לא לעתים קרובות נתקלים בספר שמקיף את הנושא עליו הוא כותב לפני ולפנים. ושמעמיד את הדברים עליהם הוא כותב בצורה כה הגיונית, שגם לקורא שאינו מצוי בנושא הם "מסדרים את הראש" וגורמים לו לחשוב ולנקוט עמדה. וכשמדובר באינדיאנים בצפון דקוטה, עמדה היא הדבר האחרון שחשבתי שיהיה לי. אבל ארדריץ' הצליחה לכתוב סיפור שמחבר המון נקודות לתמונה שלמה, בלי למעוד ובלי לבלבל אותי, וזאת עשתה תוך תאור של חיים של אינדיאנים לא ב"מלחמות האינדיאנים" אלא בימינו, על תרבותם הייחודית שהיא כבר מעורבת ללא הפרד בתרבות האמריקאית מסביב.

המספר הוא נער בן 13, שאביו שופט בענייני אינדיאנים ואמו מנהלת פחות או יותר את "משרד הפנים" בשמורה. ובוקר אחד אמו נאנסת באכזריות וניצלת ממוות בטוח, וחיי הנער ומשפחתו לא ישובו עוד לקדמותם.
ג'ו, הנער המספר את הסיפור הוא תערובת מבלבלת כפי שכל נער בן 13 הוא: בוגר וילד. שטותניק ורציני. מתעניין בספרי החוקים של אביו וגם בבנות ובבירה. מנהל קשרים ענפים עם בני הקהילה בכל הגילאים ומקשיב לסיפוריהם, וגם חבר של קבוצת בני גילו, ויש לו חבר אחד "הכי טוב".

מכל הנושאים והרבדים הרבים בספר, עניין אותי במיוחד מונח הצדק העולה מהסיפור על פניו השונות. "צדק" לאינדיאנים - שקיבלו את אדמתם להשתמש בה אבל לא להיות בעליה. "צדק" הבנוי ממערכת חוקים שונה לאינדיאנים וללבנים, ומערכת מסועפת ומבלבלת של חוקים, זכויות וחובות, לפי מוצאו של הפושע ומקום ביצוע הפשע. וצדק פרטי שבין אדם לחברו.
הסיפור כתוב נפלא. הדמויות אמינות, ההקשרים התרבותיים משולבים בסיפור בצורה מעניינת ותורמים לעלילה כמו גם לידע של הקורא.

ארדריץ', כך כתוב, היא בת תערובת אינדיאנית/ אמריקאית. הספר זכה בצדק רב ב National Book Award, והוא כולל "אחרית דבר" מרתקת ומשכילה מאת ד"ר מיכל סגל ארנולד שעבודת הדוקטורט שלה נכתבה על התנועה האינדיאנית האמריקאית.
אז כן, האמריקאים הלבנים יוצאים בסיפור הזה לא טוב. ואולי זה הסיפור תמיד - קל יותר להזדהות עם הרחוקים ולשפוט את מי שהוא לא אני.

יש קוראים שמתחילים סקירות על הספרים בתיאור הדרך שבה הספר הגיע אליהם, או שהם הגיעו לספר. לא תמיד זה רלוונטי, אבל הרבה פעמים התחלה כזאת נותנת לסקירה כולה חן אישי, ומכניסה אותה למסגרת הראויה. הפעם גם אני אתחיל ככה, לצורך גילוי נאות. את הספר הזה קיבלתי בדואר, כחלק ממועדון הקוראים של הוצאת מודן. התלבטתי אם להצטרף, כי הניסיון שלי בעסקאות "קחי ספר, תני סקירה", הוא די גרוע. זה לא שקיבלתי ספרים גרועים. על ספרים גרועים אני יודעת לכתוב. קיבלתי ספרים מוזרים, בלתי קריאים, ובלתי ניתנים לכתיבת סקירה. אבל א' ביקשה, ואני מחבבת אותה. אז הסכמתי, ולא הצטערתי על זה.

הבית העגול נמצא בשמורת אינדיאנים בצפון דקוטה, הוא משמש את האינדיאנים תושבי השמורה להתכנסות ולפולחן לא נוצרי בעליל, ואדמתו נחשבת מקודשת. אישה נאנסת בבית הזה. או בסמוך אליו. או במקום אחר. היא מחלצת את עצמה ומגיעה הביתה, אל בעלה השופט האינדיאני, ואל הבן שלה, אבל שרויה בטראומה ולא מדברת. או מעמידה פנים שהיא שרויה בטראומה ובכך מחפה על מישהו. הספר מסופר מנקודת המבט של הבן שלה, ג'ו, ברטרוספקטיבה של אדם מבוגר ומפוכח המתאר דברים שאירעו כשהיה בן שלוש עשרה. ג'ו בעיקר מתוסכל מהתפתחויות העניינים, והוא מנסה לשלוט בנעשה, להציל את אימו, ולדאוג לצדק. אבל הדברים מסתבכים והוא לומד על מורכבות העולם. כתיבה בגוף ראשון היא קשה תמיד, ומצליחה לעיתים רחוקות. עוד יותר קשה לאישה לכתוב כגבר, למבוגר לכתוב כנער, ולאדם שהוא חלק מקבוצת מיעוט, קשה לכתוב לקהל כללי. לואיז ארדריץ' מצליחה בכל זה, והוציאה מתחת ידיה ספר עשיר, ברור, מרתק ואמין.

אני אוסיף בהסתייגות את דבריהן של נערות הבית. שתי הבנות שלי, אחת בת עשרים ושתים, ואחת בת שבע עשרה, לקחו את הספר והתחילו לקרוא. שתיהן הפגינו בקול אי נוחות בעת הקריאה. מדרך הסיפור, מגישת הכתיבה שאינה מעטרת ציטוטים ודיאלוגים במירכאות אלא מתייחסת אליהם כחלק מהטקסט הרציף, מריבוי הדמויות, מריבוי השמות והמילים בשפה זרה, ומעודף סיפורי שוליים. כל הדברים נכונים. לטעמי חלקם הם עניין של סגנון כתיבה. אבל ריבוי השמות, הדמויות, המילים והסיפורים הוא מחוייב מטבע הנושא. התוצר קצת קשה לקריאה עבור הקורא הישראלי שמבחינתו אינדיאנים זה קלומבוס, מערבונים ופוקהונטס, אבל לטעמי שווה לעשות מאמץ ולקרוא, ולו בכדי לקבל מושג קטן על סוגיית הזכויות הסבוכה של ילידי יבשת אמריקה בארצות הברית. למתקשים יש גם אחרית דבר מלמדת בסוף הספר, אבל אני דילגתי עליה.

ספר מופת רב שכבתי.
לכאורה, ספר על אונס בשמורה אינדיאנית בארה"ב.
הנאנסת היא אמו של ג'ו גיבור הסיפור, אשת השופט האינדיאני בשמורה.
לתועבה זו מצטרף בהמשך רצח, ותהליך הגילוי של המבצע או המבצעים.
כמו באפוס יווני, יש המשך של קורותיהם של הגיבורים.
הכתיבה והרקע אינם שגרתיים.
מדובר בשמורה אינדיאנית שלא בקשה להיות כזאת ונדחקה למצבה על ידי האדם הלבן. חלק באמצעים "חוקיים" כמו החתמת האינדיאנים שלא ידעו קרוא וכתוב, בעלי מערכת ערכים ותרבות של ריצוי הזולת, על "הסכם" שדוחק אותם ממקומם.או כמו, מערכת חוקים שתפקידם לדחוק את עקרונות היסוד עליהם מושתתת החירות האמריקאית (זכויות הפרט), וזאת בהתאם לטובתם של הלבנים או הקפיטליזם הדורסני.
ולבסוף ניטרול הנשמה האינדיאנית ושלילת התרבות והפולחן. לטובת העליונות הגיזעית.
הספר מציג זאת בעלילה מרגשת.
קודם בתחום הפרט: הספר מתאר בצורה ריאלית ונוגעת ללב, את השלבים אותם אימו של ג'ו עוברת לאחר האונס. מהתכנסות והתבודדות, פחד שמא התוקף ישוב ובעיקר חוסר בטחון במה שהיו עוגנים בחייה כמו: ג'ו הבן, הבעל האוהב והסביבה שנשארה תומכת, ועד לבניה מחדש של חייה .
מה שמוציא אותה מזה היא הדמות החריגה , אישה לבנה מכוערת העובדת בבית הדואר, שנזנחה על ידי משפחתה,אומצה על ידי משפחה אינדיאנית .
האב , שהוא שופט מקומי, עומד במכלול לחצים:
א. התושבים של השמורה.
ב. הלבנים שמערכות חוקים מדינתיות ופדרליות מסרסות את סמכויותיו.
ג. הרצון לשמר את מסורת אבותיו, מול המודרנה.
הבן, ג'ו, חי את הונדטה. הצורך לנקום.הוא נתמך בחבריו ודמויות אחרות המתוארות בצורה נפלאה. אין לו בעיה עם המסורת, הוא חי אותה, מבין אותה ונושם אותה. המסורת מסייעת לו למצוא את דרכו . כל תוספת כאן מזיקה להנאה שבקריאת הספר.
האגדות האידיאניות שמובאות בסיפור, משתלבות נפלא בעלילה ובזמן הנכון.
היהירות הלבנה והמעורבות בחיי התושבים, צצה מהיבטים שונים: החל מתחנת הדלק המנוהלת על ידם, השוטרים ואיש ה FBI שחוקרים , אולם אינם מועילים ועוד ועוד.
הקריאה , דורשת סבלנות מהקורא. זה לא האיש שיוצא מהחלון ונכנס בדלת. כל דמות מקבלת מרחב ובמה כדי להראות ולהציג את יתרונותיה וחסרונותיה.
בעצם, אין זה ספר מתח , אלא אפוס רב שכבתי. מהנה ומלא תובנות.
בסוף הספר יש נספח של ד"ר מיכל סגל ארנולד, המאיר את הרקע לספר. כשקראתי אותו, עברו בי שתי תחושות מנוגדות.
האחת, שמחתי כי לא נחשפתי אליו בתחילה, וכך היתה לי הזכות לפענח תעלומה, אקלים חברתי והיסטוריה של האינדיאנים.
האחרת הצטערתי כי לא היתה לי הזדמנות לקרוא לפני כן, ובזה לקבל יכולות להעמקה בספר.
כך או כך הנספח מצויין ומשלים את תוכנו של הספר.
בקיצור, רוצו לקרוא את הסיפור, אבל תנו לו לחלחל בכם לאט , בזה תתענגו עליו יותר.

ספר מעניין וכתוב טוב. מעבר להיבט הספרותי ולסיפור עצמו, יש בו היבט אנתרופולוגי מעניין של הכרות עם נושא שמורות האינדיאנים בארה"ב ואופי החיים בהם. הסיפור (עליו לא אחזור - עשו זאת קודמיי...)משלב את את העלילה בתוך הקונטקסט של חיי השמורה, היחסים הבינאישיים, יחסי המשפחה, יחסי הגומלין עם הלבנים שמחוץ לשמורה, המנהגים הישנים שעדיין שומרים עליהם. בהחלט מומלץ הן כסיפור בעל עלילה מעניינת והן כצוהר לתחום רחוק אך קיים וחשוב לדעת עליו.

ספר שלפחות עבורי עוסק בנושא מעניין שלא נחשפתי אליו בעבר. עוסק ביחסים שבין צאצאי האינדיאנים בשמורות לבין הממשל והחברה האמריקאית הלבנה. כל זה דרך סיפור על מקרה אונס שמספר לנו ג'ו ,מנקודת מבטו כמתבגר בן 13.
היה קצת קשה להתמודד עם השפה של הספר ועם סגנון הסיפור אבל המאמץ כדאי. אני ממליצה לקרוא את אחרית הדבר דווקא בהתחלה. לדעתי זה עוזר להבין יותר טוב את היחסים בהיבט המשפטי, התרבותי והטריטוריאלי.