היייייייייי
וואו, מלא זמן לא הייתי פה (כאילו כן הייתי אבל לא כתבתי ביקורות כבר כמעט חודש)
אז הנה לכם ביקורת על ספר שהוא שלמות מכל מובן ובחינה.
תקציר:
עולם מושלם (היתכן?). בלי רעב, בלי מחלות ובלי סבל.
האנושות הצליחה להכניע גם את המוות. אבל לחיים בעולם מושלם כזה יש גם מחיר כבד — החרמשים.

שני בני נוער, סִיטְרָה ורואן, נבחרים להיות שוליות של חרמש. זהו תפקיד שאיש מהם לא רוצה, ובדיוק בגלל זה הם נבחרו לו.

בעולם ללא מוות, רק החרמשים יכולים לסיים חיים, והם חייבים לעשות זאת כדי למנוע פיצוץ אוכלוסין (תודה באמת שאנשים שמים לב לפיצוץ האוכלוסין).
זהו תפקיד מכובד ועתיר זכויות, אבל בכל מקום שאליו החרמשים מגיעים הם פוגשים רק פחד.

סיטרה ורואן מתוודעים לעולמם של החרמשים ולומדים לשלוט ב"אמנות ההרג", אך שניהם יודעים היטב שכישלון עלול להוביל לסוף חייהם שלהם.

חרמש הוא הספר הראשון בסדרה "להב החרמש", זוכת הפרס היוקרתי " Michael L. Printz Award " למצוינות בספרי נוער (מגיע לספר הזה!). ספריו של ניל שוסטרמן זוכים להצלחה גדולה ומככבים מיד עם צאתם לאור בטבלאות רבי־המכר ברחבי העולם. (הידעתם שמגנס צ'ייס אוהב את ניל שוסטרמן? (הסופר) כתוב בספר הראשון)

קודם כל אני רוצה להגיד שבספר יש מלא ציטוטים טובים\מצחיקים, שחלקם אפילו לקחתי לעצמי כמשפטים לחיים. והנה אחד הציטוטים: הולכת להביא את קופסת הציטוטים שלי (כן, יש לי כזאת, וזה דווקא ממש עוזר)
"לעולם אל תאבד את האנושיות שלך"
זה בעיקרון המשפט שמסכם את כל הספר, איך אפשר להפוך הריגת אנשים למקצוע, איך אני עושה את זה בלי לאבד את האנושיות שלי? את עצמי? ואם חרמש הוא מקצוע, למה לא ליהנות ממנו? למה אני לא יכול ליהנות מהעבודה שלי? למה כל יום אני צריך ללכת לישון עם רגשות אשמה שאוכלים אותי? למה אני לא יכול לאהוב מישהו ללא השלכות? אלה כל כך הרבה סימני שאלה והספר חוקר אותם לאט לאט, ביסודיות.


כמובן שזה יכול להיות רק ספר דיסטופיה רגיל לאנשים שלא מחפשים הרבה, אבל יש בזה כל כך הרבה מעבר. אז אני ממליצה לקרוא את הספר עם השאלות האלה בראש, ולראות איך בהדרגה (לפעמים אפילו לא שמתי לב שענו על השאלות האלו עד שקראתי את הספר עוד פעם) עונים על כולם


ביקורת זו נכתבה לרגל זה שעוד מעט אמור להגיע לי הספר השני באנגלית


ביייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

היי אנשים
יכול להיות שאני אפסיק לכתוב את הביקורת באמצע כי יש לי שיעור עוד מעט וזה לא רלוונטי אליכם כי אתם לא תרגישו את זה (או אולי כן???)
אוקיי.
עיר של עצמות.
את הספר הזה קראתי לפני הרבה זמן, ואז וויתרתי על המשך הסדרה כי לא הצלחתי למצוא אותה, אבל עכשיו חזרתי אליה (כבר סיימתי את החמישי!) ובגלל זה יש לכם ביקורת.
הספר הזה על גבול השלמות. בניית העולם שם מדהימה, ואני ממש יכולה להרגיש את האיבה (האיבה! מי ישמע כאילו אני מבקרת ספרים בת תשעים) בין ציידי הצללים לשוכני התחתיות (ערפדים, אנשי זאב, פיות ומכשפים) עכשיו נביא לכם תקציר כי אני לא יודעת לסכם כלום (יהיו לי בעיות רציניות באוניברסיטה)

כל הסיפורים נכונים. (לא כולם, הערפדים הם דפינטלי לא הערפדים מדמדומים)


כשקליירי פריי בת החמש עשרה יוצאת לבלות במועדון לילה בניו יורק, היא לא חולמת שהיא תהיה עדה לרצח. רצח שמבוצע על ידי שלושה בני נוער מקועקעים (אלה לא קעקועים, אלה רונות!), שרק קליירי יכולה לראות אותם. זהו המפגש הראשון של קליירי עם בני הנפילים (אז אמא שלה לא קיימת?), הידועים גם כציידי הצללים: כת (זו לא כת!) לוחמים סודית שנשבעה להגן על האנושות מפני השדים החיים בקרבה.

ביחד עם חברה הטוב סיימון ועם להללים (להללים? צייד הצללים התכוונתם) יפה התואר ג'ייס (אפשר דיי עם החתיכים המסתוריים?), קליירי עומדת לגלות שרחובות ניו יורק (לא רק ניו יורק! גם אנגליה! וסין!) מלאים מכשפים, פיות, ערפדים ואנשי זאב, החיים בדו קיום עם בני האדם, אך לא תמיד רוצים בטובתם. גם אמה של קליירי, עצעולה (עצעולה?), הייתה מעורבת פעם בעולם הסתרים הזה. ומוטב שקליירי תזדרז לפענח את סודות עברה, שכן מישהו - או משהו - חטף את אמה, וקליירי עלולה להיות הבאה על הכוונת…


זהו הספר הראשון בסדרת פנטזיה אורבנית מותחת, שנונה ומפתה (מפתה? הסדרה הזו היא לא חשפנית), שכבשה את רשימות רבי המכר בארצות הברית ומעובדת בימים אלה לסרט קולנוע רב-תקציב (לעולם אל תראו את הסרט. אתם שומעים? לעולם לא. וגם לא את הסדרה). הספר רואה אור בעברית במסגרת גרף צעיר, סדרת ספרי נוער בעריכת גילי בר-הלל סמו (אני עדיין מחכה לספר השישי. אהמ אהמ).
כתיבת הביקורת הופסקה בגלל שיש לי שיעור

ועכשיו; דמויות:

קליירי: די אהבתי אותה, אבל הרגיש לי שמשהו התפספס פה, שהיא הייתה יכולה להיות טובה יותר.

ג'ייס: בספר הראשון לא אהבתי אותו, אבל בהמשך הסדרה הוא נעשה יותר ויותר טוב. הוא כמו איירונמן, (כן אני אוהבת מארוול) בהתחלה הוא היה נרקיסיסט עם 0 רגישות לאחרים, אבל הוא התפתח והגיע למצב שהוא יכול להקריב את עצמו בשביל להציל את העולם. (עדיין לא התגברתי על זה שטוני מת)

סיימון: אעאעאעאעאעאעאעאעאעאעע. הדמות האהובה עליי. הוא מצחיק והוא חמוד והוא חנון. הוכחה לכך שהוא מצחיק ואני לא פולטת מחמאות גנריות:
"'אמא ואבא לא יהיו מרוצים' אמרה איזבל 'שפדיתם פושע אפשרי בכך שנתתם תמורתו את אחיך למכשף שנראה כמו הגרסא ההומואית של סוניק הקיפוד ומלבש כמו חוטף הילדים מצ'טי צ'יטי בנג בנג?' אמר סיימון 'לא, סביר להניח שלא'

איזבל: תודה לאלוהים שפעם אחת בספרי ya יש דמות נשית שמודעת ליופי שלה ומשתמשת בו! שינוי מרענן. חוצמזה סיזיייי ואני אוהבת איך שלאט לאט בכל ספר מראים את האישיות והנשמה שלה.



זהו נגמרה הביקורת להיום.








א ב ל
אם למישהו יש המלצות לספרים חדשים כמו זה בבקשה שיגיב פה כי אני נואשת לספרים (אבל בבקשה לא ספרי מבוגרים)

ביקורת שנייה להיום! (לפעמים יש לי את הקטע הזה של לא לכתוב ביקורות חודש ואז שמונים אלף ביום. מה לעשות, זו הקריסטל שקיבלתם ואין אחרת)
אוקיי.

יום אחד, ילדה תמימה בת תשע הייתה בספריה. מכיוון שהיא לא יכלה לקרוא חלק מהספרים כי "הם לא לגילך" (תתגבר על זה אבא אני בת שבע עשרה) היא בחרה בספר שנראה חמוד ותמים, סתם כריכה חומה פשוטה (לא שעדיף את החדשות. איכככ). אביה אישר, (ואז היו עוד שמונים שנה שבהן הם חיפשו ספרים) ולבסוף הם יצאו מהספריה. (זה מרגיש מוזר לדבר על עצמי בגוף שלישי אז אני אפסיק) התיישבתי לקרוא אותו ראשון, (ואת כל הספרים הבאים בסדרה שהשגתי אחר כך לא קראתי בסדר הנכון אבל זה סיפור לפעם אחרת) כי התקציר נשמע מעניין. במקום חפירות אינסופיות פשוט נשים אותו פה:

"אל תזוז, בן - אנוש. אתה לא יודע עם מי יש לך עסק". הוא פושע מתוחכם ומבריק, הוא גאון מחשבים, יש לו שומר ראש פרטי ומשרד גדוש בהמצאות טכנולוגיות.(הכל נכון) והוא רק בן 12. קוראים לו ארטמיס פאול, ויש לו משימה (יותר כמו תאוות בצע אבל בספרים הבאים זה נעלם לאט לאט) - לפענח את ספר החוקים והכללים של הפיות, ולהשיג באמצעותו את אוצרות הזהב (אוצרות זהב) הנסתרים שלהן. אבל הפיות שבהן ארטמיס נתקל הן לא הפיות הטובות מהאגדות: הן חמושות, הן מסוכנות והן מתוחכמות לא פחות ממנו. וכשארטמיס חוטף את הלפרקינות (לפריקונית) הולי שורט ודורש תמורתה כופר, הן מפסיקות לשחק לפי הכללים... (וחוטפות בחילה רצינית בגלל זה) ארטמיס פאול הוא סיפור אגדה מעודכן, שנון, מקורי ומלא הומור, שהפך לרב מכר עולמי מיד עם צאתו לאור.(אפשר להפסיק לדחוף את הדברים האלה? לפי כל תקציר שקיים בעולם, כל ספר היה "רב מכר מייד עם צאתו לאור) הוא גם זכה בשני פרסים יוקרתיים לספרי ילדים. הסופר האירי, איאן קולפר, יצר עולם מורכב ומופלא שבו פיות, טרולים ויצורים מיתולוגיים אחרים מסתובבים על פני האדמה כשהם מצידים במכשור סופר - טכנולוגי, גולשים באינטרנט ומנהלים מערכת יחסים מפתיעה עם בני האדם. ספר חובה לכל אוהבי הפנטזיה!(רק לכל אוהבי הפנזיה? דבר ראשון, זה מד"ב, דבר שני, ספר חובה לכל צורת חיים שחיה ביקום הזה! אפילו אם אתה חיידק מיקרוסקופי!)

א נ ש י ם
אנא, במטותא, הבטיחו לי שכשמייד שייגמר הסגר הזה, אתם טסים לחנות הספרים הקרובה וקונים את הספר. (אבל לא עם הכריכה החדשה) זה הספר כמעט הכי מושלם שיצרה האנושות אי פעם, אבל כלום לא מתחרה בילדי דם ועצם. קודם כל, מקורי as f*ck דבר שני, כתיבה מעולה, דבר שלישי דמויות מושלמות (אבל לא צדקניות מעצבנות כאלה) ואני יכולה להמשיך לנצח, אבל אז תמשיכו לקרוא את זה גם כשייגמר הסגר, אבל הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות כשהוא נגמר זה לקנות את הספר הזה.


כבר אמרתי שאתם צריכים לקנות את הספר הזה?
בייייייייייייייייייייייייייייייי

והנה אני מגיעה עם עוד ביקורת!!!!!!
אוקיי.

אף פעם לא חשבתי שאני אכתוב ביקורת על הארי פוטר.
כי הרי זו קלאסיקה! (לא קלאסיקה קלאסית, אבל נראלי שהבנתם למה אני מתכוונת)
תמיד שמעתי על הספר הזה, הארי פוטר. (תמיד מתחיל ממתי שהבנתי מה זה ספרים ונגמר בכיתה ב' כי קראתי אותו בכיתה ב')
פתחתי אותו קצת בחשש, כי מה, זה ספר גדול לילדה קטנה כל כך!
מהר מאוד שקעתי בתוך הספר. מצאתי את עצמי אומרת: "הארי, הנה הסניץ'! תפוס אותו לפני מאלפוי!" (וכרגע קיבלתי הודעה של המערכת למחר ויש לי מתמטיקה על הבוקר. יאיי.)(בחזרה לביקורת) הספר נתן לי הרגשה כזאת שרק ספרים מעטים נותנים לי, אני לא יודעת לתאר את זה במדויק אבל זה כמו קסם, כאילו אני נכנסת לעולם של הספר מוקפת נצנצים ופיות וכל השאר כבר לא משנה.


לא כתבתי על הסדרה עצמה אלא רק על מה שהרגשתי בעקבותיה, כי אני מאמינה שאין בנאדם שקורא לעצמו bookworm או כל שם אחר מעין זה שלא קרא אותה. ואם בכל זאת לא קראתם, כשייגמר הסגר תתכוננו לזה שאבוא אליכם הבייתה ואגרור אתכם מהאוזניים אל חנות הספרים\הספרייה הקרובה ואכריח אתכם לקרוא אותו



ביייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

אני כותבת ביקורות בקצב! (לא שמישהו רואה את זה אבל בסדר)
אוקיי
המצפן המוזהב.
ממש אהבתי אותו, הכתיבה, ההרפתקה, הרעיונות המקוריים, הכל.
מעריצים דמיוניים שואלים: קריסטל, אם ממש אהבת את הספר למה נתת לו רק ארבעה כוכבים?
אני אגיד לכם למה: ליירה. כן אהבתי אותה, אבל הייתה אי החלטיות באיך שרוצים להציג את הדמות שלה, פעם היא בוגרת ופעם היא מתנהגת כמו ילדה.
אם הייתי יכולה, הייתי נותנת ארבע וחצי כוכבים, אבל אין אפשרות כזו בסימניה. אבל, ספר לא יכול להיות מושלם. תמיד חייב להיות בו איזה משהו קצת מציק. אבל אולי רק אני לא אהבתי את זה. סליחה על הביקורת-לא ביקורת, פשוט אני דיי עייפה. בקיצור, הספר מומלץ מאוד, גמרתי אותו בלילה אחד.
ביי

אוקיי.
ספר, אתה חסר תועלת. כי זהו! סיימת! גמרת את הטרילוגיה! סה טו! אז למה, בשם הכוכבים, לעשות עוד אחת!?
באמת, לא מספיק שהטרילוגיה הזו הייתה בזבוז של זמן, עכשיו יש עוד אחת בשביל שסבלינו יהיה מתמשך? אני באמת לא מבינה. אתם סתם כורתים יערות בשביל להדפיס את האיכסה פיכסה הזה. לאיזה שפל האנושות הדרדרה, באמת. ממליצה לא לקרוא את הספר הזה אלא אם כן אתם רוצים לקטול אותו בביקורת. אני הייתי קריסטל, אתם הייתם אתם (אני מקווה) ביי

היי.
אזהרות מראש: מלא ספוילרים. והביקורת הזאת תהיה על הסדרה בשלמותה אבל גם עם פסקה רק על הספר הזה
תקציר:
אלכס וקונר התהפכו כל הלילה במחשבות על קסם המשאלה... הם חייבים לעשות כל מה שיורה להם היומן. אין להם ברירה.
הם עומדים לצאת למסע החיפושים הגדול בחייהם. (גם אחרי קריאת כל הסדרה כמה פעמים, לא הבנתי את השורה הזו.)

כאשר סבתם של התאומים נותנת להם במתנה את ספר הסיפורים הנדיר שלה, אין להם מושג שהם ימצאו את עצמם בעולם שהוא מעבר לכל דמיון: ארץ האגדות, שבה כל סיפורי הילדות שסופרו להם הם אמיתיים.
אבל אלכס וקונר מגלים במהרה שהסיפורים לא הסתיימו ב"אושר ובעושר" אלא ממשיכים להתקיים בארץ האגדות – זהבה היא פושעת נמלטת (ואחת הדמויות האהובות עלי), צאצאי הזאב הרע מחפשים לנקום בכיפה אדומה, וסינדרלה מצפה ללידת ילדה הראשון!
התאומים יעשו הכול כדי לחזור הביתה. אבל האם יצליחו לעשות זאת כשהמלכה הרעה רודפת אחריהם?
ארץ האגדות הוא מסע הרפתקאות מרגש מלא קסם, מצחיק ומותח. (כאן אני לא יכולה לא להסכים)

וואו.
זו המילה שאמרתי אחרי סיום הספר הזה.
פינת זכרונות מהעבר:
לפני שנתיים, היינו צריכים לעשות יומן קריאה על כל ספר שנבחר. אני בחרתי את לב של דיו (ספר מדהים שעוד לא החלטתי אם לעשות עליו ביקורת או לא) ועזרתי לחברה שלי לבחור ספר (שעוד לא קראתי) בגלל שהיא לא אוהבת ספרים עם הרבה רצח ודם, בחרתי לה ספר עם כריכה שנראתה תמימה ותקציר טוב (למרות שתקצירים בדר"כ משקרים) והיא ממש אהבה אותו. אז גם אני ניסיתי, וממש אהבתי. זה מדהים איך שהסופר לוקח את הדמויות מהאגדות, שתמיד שטחיות, ומוסיף להם אישיות ועומק. כל הרעים נראים לי עכשיו שונים, כי יש להם סיבות טובות למה שהם עושים. (וגם לוולנטיין אבל הוא לא קשור לפה). ממש אהבתי את המלכה הרעה, שכל מה שרצתה היה להתאחד עם מירו, אהובה. (שנתקע במראה (mirror), וקוראים לו מירו. רק אני ראיתי את זה?) ובזאת נגמרה הפסקה המוזרה על הספר הזה.

גם אהבתי את זה שאנחנו חושבים שדמות היא רעה, אבל אז בסוף מגלים שדמות אחרת גרמה לה להיות כזאת (תמותי, מורינה!). והכתיבה ממש טובה, ואם לנסח בשיחה של קונר עם גברת פיטרס: "'אבל סופרים לא אמורים להיות ממש חכמים?' שאל קונר. 'הם לא אומרים דברים כמו סבורני, ואינני מצדד בכגון זה?' 'כדי להיות סופר טוב יש צורך במשהו ראיו לסיפור וברצון לספר אותו.' אמרה גברת פיטרס. 'סיפור טוב צריך להיות מהנה, ולפעמים פשטות יכולה להגיע רחוק.' (הצלחתי לכתוב עמוד בשתי שורות. האשטאג גאה בעצמי) בדיוק כמו שנאמר, הסופר משתמש במילים פשוטות ובכל זאת הספר מושלם.


זהו הסוף של הביקורת הארוכה מאוד הזאת. ביי ותודה שסבלתם אותי

היי
אז חזרתי. יאי.
סליחה שלא כתבתי הרבה פשוט נדפק לי המחשב. (ונשברה לי היד אתמול. יאייי.) (טוב קריסטל דיי עם החפירות מוח האלו בכל תחילת ביקורת)
לעניינינו:
טוב. אז צל ועצם. ממש רציתי לקרוא אותו אחרי כל ההמלצות שהוא קיבל, והנה אנחנו כאן. לפני שנתחיל לדבר על הספר, אני רוצה לציין שממש אהבתי את הכריכה, ואם לא הייתי צריכה להחזיר אותו לספרייה הייתי בוהה בו כל היום.
(סוף סוף הביקורת)
תקציר:
האם תוכל נערה אחת לגבור על האופל ולהציל את ארצה ואת אהובה? (כשתהיו בערך באמצע של הספר תטילו ספק במשפט הזה)

מאומה לא הכין את אַלינה לקראת היום הגורלי שבו נשלחה לחצות את קפֶל הצל – מדבר חשוך שורץ מפלצות מעופפות אוכלות אדם. אבל כשהשיירה שלה מותקפת וחברה הטוב מאל נפצע אנושות, פורץ מתוכה לפתע כוח כביר (כשהם אמרו כוח כביר מתתי מצחוק) שישנה לא רק את עולמה אלא את גורל הממלכה כולה.
אלינה נעקרת מכל מה שהכירה ונלקחת לחצר המלכות לעבור הכשרה כבת גרישה, אליטה בעלת כוחות קסם שבראשה עומד האופל המסתורי. הוא מאמין שבעזרת כוחה יוצא הדופן של אלינה הם יוכלו סופסוף להרוס את קפל הצל. כעת צריכה אלינה למצוא דרך לשלוט בכישרונה הפראי ולהשתלב בחייה החדשים בלי מאל לצדה. אבל בעולם המפואר הזה שום דבר אינו כפי שהוא נראה. כשהאיום על הממלכה מתעצם ומשיכתה המסוכנת אל האופל מתגברת, תגלה אלינה סוד שיקרע את לבה – ואת ארצה – לשניים. (מה? אני עדיין כאן. פשוט מעכלת את המושלמות של הספר הזה.)

לי ברדוגו נולדה בירושלים, גדלה בלוס אנג'לס ולמדה באוניברסיטת ייל. (קצת גאווה ישראלית)

שריטה מוזרה שיש לי: לא יכולתי לקרוא את השם שלו כ"האופל". תמיד קראתי לו the darkling.
ממש אהבתי שהספר הוא מיתולוגיה רוסית, שינוי מרענן לעומת כל המיתולוגיה היוונית/נורדית. כאילו, הם מדברים קצת רוסית, ויש הסברים ממש מעניינים על כל היצורים הקסומים שם. חוצמזה, השמות שלהם ממש יפים. עוד לא קראתי את הספר השני ואני ממש מחכה לקרוא אותו, אבל הספרייה החליטה שאני לא יכולה להזמין אותו.


סליחה על השטויות האלה, אני אנסה לכתוב נורמלי יותר בפעם הבאה.

טוב, אז הלילה זה לילה כתיבת הביקורות, (זו השלישית) תרצו לדעת למה? (טוב זה לא קשור לרצון שלכם אני בכל זאת כותבת ואתם יכולים לדלג)
אם כך:
היום. זהו היום. היום הקדוש. ולמה הוא קדוש? במילה אחת: מכבי. זהו יום אחד מני רבים שבו משודר משחק של מכבי (תל אביב, בכדורסל) ואחי ואחותי ישבו לצפות ולצרוח על הטלוויזיה, בעוד שהוריי הלכו לעשות מסיבת הפתעה לחברתם. ומכייון שאני מעדיפה לשחק כדורסל ולא לראות אותו בטלוויזיה, אני כאן, כותבת ביקורות. (לא ברור לי למה זה בשפה גבוהה)
אם כך (לא תצליחו לגמול אותי מלהגיד את זה), לביקורת (עם מלא ספויילרים):
יש לנו את אקוס. יש לנו את סיירה. אף אחד הריח את סיפור האהבה מקילומטרים, אבל זה לא מונע מהספר להיות טוב, להפך, זה רק מוסיף לו. ממש מצא חן בעיני שבמקום להרביץ אקוס משתמש ברעלים כי תמיד רעלים לא נראים "גבריים" וסוף סוף מוכיחים אחרת. עוד משהו שאהבתי היה סיזי ואיזה כי תמיד אני אוהבת את השיפ הראשי ועוד אחד שלא מתיחסים אליו הרבה. כזאת אני.
מסקנה:
זו לא ביקורת אלא סתם גיבוב של דברים שאהבתי.
נסיים את הביקורת בציטוט שאהבתי:
"'זאת אומרת, להשליך את הכבוד החוצה מהחלון' אמר אקוס. נשפתי. 'לכבוד אין מקום בהישרדות' אמרתי לו"