****
נניח שהארי הולה היה באמת קיים, והוא היה מפקח במחלק הרצח של משטרת אוסלו או משהו. בשלב הזה, אחרי אחד עשר ספרים, או אחד עשר רוצחים סדרתיים או וואטאבר, היית מצפה שהוא כבר יתחיל להבין איך הדבר הזה עובד. יאללה, ברור שהרוצח הוא לא החשוד הראשון, רומן זדורובסון, יא תבע. זה ברור מדי, והוא אהבל מדי. הרוצח הוא גם לא השני שהקורא חושד בו (למרות שזה מאוד ברור ויש לו עילה ואת כל מה שצריך), הוא לא השלישי, התמים הזה בכאילו. זה יהיה הפתולוג, הפסיכולוג, איש השליחויות, הרופא, איש המז״פ, המפכ״ל, סגן המפכ״ל, טכנאי המעבדה, אשת המועצה... אחד מאלה. בטוח. או שלא. ליתר ביטחון, תעצור מיד את מי שלא נראה חשוד. תבין, הארי, מדובר בדמות ההיא, שפטרת בערך באמצע החקירה, שאפילו לא העלית בדעתך, כי למה בכלל? החוק הוא כזה: 1. מי שאף ראייה לא מצביעה עליו. 2. הוא חלק מהחקירה. 3. אתה מכיר אותו, ממש. 4. אתה לא חושד בו. 5. רוב הסיכויים שהכרת אותו לאחרונה - אבל יחד עם עוד כמה דמויות, שנראות הרבההה יותר חשודות. 6. הוא פרווה, לא בשרי ולא חלבי. אנטי-חשוד כמו שאתה אנטי-גיבור.
אבל ת׳כלס הארי, כל מה שאתה צריך לדעת זה שאולג, הבן המאומץ שלך ורקל אהובתך נמצאים בסכנה. וגם אתה, כמובן, כוכב השביט של מחלק הרצח. אתה לא רק בסכנה, לקראת סוף החקירה (אבל רק אז) אתה תיפצע, אולי כמעט תמות, אולי אפילו תמות בכאילו, אבל אל דאגה. מכסת הרוצחים הסדרתיים באוסלו לא תימלא לעולם, ולך תמיד תהיה החקירה המזוויעה הבאה.
****

















