אומרים לא לשפוט ספר לפי כריכתו, אבל את הספר הזה בהחלט שפטתי לפי הכריכה, כי בואו נהיה כנים, אנחנו בני אדם ואנחנו שופטים לפי מראה. רושם ראשוני הוא חשוב ויכול לעצב את האופן שאנחנו חושבים. כריכות יפות יימשכו את עיניים שלי, פרחים צבעים רכים, צבעי סערה מנומנמים דרמטיים. זה מנצנץ ומבהיק כמו קרחת מאסיבית בדיוק במרכז הראש, או חריץ של אינסטלטור. קשה להוריד את העיניים.
בהקשר לספר הזה, אני רוצה לחזור בזמן ולהזהיר את עצמי, "אל תתני לאישה היפה עם העיניים הכחולות על הספר לתעתע בך! אל תכנעי! יצר הרע שולט בך!" משהו בסגנון כזה. טוב נו, מטעויות לומדים.
הכריכה בלי ספק יפייפה ומושכת את תשומת הלב. אישה יפה, שיער כסף מהפנט ועיניי אוקיינוס, ונפלתי לרשת העכביש כמו זבוב חסר דעת. (זה טיפה קטנוני, אבל למה הגבות והריסים שלה בצבע של שחור ולא כסוף? מה היגיון? יש לה שיער כסוף? אה?! זה מציק לי בעין!! שהיה כסוף!! למה שחור??)
בואו נתחיל עם התקציר:
"הם הרגו את אמא שלי.
הם לקחו את המאגיה שלנו.
הם ניסו לקבור אותנו.
עכשיו, נקום ונתמרד.
זֵיילי זוכרת איך אדמת ממלכת אוֹרישָׁה רחשה מרוב מאגיה. המאג'ים שלטו באש, בגלים ובחלומות, ואמא של זיילי, מאג'ית רבת עוצמה, זימנה נשמות.
אבל הכול השתנה כשהמאגיה נעלמה. (אבל הכול השתנה שאומת האש החליטה לתקוף. תודו שזה ממש מזכיר)
בהוראה של מלך חסר רחמים, בעלי כוחות המאגיה נלכדו ונרצחו. זיילי נותרה יתומה והמאג'ים נותרו ללא תקווה.
עכשיו יש לה הזדמנות אחת ויחידה להחזיר את המאגיה לאוֹרישָה ולהכות מכה ניצחת במלוכה.
כשלצידה הנסיכה אמארי, היא תצטרך לגבור על יורש העצר, שנחוש לחסל את המאגיה לתמיד.
המסע שלה יהיה רצוף סכנות – חיות טרף עצומות קרניים, משמר המלך חסר הרחמים וצבא נשמות שמחפש נקמה. אבל לרגעים נדמה שהאיום הגדול ביותר טמון בזיילי עצמה, במאבק לשלוט בכוחותיה ובמשיכה המסוכנת אל האויב."
אוקיייי, טיפה מאוד מאוד דרמתי, נא להרגיע את הרוחות בבקשה. וכן זאת המטרה שהיה דרמתי, אבל ביחס לספר עצמו, מרגיש מוגזם ברמות
אני הולכת להוריד את הפלסטר מהר, אוקיי?
לא אהבתי את הספר.
קולות התנשמות המומות
עם תקציר כזה דרמטי
"הם הרגו את אימא שלי" עיניים דומעות עם שנאה ורצון לנקמה מביטות בדרמתיות למצלמה
ציפיתי למינימום לסיפור שואה מרגש. במקום זה קיבלתי ספר עם עלילה שאכלו, לעסו, הקיאו ואכלו מחדש כמו בהמה שמעלה גרה לפחות 2000 פעמיים. חלאס כמה פעמים אפשר לטחון את אותו דשא? מה אנחנו פרות? אין לי את הקיבה להכיל את זה.
ראיתי אישה שחורה על הכריכה, סופרת שחורה שלמדה על התרבות, מיתולוגיה ודת של מערב אפריקה, והבטחה על שילוב מיתולוגיה אפריקאית עם דימיון ופנטזיה, התרגשתי, אבל קיבלתי אולי איזכור קלוש על מיתולוגיה אפריקאית, קסם שלא טרחו לחקור, ודמויות שחורות במקסימום. וואו מרגש.
ראיתי מרד נגד אלו שעשו עוול, שלקחו את המאגיה כי פחדו ממנו וניסו לדכא אותו, על הניסיון שלו להעביר על הקשיים האמיתיים של אנשים שחורים ששועבדו ודיכאו את התרבות שלהם, אבל במקום זה אני מקבלת סיפור אהבה גרוע, ודמות ראשית עם בינה של מאוורר קיר חלוד עם כנף אחת, והיא, היא! אמורה להיות המובילה של המרד, הנבחרת! מוזיקה דרמתית
בשורה התחתונה לא ממליצה בכלל, אולי ספר טיסה אם ממש ממש משעמם לכם, סתם להעביר את הזמן. אבל הספר הזה צילק אותי שאם הייתי לבד במדבר והוא הספר היחיד שהיה לי, לא הייתי נוגעת בו.
אני לא אשקר הכתיבה בסדר. אפילו סבירה פלוס! אבל הדמות הראשית הרסה לי את כל הסיפור. הוא מרגיש חסר רגש אמיתי, אבל מלא פוטנציאל אדיר לא ממומש.
פה נגמרת הביקורת הנחמדה והמנומסת וחסרת הספוילרים.
עדיין פה? נהדר. בואו נתחיל את החלק האהוב עליי והכי כיפי, שבו אני פורקת את כל העצבים שלי.
~ספויילוריםם~~
הדמות הראשית שאפילו לא טרחתי לזכור את השם שלה, ואני לגמרי יכולה לעלות לתקציר לבדוק אבל אפילו את זה אני לא עושה כי היא כזאת מעצבנת. (שיקרתי, אני עליתי לבדוק אם לא טעיתי והשם שלה לא באמת כתוב בתקציר ועכשיו אני יודעת איך קוראים לה , אבל אני קטנונית ואני מסרבת לכתוב את השם שלה D:)
אין לי כוח לכתוב דמות ראשית כל שנייה אז בואו נקרא לה דרא.
טוב אז, דרא היא מעצבנת ברמות על, טיפשה באופן נפשע לגמרי וקרצייה האמיתית.
כבר בפרקים הראשונים אני מרגישה שהיא בלתי נסבלת. לא יודעת זה עקצץ לי בפופיק.
בהתחלה היא סתם מעצבנת ומתנהגת כמו ילדה, חשבתי שהיא, כמו כל דמות עגולה, פשוט תלמד ותתפתח כדרא. אבל לאאא היא נעשה גרועה יותר!!
או מיי גדד, שמיים וארץ! היא ליטרלי מתאהבת באופן מטומטם לחלוטין בנסיך הסתום שהצית את הכפר שלה. מה. מה. מה
שזה היה ברור, הוא רדף אחריה במשך ימים שלמים כדי להרוג אותה אחרי שגירשו אותו כי יש לו כוחות משהו משהו. לא ממש מעניין אותי או זכור לי בכלל. הוא הפיל אותה לרצפה וניסה להרוג אותה (מלבב, התאהבתי באופן מידי) ואז פתאום הכוחות המדהימים של דרא גרמו לו לראות את העבר הדרמתי הטראגי של דרא. וואו מרגש נוגע ללב, ליבו נמלא רחמים, הוא רק היה צריך לראות את זה ברוח הקודש כדי להבין את הסבל שהוא והורים שלו וכל הממלכה שלו המיטו על העם שלה. כיאלו להתסכל על כפר נשרף לקרקע ואת כל האנשים שבתוכו צורחים ומתים אחרי שנתנת את הפקודה הסופית לא מספיק כדי לגעת בלבך? היית פשוט חייב להתנפל על מישהי מסכנה שרדפת על מנת להרוג ועשית לה התקף לב, להתסכל לתוך עיניה המהפנטות כדי להבין?
מפה לשם נדפקנו עם סיפור משונאים לאוהבים טחון עד המוות, שהתרחש תוך אולי שני עמודים. רגע אחד אני שונא אותך ואת העם הבזוי שלך, רגע שני, אני מרחם עלייך ווואו את ככ אמיצה ומדהימה, יש לי רגשות. שהשמיים יקחו אותי בכרכרות וסוסי אש, הגיעו מים עד נפש.
ואז הם בדרך נס ספרותית הם עובדים בעל כורחם ביחד כדי לנצח את האויב המשותף וכל זה, הוא מציל אותה והיא מזילה ריח. בום! היא מאוהבת בו באופן נואש ושוכחת לירטלי הכול ובוטחת בו. כן כן, גם את החלק שהוא שורף לה את הכפר, רודף אחריה כדי להורגה, כיאלו כן מה הבעיה? לא ביגי. מוח של מדוזי.
הכתיבה סבילה אבל לא מספיק טוב כדי שהייתי מסוגלת לקרוא את האופן המתועב שבו פועלת דרא ולהעביר את זה מתחת לראדר.
עד בערך השליש הראשון של הספר היה סבבה לגמרי. לא בהכרח אהבתי אבל לא בדיוק ניסיתי לקפוץ מהחלון. אבל! שקראתי את החלק של האהבה האסורה, נעצרתי, סגרתי את הספר ובהיתי בקיר, מהרהרת במשמעות החיים (42)
הספר הזה ממש מזכיר לי משהו.. לא יודעת משהו בדמות ראשית תחת שלטון שמדכא אותה בגלל שהיא שונה... אולי בחלק של הנסיך קר הלב אבל בתכלס הוא נחמד ובסוף עוזר במרד... אממ אולי באהבה האסורה בין נערה מעם מדוכא לנסיך מהעם המדכא... אמממ מוזר..
שאלה מכשילה, האם תיארתי את ילדי דם ועצם, או את נסיכת האפר, או את מלכה אדומה, או פאוורלס? תשובה: את כולם.
אפשר משהו פחות נדוש? ואם כבר נדוש אז לפחות סביל, נוח לעיכול, אכיל?
למה דמויות שטוחות כמו קרטון, עלילה לא אמינה, פעולות לא אמינות עוד יותר וחוסר התפתחות של דמויות?
חוץ מהנסיכה והאח, הם היו בסדר. יש להם אישור שלי.
הכרחתי את עצמי בכל כוח הרצון שהיה לי להמשיך את הספר למרות שרציתי לשרוף אותו בגלל דרא, רק כדי לראות שהוא באמת גרוע ואולי אולי העמודים הבאים יצילו את המצב, אממ טעות חמורה.
הוא גרוע. אל, פשוט בלתי נסבל(* -_-)
וחבל! הפוטנציאל פשוט אדיר! ראיתי את הכריכה ואת הבטחות לספר פנטזיה אפריקאית וחזיתי ספר חוצה עולמות!
אבל זה לא מה שחזיתי, או רציתי וחבל.
(קבלו בחשבון שאת הספר קראתי לפני אולי בכיתה י' אז גיל 15-16, ואני עכשיו אני 19, אני לא זוכרת הכול לפרטי פרטים, רק את תחושת הבגידה מדרא, ושלא אהבתי אותו בכלל, בגלל הסיבות שכבר חפרתי עליהם.)
ביקורת זאת מוקדשת לחתול השיממון, הראשונה שראיתי את הביקורת שלה אחרי שגללתי את ספר רנדומלי ונפגשתי לראשונה עם אתר סימניה וביקורת ספרים (הספר הרנדומלי אתם שואלים? שומרת הערים האבודות. צחקתי ככ חזק שהראיתי לחברה, היא לא צחקה כמוני כמעריצה מושבעת של סדרת הספרים, אופסי) שפתחה את עיניי והינה אנחנו פה בביקורת הספרים הראשונה שלי
והינה אני פה מבקרת ספרים.
הידד! אח! אח! אח! בתוף, חלל בחליל~!
(20/1/26)
