את הספר הזה שאלתי מלכתחילה כדי לסתום חור של 200 עמ' שיספיקו לי לשבת, זאת האמת.
הוא לא משך אותי במיוחד, שום דבר בו בעצם, במיוחד לא הנובלה הראשונה שבו (מתוך 3).
היא הייתה מהירה לי מדי, הכל התחיל ונטווה לכדי סיפור טוב, והופ! הסתיימה הנובלה. כמו לשתות רק רבע כוס של מים קרים, כשממש צמאים.
אבל משהו בכיוון של הסופר עם הרגש היבהב לי, וגמרתי אומר להמשיך, כי בכל זאת.
הנובלה השנייה סגרה כל פינה שהראשונה חטאה בה, וחייב לומר שהיא הייתה מרגשת. לאו דווקא במובן של שמחה. אלא מין סערת רגשות מטלטלת, כאב, יגון, געגוע, בגידה. כמה שקצרה, אבל השאירה בי קוועצ' בלב.
אז המשכתי כמובן, ובשלישית, לא ירד דבר מבשניה. אותו כאב ורגש, מתובלים בנושאים כמו התאבדות, מוות, ושגעון.
בסופו של דבר, הספר לא כתוב באיזו צורה מיוחדת, אבל היכולת של הסופר לספר סיפור כואב, ולא לזלוג לקיטשיות עם הנושאים האלה, ראויה לשבח.
ממליץ בחום.

















