לגבי הספר הזה, אני חצויה לגמרי. המילים הצליחו לגרום לי צמרמורת, דמעות של געגוע ועצב, קרקור של צחוק (כמו שרה התוכי) כמיהה ורחמים, כעס על האם הלא משולמת (האם יש כזו?) וחיוך מאופק (כמו יוהאנה הסבתא המופלאה שמתוארת בסיפור).
"חדרי הצטנע בין המטבח לשירותים, ואמא שלי לנה בחדר ההסבה שחבר למרפסת. תאנה, שהיתה לדבריה עתיקה יותר מהבית ואפילו מהשכונה "בת מאה לפחות" הצלה על המרפסת וגימדה בגודלה את כל העצים שסביבה, ובהם הרימון, שבלילות סוף הקיץ הייתי שומע את פירותיו חורקים ומתבקעים ובבקרים היו הפירות מחייכים אליי באלף שיניים בוהקות"...
אז כשמילים מצליחות לגרום לתחושה כזו אין לי אלא להודות לסופרת ולהעריץ אותה על היכולת הנדירה הזו. למעשה שפרה הורן היא לדעתי הסופרת הכי טובה בארץ, אם לא בכלל. השפה העיברית לצערי מתבזה בפיהם של רבים מאיתנו והיא מצליחה לקחת ולחיות אותה בכשרון ורגישות. בכתיבתה, השפה שלנו מצליחה להזכיר לי מה שהחיים בארץ משכיחים ממני - למה טוב לחיות כאן בארץ ולמה הזכרונות והעבר שלי שייכים לכאן והם חלק בלתי נפרד ממני. הורן מצליחה באמצעות השפה העברית, להעביר את כל התחושות והרגשות האמיתיים ששוכנים לי בלב ולהחזיר אותי לנופי ילדותי.
ועם זאת, למרות ההנאה הרבה ששאבתי מהספר, הקריאה התנהלה בעצלתיים (לא רצתי לקרוא בכל זמן פנוי ואף שקלתי לחלוק את זמני עם ספר נוסף המקביל) ומצאתי את עצמי לעיתים מדלגת על פני פסקאות שלמות. למה זה קרה?? כי לפעמים קצת השתעממתי, לעיתים יש הכברה במילים.
כך שמצד אחד הכתיבה והמילים בספר הן מהמעולות שקראתי ומצד שני לפעמים יש הליכה לאיבוד... מעט תיאורי יתר והתמקדות בעבר של הגיבור, עבר שמצאתי אותו מעט בנאלי (כמו יחסיו עם חברי ילדותו ותיאורי המלחמות).חבל שנוצר הניגוד הזה כי בחלקים הטובים של הספר המילים והתיאורים פשוט מושלמים.
ואסכם: ספר מעולה ועצוב שיכל להתקצץ במעט על מנת להיות מושלם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
