אחרי "מחול העקרבים" של שפרה הורן, החלטתי שאני לוקחת פסק זמן מכתיבת סקירות. למה ? כי אני מאוד רוצה לחוות קריאה משוחררת, לא ביקורתית, כזו שהיא מן הסוג של זרם התודעה, מבלי ליעד מראש את החוויה לכדי מציאת איזה שהוא פאנץ'-ליין, או לחפש את ה"יש", וה"אין", ולמצוא הדגשים ראויים לכל אחד מהגיבורים, ככה לקרוא באופן לגמרי חופשי, לחוות ולהניח בלי סיכומים. כי כשאנחנו מסכמים או פורשים את הכתיבה היא מיד דורשת הגדרות, שייכות, משמעות, ואני רוצה בתקופה הקרובה לחוות קריאה כ-פשוטה! וזו כנראה תהיה חוויה אחרת. אז הנה הצהרתי בפניכם שאני לוקחות חופשה ללא תשלום ויוצאת לדרך, אפילו בלי ילקוט ובלי מקל...
ובכל זאת תשאלו: אז מה היה שם ב"מחול העקרבים"? עקרבים לא היו אבל הייתה יופי של כתיבה רגשית, ותיאורית כפי ששפרה הורן יודעת, והיו גם כל המרכיבים והדמויות שמייצגות את החברה הישראלית שלנו והרי כולנו יודעים כמה מטעמים אפשר לרקוח ב"מטבח הישראלי", ואיזו אקלקטיות מרהיבה יש כאן. גם כשהיא מתנגשת בטעמים... ויש ביצירה הזו גם סיפור אהבה, אבל בעיקר תופסת את כל הנפח אישה אחת גדולה מהחיים, שנשארת הרבה מאוד זמן גם אחרי שהספר חוזר לנוח על המדף.
"מחול העקרבים" אינו רק אקט רומנטי-ארוטי-או אומנותי"- הוא בעיקר מאבק קיומי – מחול של ישראלים, פלסטינים וגרמנים" כך אומרת הסופרת וכותבת את הרומן שלה בלשונו של גבר ועל זה ווירג'יניה וולף פעם אמרה " הכתיבה נמצאת במוח האנדרוגני שאינו נכנע לסטראוטיפ מגדרי" ואצל הורן אפשר לשמוע לא רק את פעימות הלב האנושי אלא גם את רחשי העלים, את מאבקי הדוממים, את מחשבות בעלי החיים, ולהתענג על כל מילה שמייצרת אף היא קצב-דופק משל עצמה.
זו חגיגה, והנאה עצומה. זה מה שיש לי לומר .
וכך כתבה רבקה קרן במוסף "הארץ": "זה שיר הלל לאדם הניצב בעוז מול גורלו. זה אורגניזם חי ונושם" וסכמה את החוויה שלה.
אז שרק נהיה בריאים, ושנמשיך ליהנות מכל כותר שנופל לידנו .
שבת שלום לכולם .
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
