“לפני זמן מה קראתי את "מחוננת" שחשבתי שהוא ספר טוב אבל לא היה לי משהו לומר עליו, אז לא כתבתי עליו ביקורת. את אש קראתי כי הבנתי שהוא לא ספר המשך לספר הראשון. קראתי אותו מהר - הוא מרתק מאד והסיפור בו אינו פחות מושך ואינו פחות סגור מהספר הראשון. פה וגם פה קאשור רוצה להגיד משהו באמצעות סיפור שלא יכול לקרות בעולם אותו אנחנו מכירים.

למה נערות (בדרך כלל נערות קוראות את הטרילוגיות מהסוג הזה, לפחות הן רוב כותבי הביקורות עליהן) אוהבות את הספר הזה? הוא קריא, כבר אמרנו אבל יש אלפי ספרים קריאים ומרתקים שאינם גורמים את ההתלהבות שטרילוגיות מסויימות גורמות. גם בספרי פנטסיה לא ראיתי התלהבות כמו שראיתי בספרים האלה (דמדומים, מפוצלים, הבחירה וכו'). נסיתי לפענח את סוד הקסם וכמה דברים בלטו לי: בכולם יש גיבורה המושכת תשומת לב באמצעות איזה ייחוד ולא צריכה לצעוק כדי שישימו לב אליה, לרוב הגיבורות האלה יש יותר ממחזר אחד והעימות בין המחזרים מעלה את מניותיה של העלמה, אף גיבורה אינה חורגת ממה שלימדו אותנו שהוא אשה נשית (כן, גם זו שהיא מכונת הרג משוכללת שמסוגלת להתגבר על 10 גברים ולהמשיך לארוחת בוקר). אשה נשית: בעלת רגשי אשמה מפותחים, חמלה לחסרי ישע, בייחוד ילדים, והיא תמיד יודעת מה הדבר הנכון לעשות גם אם "הדבר הנכון" מנוגד לאינטרס שלה, בעברית - יש לה מצפון.

אש היא יפהפייה בלתי מצויה, שיופייה משפיע על אנשים ועל בעלי חיים. בנוסף היא יכולה לשנות את מחשבות האנשים ובעלי החיים ולהטות אותה לרצונה. הייתם חושבים שאין כוח שיכול להתמודד איתה? אבל היא מגבילה מאד את כוחה ואינה מסכימה להשתמש בו אלא לצרכי הגנה עצמית. קאשור היא מספרת סיפורים מצויינת. היא מצליחה לטוות סיפור מהחלומות והרצונות של קוראיה. ויחד עם הסיפור יש גם נושאים שיש לה מה להגיד עליהם: על היופי וכוחו, שמשאיפת בני האדם לרכוש לעצמם את היופי נוצרים פשעים ועיוותים. על היופי החיצוני שלא תמיד הולם את פנימיות בעליו ועל ההפתעה כשהיופי החיצוני מתלכד עם יפי הנפש.

הספר מעניין מאד. לא יכולה לומר שחשבתי עליו כשלא קראתי אבל הסיפור והמסרים התמזגו היטב. קאשור עשתה פה משהו חריג, יחסית, כשכתבה את הספר השני על ארועים שקרו לפני ארועי הספר הראשון, ושאחת הדמויות השוליות פה היא דמות שבספר הראשון היתה מרכזית למדי. כתוב טוב, הרבה פעולה, מתאים נפלא לקיץ - תאורי שלג וקור צוננים, מרתק ולא מאמץ מדי את התאים האפורים העייפים.”

“גילוי נאות – הביקורת הזו נכתבה אחרי הפעם הרביעית או החמישית שקראתי את הספר. אם הדירוג לא מספיק, אז הפתיחה הזו בוודאי מספיקה כדי להבהיר כמה אהבתי אותו.

אש הוא ספר שני בסדרת שבע הממלכות, אולם הוא עומד בפני עצמו, ואם אני נדרשת לבחור, הוא ללא ספק הטוב ביותר בסדרה.
ולמה?
כי לאוהבי רומני הפנטזיה מבינינו, יש בו הכול: עולם בדיוני יוצא דופן, דמויות מורכבות ובעלות אופי, רומן עדין ויפהפה והחלק הטוב ביותר – המסרים החשובים ששזורים במהלך הספר בצורה מעולה, ולא נדחפים לגרון בכוח. ברשותכם, ובגלל שזה החלק המיוחד ביותר בספר בעייני, אתמקד בו.

אש, הדמות הראשית, היא דמות חזקה באמת, וזה מרענן ויוצא דופן. היא לא רק מתוארת ככזו, כמו בספרים רבים שמתיימרים להציג פמיניזם אולם ברגע האמת תמיד שולחים את הגבר להציל את הגיבורה, אלא היא כזו באמת – היא עומדת על עקרונותיה, מגנה על עצמה, ומסרבת להיכנע לגחמות גברים. היא גם לא שונאת גברים, נקודה שהפמיניזם לעיתים חוטא בה, אלא פשוט מנהלת מערכות יחסים (לא רק רומנטיות) שוויוניות עם הגברים בחיה, וכקוראת מתבגרת (כפי שהייתי בפעם הראשונה שקראתי את הספר), זה מדהים.

נקודה חשובה נוספת, היא שהספר הזה הוא ספר שעוסק ביופי. לא רק יופי נשי, אלא יופי בכלל, כמאפיין שמזיז עולמות. והטיפול שהספר מעניק לנושא הזה, באמצעות דמות יפהפיה בצורת עוצרת נשימה שיופיה פוגע בה, דמויות שמנצלות את יופיין לרעה ודמויות גסות ולא יפות שנשפטות באמת בשל האופי שלהן, מיוחד ומעצים.

שתי הנקודות האלו, יופי והעצמה נשית, הן נקודות שרבים וטובים ניסו להעצים בספריהם בצורות טובות יותר ופחות, ובדר"כ נפלו פשוט בשל העובדה שלא האמינו בהן – אנשים שמאמינים באמת בשוויון מגדרי לא מרגישים צורך לחזק נשים על חשבון גברים, אלא לצידם (סוגיה חמה כיום בעקבות "ברבי" שבדיוק יצא לקולנוע), ואנשים שמאמינים שהאופי הוא החשוב לא הופכים דמויות טובות ליפות ורעות לכעורות ("בית הספר לטוב ולרע" הוא דוגמא מעולה לנפילה כזאת).
קריסטין קאשור מעבירה את הנקודות האלו באמצעות דמויות מציאותיות, עם קשיים ומורכבויות, ואני יכולה רק לנחש שהיא מאמינה באמת במסרים שהיא מעבירה. והיכולות להעביר אותן בספר פנטזיה לנוער, מבלי לתת לדמויות להגיד אותן בדיאלוגים שטוחים אלא ע"י התנהגות ואופי, עושה את כל ההבדל בעייני.

בקיצור, מומלץ בחום.”

“אהבה לא צריכה להיות הגיונית.
לא צריך להסביר אהבה.
ואין שום סיבה בעולם שאכתוב מגילת סנגוריה (*) על אחד מהגילטי פלז'רס האהובים עלי.


אז למה בכל זאת?
כי את הספר הזה קל לקטלג כחלק מגל ה"פנטזיה-בום" שנוצר אחרי דמדומים (בעצמו, חלק מגל ה"פנטזיה-בום" שנוצר אחרי הארי פוטר).
גיבורה יפהפיה, כוחות על, קריאת מחשבות(!) ומשולש רומנטי שאותה גיבורה יפהפיה עומדת בבסיסו.
נשמע קצת קופי-פייסט?
אי אפשר להכחיש שיש משהו ברכיבי המתכון הזה שנשמעים... מוכרים.
וההשוואה הזאת לא מגיעה לו.
כי "אש" לא דומה בשום צורה לדמדומים, ובמקומות שהוא מזכיר אותו - זה כדי להגיד בדיוק את ההפך.
ולכן מגיע לו שאכתוב עליו מגילת סנגוריה.

העלילה מתרחשת בעולם בדיוני.
באותו עולם, לכל בעל חי יש זן מקביל אליו הנקרא "מפלצת".
המפלצות הן יצורים יפהפיים באופן בלתי טבעי ובעלי יכולת לקרוא מחשבות ולהשפיע על תודעתם של הסובבים אותם.
אש היא המפלצת האנושית האחרונה שנותרה והיא קרועה בין רצונה לסייע לממלכה העומדת בפני מלחמה עקובה מדם לבין רצונה להימנע מלהשתמש בכוחותיה העל-טבעיים באופן בלתי ראוי.

אתחיל מהביקורת הזאת:
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=74957

כן, יש לספר הזה פוטנציאל להיראות כמו משהו מאוד אנטי-פמיניסטי.
בין אם בגלל שגיבורה יפהפיה באופן בלתי אנושי היא מודל בעייתי משהו, בין אם בגלל שהעמדת בחורה במרכזו של משולש רומנטי מבליעה בתוכה אמירה שערכה של אותה בחורה, ושל בחורות באופן כללי, נקבע ע"פ מספר הגברים שחושקים בה.

אבל המוקד של הספר הזה הוא לא יופיה הבלתי אנושי של אש (למרות שהוא בהחלט משמעותי בסיפור).
המוקד של הספר הזה הוא הבחירה. היכולת שלנו לבחור מי אנחנו בעצמנו ולא לאפשר לסביבה לקבוע בשבילנו.

"בנות אינן דומות בהכרח לאבותיהן. הבת-מפלצת היא שבוחרת איזו מפלצת תהיה.
אש הביטה בפניה שלה.
המראה היפהפה היטשטש פתאום מאחורי דמעותיה. היא מצמצה לסלק את הדמעות. "פחדתי שאהיה קנסרל," היא אמרה בקול לבבואתה. "אבל אני לא קנסרל".

ויש לי תחושה שהאמירה הכללית הזו (שאין בה הרבה חידוש. הרי כבר דמלבדור הי"ד לימד אותנו ש"הבחירות שלנו, הארי, הן שמגלות מי אנחנו באמת – הרבה יותר מאשר היכולות שלנו") מצטמצמת בספר הזה ומתמקדת ביכולת ובצורך של נשים לבחור מי הן ומה הן, ללא תלות במגדר אליו נולדו.
זה בא לידי ביטוי בצבא השיויוני להפליא שבו נשים וגברים לוחמים זה לצד זה. עובדה שמפליאה את אש בהתחלה: "מדוע תבחר אשה בחיים כאלה? האם הן פראיות ואלימות מטבען, כמו גברים אחדים שהתנהגותם כבר הוכיחה זאת?" אש תגלה בהמשך הספר שהמציאות מורכבת יותר. הקטלוג המהיר שלה לגברים, לנשים וללוחמים - ילך ויתפרק.
אבל זה בא לידי ביטוי בעיקר בדמותה של אש.
במובן מסויים, אש היפהפיה מייצגת את הנשיות הידועה גם בכינויה "המין היפה".
אלא שאש אינה מסוגלת לסבול את הפער בין הדימוי שלה לבין מי שהיא באמת.

""את נראית מתוקה במידה שלא תיאמן" אמר קשת.
אולי, אבל היא הרגישה חצי מתה. בשמחה היתה מחליפה בין השניים. כמה נפלא היה להרגיש מתוקה במידה שלא תיאמן, ולהיראות חצי מתה."

""אני שונה מכפי שאני נראית," היא אמרה ופרצה פתאום בבכי. "אני נראית יפהפיה ורגועה ומקסימה, אבל אני לא מרגישה ככה."
"אני יודע," הוא אמר בשקט.
"אני אהיה עצובה," היא אמרה בהתרסה. "אני אהיה עצובה, ומבולבלת, ורגוזה, לעתים קרובות מאוד."
[..]
הוא לא חייך עוד וקולו היה רציני. "אש. את חושבת שהייתי רוצה שתהיי קלת דעת ועליזה תמיד, ללא כל הרגשות האלו?"

אם רוצים, אפשר להכליל את הקטע הזה לנשיות בכלל. נשיות שמקושרת עם יופי, רוגע, רכות והכלה. אש לא מוכנה להיות מוגדרת ע"פ המראה החיצוני שלה. אפשר לראות בזה אמירה שנוגעת להחפצת נשים.

ואם לחזור להשוואה לדמדומים:
נראה שהדמות של קשת, אהובה הראשון של אש, נתפרה בדיוק ע"פ המידות של אדוארד מדמדומים. הוא מקסים ושובה לב, הוא חביב הנשים, הוא מגונן מאוד. מגונן מדי. הוא יעשה הכל כדי לשמור על אש בטוחה.
וזה בדיוק מה שידחה את אש וירחיק אותה ממנו.
(אגב, מלכתחילה, מערכת היחסים ביניהם היא ההפך מהסטריאוטיפ על גברים ונשים. הוא מחפש אהבה נצחית, נישואים ומחוייבות. היא? היא רק רוצה את מה שגברים רוצים, בד"כ, ע"פ הסטריאוטיפ...)
קשת יתנפל על בריגן, המפקד העליון של הצבא, שרוצה להיעזר באש במשימות מסוכנות ויקרא לו חסר לב. אבל אש יודעת מה היא מעדיפה: היא לא רוצה שיעצרו בעדה. היא תחליט לבד לאיזה משימות מתאים לה לצאת ואלו סיכונים היא מוכנה לקחת.
וזה, חברות, מודל ראוי לחיקוי הרבה יותר.

אש אמנם חושקת מאוד בתינוק... אבל היא מוותרת על הרצון הזה ומוודאת שלעולם לא יהיו לה ילדים, בשל הסיכון שבלידת עוד מפלצת בעלת כוחות על שאין לדעת מראש איך תשתמש בהם.
ילדים בכל מחיר?
לא אצל קריסטין קאשור.
(ומי שהמשיך עם דמדומים עד סוף הסדרה, או לפחות קרא עליה בויקיפדיה, יודע שגם כאן הניגוד לדמדומים בולט).

יש הרבה נקודות דמיון בין אש לבין קטסה, גיבורת "מחוננת", הספר הראשון בטרילוגיה של קאשור.
בנושא של הבחירה החופשית של האדם מה לעשות עם כוחותיו, בנושא העצמאות וגם בנושא הילודה (קטסה, בניגוד לאש, איננה מעוניינת בתינוקות), וגם את "מחוננת" אני אוהבת. גילטי פלז'ר, כבר אמרתי?

ואם לחזור לביקורת שפתחתי בה - אציין רק שבעולם שבו גיבורי על הם גיבורי תרבות ושוברי קופות, לא מזיק שיש גם כמה גיבורות על מושלמות. גם אם הן לא ממש מודל לחיקוי.

ולסיום, עוד שתי נקודות של פמיניזם בספר בביקורת הזו:
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=63090


תודה שהייתם איתי לאורך מסע ההצדקה העצמית המיותר בהחלט שלי ושיהיה לכם יום נפלא:-)

(*)בעצם, זו מגילת סנגוריה חלקית, מכיוון שלא עם כל הערכים העומדים בבסיסו של הספר, ועליהם אני הולכת לדבר, אני בהכרח מזדהה.”

“סוף סוף הפנטזיה זכתה במה שספרות הבלשים הצליחה לייצר לפני כמה עשרות שנים:גיבורה אמיתית,דעתנית ,עצמאית ,עם רצון חזק שלא מתקפלת בפני אהובה שמנסה לעטוף אותה בצמר גפן.(טוב נו יש גם את קטניס אבל היא לא גיבורה יחידה)
אש (צירה)הוא שם הגיבורה בגלל שערה הלוהב.
זהו ספר שני בסדרה שניקראת שבע ממלכות אבל הספר עצמאי לגמרי ואין חובה לקרוא את קודמו "מחוננת"על מנת להבין עניין.
בעולמה של אש היצורים מתחלקים לנורמלים ומפלצות.המפלצות מאד צבעוניות זוהרות ומושכות את העין ולכן גם ניצודות בכמויות גדולות ,האנשים מזן המפלצות הם בעלי חושים מועצמים ,מאד יפים ,מסוגלים להשפיע על מחשבות זולתם ולפיכך מסוכנים מאד.אנשים מגיבים אליהם או בשנאה גדולה או בהערצת אלילים.
אביה של אש(כמובן מפלצת) היה יועץ המלך שניהם היו אכזריים ורעים לממלכה והביאו אותה לפי פחת.
אמה האנושית מתה בלידתה ואש גדלה רחוק מהארמון עם ביקורים מזדמנים מאבא שלה שכניראה אהב אותה בדרכו ועם תמיכה רגשית והורית מהשכן והבן של השכן(ההוא עם הצמר גפן)
אני לא רוצה לספלייר וגם לא לפרוש כאן את כל הסיפור רציתי רק להביע את התפעלותי משני דברים חשובים ולא מובנים מאליהם:
באיזשהו שלב אש נחטפת -היא מצילה את עצמה לבד .
בכוחותיה שלה בלבד ומענישה את כל מי שצריך בלי שום עזרה מהנסיך החתיך.
והכי מעניין בעיני -לאש יש מחזור,תתארי לך,אשה נורמלית!
הסופרת לא מדלגת על העניין וגם טורחת ומספרת לנו על ההרגשה והקשיים שנובעים מכך.יש לזה הצדקה סיפורית אבל עדיין זה הספר היחיד(חוץ מציפורים מתות בסתר)שאני זוכרת שטורח בכלל להתיחס לנושא.
גיבורה מוצלחת,נוגעת ללב.הסיפור כתוב היטב אפילו מרתק.”