היא שוכנת בצילם של ענקים. מעליה ניצב בגאון בנוכחותו המאיימת הר וזוב בעל המזג הבלתי צפוי. מתחתיה מבעבעת לבה רותחת בקמפי פלגריי – אחד המתחמים הגעשיים המסוכנים והעוצמתיים בעולם. הים התיכון ההפכפך דוחף את לשונו החמימה אל המפרץ בו היא שוכנת. את מזגה הלוהט והפראי יונקים תושביה עם חלב אמם.
זהי נאפולי, העיר המלוכלכת שקשה שלא להתאהב בה, אך קל באותה מידה לשנוא אותה. פרנטה לוקחת אותנו אל נוף ילדותה – שכונה נפוליטנית בשנות החמישים של המאה שעברה. זה מקום שהדלות ופשטות עירבבו את שוכניו יחד בשותפות גורל שנראה שהיא כאן לנצח. כאן, נישואין בגיל שש – עשרה הם חזון נפרץ. אז גם מגיעים הילדים: אחד ועוד אחד ועוד... הנשים בגיל שלושים כבר בלויות, תשושות ושחוקות שחינן אבד ללא שוב. לקראת גיל ארבעים הן סבתות ולמעשה זקנות לכל דבר.
חייהם של הזכרים לא טובים בהרבה. מגיל צעיר הם חייבים להוכיח את גבריותם. קטטות, פנסים בעיניים, אפים שבורים הם תופעות יומיומיות. ושאף אחד לא יפזול לכיוון אחותם ללא אישורם, חלילה וחס. כשהם גדלים, הם הופכים לדיקטטורים בבתיהם. הכאת הילדים והאחים הקטנים, זו שיטה חינוכית מקובלת ואף נדרשת. וגם לאישה מגיע איזה פליק מדי פעם. הם ממורמרים, עייפים מהחיים וקשיי הפרנסה.
צחנה של אשפה וריחה של היגיינה אישית ירודה נוכחים ברחובות, בחנויות ובכיתות הלימוד. עברו רק שנים מעטות מאז שנות הארבעים והשלושים הסוערות וכולם בשכונה יודעים מי היה פשיסט, מי מזוהה עם הקומוניסטים, מי אתאיסט וכן הלאה. אז גם איבה אידאולוגית יש.
ובתוך מערבולת אלימה ומאצ'ואיסטית זו גדלות להן שתי בנות: לֶנוּצ'ה, הילדה הטובה שהיא המספרת ולִילה חברתה החצופה והחכמה. ללילה הכל בא בקלות, תחילה בלימודים ולאחר מכן גם באהבה. לנוצ'ה לעומת זאת חייבת להשקיע בלימודיה, בהשכלתה, ביופיה רק כדי להיות השנייה בכל... לנוצ'ה אוהבת את לילה אהבת נפש ונותנת לה להרגיש בזה. לילה לא תמיד זמינה וכה ברורה.
כשהפרנסה קשה והילודה גבוהה ,הקטנים משלימים רק כמה כיתות ראשונות (שתיים – עשרה שנות לימוד, מי שמע על זה?) ואז יוצאים לעבוד או עוזרים בעסק המשפחתי. אנשים משכילים הם לא רבים ומעמדם בעיניי תושבי השכונה נושק לפסגת האולימפוס. השידוך איתם הוא חלום רטוב עבור המשפחות האחרות. לילה היא מחוננת ממש ולנוצ'ה שקדנית, מתמידה ושואפת להתעלות על חברתה או לפחות לא לפגר אחריה. אבל ספרי הלימוד הם יקרים וגם כשההורים גאים בהשגי בנותיהם לא ברור להם למה לנשים ללמוד בכלל? עדיף להתחתן טוב לבעל עסק עשיר או משרה מכניסה ובינתיים להתכונן להיות אם ורעיה, כך חושבים ההורים, מקסימום אפשר לעזור בפרנסת המשפחה.
פרנטה מכניסה אותנו את העולם המשתנה הזה. הדילמות באשר לכיוון שיש לקחת בצומת הדרכים המתהווה: האם לנסות להצליח בדרך המקובלת או לצעוד לכיוון חדש? היא מפגישה אותנו עם חייהן של בנות המתבגרות באותה השכונה ומציירת את הדמויות שם, הראשיות והמשניות בצבעים עזים. מהמשחקים עם הצעצועים הפשוטים, דרך ההתנסויות בבית הספר ועד לאהבות הראשונות. האינטראקציה עם בני גילם, עם המבוגרים, מפחי נפש מאנשים שנחשבו למלאכים והראו את פרצופם האמתי – זהו רומן התבגרות שנוגע בכל.
הכתיבה של פרנטה משתנה בין סבירה לטובה, מה שבטוח – מופתית היא לא. לרוב היא אפילו די פשוטה והמחברת מתבלת אותה בשמות איטלקיים המתנגנים והמסבים עונג לנפש, מה שמוסיף לכל זה חן. הרומן כתוב בצורה כזו, שאין לי ספק שהסופרת ראתה בעיני רוחה את הסדרה שתיוולד (והיא אכן נולדה, ניסיתי לצפות בה הרבה לפני קריאת הספר, אך זנחתי מחוסר עניין וזמן). זה טוב ולגיטימי, אבל זה ללא ספק מוריד משהו מערכה הספרותי של היצירה.
אני יודע שכל עניין ספרות המגדר התערפל מאוד בשנים האחרונות, אני מכיר אישית נשים שמאוד השתעממו מהרומן וזנחו אותו ומנגד ראיתי ביקורות של גברים ב'סימניה' שהתמוגגו ממנו. שני המינים אכן יכולים להתחבר אליו, אבל בסופו של דבר הוא ספר עם נטייה נשית חזקה מאוד. יש להודות בכך, אם רוצים לקבל מושג על אופיו. אולי בגלל זה בקטעים מסוימים חוויתי קושי בחיבור אליו. אבל מעבר לזה, מפעם לפעם הייתה לי הרגשה שפרנטה קצת טוחנת מים וחוזרת על עצמה. יש בו מרכיב, ממנו עשויות גם אופרות סבון. בספר התבגרות ציפיתי למצוא גם תובנות מעניינות והם לא ממש היו שם.
לסיכום: פרנטה יודעת ליצור אווירה אותנטית, מציירת דמויות בצבעים חזקים, שקל להיקשר אליהן. על אף שהספר לא מבריק ספרותית הוא כן משאיר חשק להמשיך בסדרה, בעיקר בזכות הסיפא שלו. חווייתי האישית היא כשלושה כוכבים פלוס מינוס. אולם אם אני משכלל את הכל יחד: הכתיבה, האווירה, הרעיונות, יצירת הדמויות, מתקבל רומן ראוי, שבהחלט ניתן להעניק לו ארבעה כוכבים מוצקים.


















