אולי אחד הספרים שנכנסו לי הכי עמוק ללב. משהו בכתיבה הכנה והכל כך ברוטלית כלי עצמו שרט לי את כל דפנות הלב.
מצד אחד היה קשה להתחבר לדמות ספוילר שתיין שזורק את כל הטוב שהיה לו בחיים וצופה בהרס שנשאר. מצד שני כולנו יכולים להתחבר לייאוש הצועק מכל עמוד ובמיוחד, אולי רק בשבילי, לחוסר אונים שהוא מבטא מול ה"מחלה" שלו. הרי זה קל להאשים את הצרות שלנו על גורם אחר חוץ מאת עצמנו. הסוף היה ממש טרגי עבורי, בתור אחת ששונאת סופים עצובים ממש שמחתי שהוא היה כזה הוא היה הכאפה האחרונה הלא מתנצלת של הסופר.
תעשו לעצמכם טובה, אם אתם מתכננים לקרוא את הספר עדיף לבוא מוכנים מראש עם מנת סרוטונין טובה.
או איזה דרינק על בסיס שנאפס טוב ;)

איימי ווינהאוס שרה פעם "I go back to black". היש ייאוש מתוק יותר מההתמסרות החוזרת לאותו האויב? אויב שהוא בעצם כבר קצת אוהב. מוכר וידוע, ועם זאת מתעתע ולא צפוי. מערבולת היצרים, המשיכה, היחסים והתאווה שאורג פאלאדה היא ללא ספק סוחפת. מרירה וצינית, מעוררת חיוך עצוב, יודע-כל, שוזרת מילים. מילים מילים של אמנות.
העולם האפור והמנוכר חד ומדויק, מציאות חותכת. הדרך למטה תלולה, מדרדרת, מצחיקה וכואבת. כואבת כל כך. ברגעים אלו, כשאתה מתדרדר ממקום גבוה רוצה האדם להגיע מטה ובכך להפסיק את ההתדרדרות. מעטים האנשים הנאחזים באבנים הכבדות, השורטות, מחפשים דרכם מעלה בחזרה. מקום המבטחים בדימיוננו הוא המקום אליו נגיע, לא המקום ממנו יצאנו.
וכך, במסע מרתק ופוצע מוצא עצמו אדם בודד, מרוחק, שואף אל הלא-מושג.
הדמויות אותן הוא פוגש משורטטות בעדינות רבה, כואבות ומכאיבות, נשכחות, זמניות, סופיות כל כך. במילותיו הרגישות יש אמת כאובה כל כך שהיא הופכת כמעט לשקר בלתי נסלח.
המציאות שולחת את האדם היחיד להתבוננות זהירה, קרובה, באנושות. החשיפה בספר היא כמעט מילת כבוד.
היש מקום לברוח אליו? אפילו יותר מאחד, דרך הייסורים - לחזור אל העולם שלפני ההתדרדרות, העולם שלא הכרנו, העולם הקודם. ודרך האמת-והשקר - אל החדש-ישן - האלכוהול. בתבונה של אדם מודע לעצמו המאבד את השליטה, במילות-סטקטו נוקבות ואירוניות נכתבה כאן יצירה. לא מופת, לא מושלמת, ואפילו אי אפשר לקרוא לה יפה. רק אמיתית. וכואבת, ללא גבול.

קריאת הספר דמתה עבורי לשתיית תה לענה עם כפית וחצי סוכר.
לעתים בקריאתו התלבטתי מה הוא יותר, מר בתאוריו המלנכוליים או מתוק ומפולפל בהומור. עם סיום קריאתו, הרגשתי נפעמת.

הספר בחלקו הראשון מתאר את התמכרותו של מר זומר לטיפה המרה. עם התמכרותו הוא משלב ברגש את יחסיו עם הסביבה ועסקיו. חלק זה הסב לי הנאה מרובה.
בחלקו השני מתאר את הדרדרותו של זומר לשפל המדרגה. חלק זה יותר טרגי ומלנכולי מהחלק הראשון, אף על פי כן הוא משלב בהומור את תאוריו. לא שוכח לבקר את הממסד.

נהניתי מאוד מקריאתו.

ספר חזק וקשה. מומלץ.

ה ש ת י י ן - הנס פאלאדה

לאחר שקראתי את ספרו של פאלאדה "לבד בברלין" רציתי לעבור חוויה נוספת בספר אחר שלו. קיבלתי מהספרייה את ה"שתיין", כי לא היה להם משהו אחר פנוי.

ובכן, כשמו כן הוא – השתיין. אותו אדם שהטיפה המרה גורמת לו לשכוח את הדברים שאינו רוצה לזכור, מתחיל בקטנה ולאט נגרר עד שהופך לכזה שאינו יכול לוותר על השתייה. הכתיבה זורמת ועניינית. הסופר מתאר נפלא את הדמות, את המצבים בו הוא נמצא, התסכולים, האכזבות והידרדרות השליטה על חייו. הסופר מתאר כל כך טוב את הדמות הדיכאונית שכבר בעמוד 70 החלטתי שאיני ממשיכה לקרוא את ספרו, מאחר ואם בעמוד 70 הגיעה הדמות למצב דיכאוני כזה, מה יהיה מצבו לקראת סוף הספר? ולזה לא היה לי כוח נפשי כלל.

הסופר, למעשה, הגיע למטרתו גם מבלי שסיימתי לקרוא את ספרו. תיאור דמות על פרטיה ומצבו המדרדר של השתיין, ענו על כל הציפיות כבר עד עמוד 70. למי שיש את הכוח הנפשי מוזמן להמשיך ולקרוא את אחד מפלאי היצירה של הסופר.

כרוניקה של אסון ידוע מראש, וארוכה הדרך למטה.

הכל מתחיל בתקרית אקראית, לכאורה סתמית, ומכאן מתחיל גיבור הסיפור במסע ארוך, כואב, ססגוני ומייאש למטה. הוא סוחף את הקורא איתו, דרך השאננות שמתחלפת באומללות, בסבל מתמשך שהופך לייאוש. תיאורים מדוייקים, כמעט מדי, מאלצים את הקורא לחוות את מלוא עוצמתם של הדברים, אבחנות דקות, נחלתם של אנשים שעיתותיהם בידיהם (בכפייה במקרה הזה), מספרות סיפור רחב יותר, על האנשים, על החברה ועל אופיו של האדם.ועדיין, בהסתכלות לאחור, קשה להאמין ולעכל את גודל השינוי שעובר אדם ביש מזל אחד (ואנחנו איתו) על פני קצת יותר משלוש מאות עמודים.

את הסיפור מלווה, לכל אורכו, קול נוסף, הגיוני, מודע, מחושב. כזה שכבר יודע את אחריתם של הדברים. גם רגעי השאננות רוויי השיכר אפלים ומעוררי דאגה לגבי מה שעוד עתיד לבוא. המתח בין קול זה לקולו של גיבור הסיפור, מייצר אירוניה דקה, טורדנית שעושה את הסיפור מעניין עוד יותר.

מרתק לקרוא את הסיפור בראיית ההקשר ונסיבות חייו של הכותב. קשה להעלות על הדעת תיאורים שכאלה מפי מישהו שלא חווה לפחות את החלק הארי של התחושות והמצבים המתוארים. הידיעה על האופן בו "קודד" הסיפור ופרק הזמן הקצר שנדרש לכתיבתו יוצרים סקרנות לגבי הלך רוחו של הכותב והסערה בנפשו בזמן הקצר שבו התרקם הסיפור. הייתי מוכן לתת הרבה בשביל להיות זבוב בתאו של הכותב באותם ימים, ואף יותר מזה בשביל להיות בנבכי מחשבתו. זהו אינו ספר של כתיבה יומיומית, עקבית, מאורגנת וממושמעת, זהו ספר שנוצר במכת ברק של סערת רגשות, אובססיבית, יוקדת, חסרת גבולות או מעצורים.

הסופר לא מקפח אותנו, ואחרי שהוא מרדים אותנו בחלקו האחרון של הסיפור, אנחנו מתעוררים שוב מההפתעה הכל כך צפוייה שבסוף הסיפור, רק בשביל לחייך שוב נוכח וירטואוזיות של כותב מסדר הגודל של פאלאדה. אם סינתיה אוזקי ("שנת הבשרים שלי") גרמה לנו לחשוב לפני כל נגיסה של נתח בשר, פאלאדה יגרום לנו לחשוב לפני כל לגימה של כוס יין.

הנס פאלאדה הוא אחד הסופרים האהובים עליי. למרות שיש רבים שלא מתחברים לספריו.

הומור שנון, כתיבה מעניינת, עלילה שונה ומסקרנת.

2 ספריו הקודמים שקראתי (בארצי הזרה לי + לבד בברלין) טובים מעט מהספר הזה, אבל בסה"כ תענוג צרוף למי שמתחבר לסגנון הכתיבה.

ספר מעולה. תיאור רגיש ומפורט של התרוממות רוח של אדם המתמכר לאשליה שבשכרות. התבטלות והכחשה של ההגינות והיושר האישי.
השתלטות האפטיה ממול חוסר ההערכה. חולשת האופי.

פשוט נהדר. הבחור יודע לכתוב היטב.
אני מרגיש כמו שתיין בגלל הצורה בה נשאבתי פנימה לתוך הספר...