מסע מרתק על סף תום האלף הראשון, שנת 999, של הסוחר היהודי בן-עטר ושתי נשותיו, יחד עם שותפו הישמעאלי אבו לוטפי ורב הספנים עבד אל שאפי, על גבי אניית מלחמה אשר הוסבה לאניית משא.

מטנג'ר לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי בואכה מפרץ רואן, עובר המסע הימי להפלגה על נהר הסן עד פאריס, ומשם מתחיל מסע יבשתי אל קהילות שו"ם אשר על שפת נהר הריינוס שבגרמניה של היום – ובחזרה.

וכל זאת, כדי להציל את השותפות המסחרית עם השותף השלישי – היהודי אבולעפיה, אחיינו של בן-עטר, אשר אשתו החדשה מפגינה כלפיה (כלפי השותפות) רתיעה, בשל היותו של בן-עטר נשוי בו בזמן לשתי נשים – "האישה הראשונה" ו"האישה השנייה".

טיבה של השותפות הייתה מכירת סחורות אשר נקנו על ידי השותף הישמעאלי באזור הרי האטלס, העברתם למחוזות ספרד וצרפת של היום - שם נמכרו על ידי השותף השלישי, ואחת לשנה היתה מתרחשת פגישה של משולש השותפים לחלוקת הכספים בגין הסחורות שנמכרו בשנה החולפת, ולהעברת סחורות חדשות לשנה הקרובה.

לאורך העלילה, מוטלת צילה של שנת האלף הקרובה הממשמשת ובאה, ולכשתבוא, יתכנו מספר תסריטים אפשריים כגון הופעתו המחודשת של הצלוב, תחיית המתים וכיוצא בזה – אולם יחד עם זאת, במידה שלא יגיע, עלולות להיות לכך השלכות הרות אסון, בין היתר על היהודים אשר קצפם של הנוצרים עלול לצאת עליהם.
שחזור התקופה הוא עילאי לתפיסתי, ולנגד עיני הקורא קורמים עור וגידים כפרים, ערים, סמטאות, שדות, יערות, כנסיות, בתי קברות , ספינות ועגלות סוסים, אשר מתוארים כולם בחן, בדיוק ולפרטים – מה שהופך את הצופה מהצד כמעט לנוסע סמוי בבטן האנייה המובילה מצפון אפריקה למחוזות אשכנז של לב אירופה בדים, אריגים, פגיונות, אבני חן, גמלים ושתי נשים הנמצאות האחת בתא החרטום של הספינה והשנייה בירכתיים.

העלילה כולה מתובלת בהומור ובטקסטים משובחים של שיחות בין הגיבורים, מה שהותיר אותי לא פעם מחויך וגרם לי לחזור ולקרא שוב פסקאות ומשפטים, ולהתרפק על העברית הנפלאה הזו.

ענין הכפילות נמצא בנימיו של הספר הזה: החל מהדיון המהותי לגבי כשרותה או אי כשרותה של מערכת יחסים בנישואין עם שתי נשים בן זמנית – ודיון זוטא גם על האפשרות למערכת יחסים של אישה עם שני בעלים. אולם, לא רק בסוגיית הביגמיה עסקינן, כי אם גם בדואליות שבתרבות היהודית דרום וצפון – החל מהשוני בלבוש, דרך טעמי התפילה והמאכלים, וכלה בדו קרב המחשבתי לשוני בין הרב מסיביליה לבין הפוסק מוורמייזא בסוגיית הטלת הדופי בגין יחסים עם שתי נשים במקביל על שותפות מסחרית.

ניתנת לנו הצצה לקהילות שו"ם הגדולות של יהדות אשכנז של שנת האלף (שפיירא, וורמייזא ומגנצא ) שעל גדות הריינוס (נהר הריין), לדרך חייהם, למעמד הנשים, לאופי וצורת הבתים, בתי הכנסת ועזרת הנשים, ובעיקר לכח הקהילה, לערבות ההדדית ולסמכות הרבנית.
אנו נחשפים ממקור ראשון וזוכים להצצה להלך חייה של משפחת יהודים מומרים על גבול צרפת גרמניה של היום ומקבלים רמזים לעתיד לבוא כמאה שנים מאוחר יותר לקהילות אשכנז במסעי הצלב העתידים לבוא (פרעות תתנ"ו – שנת 1096). כזכור, חורבנן הסופי התרחש בשואה.

הדמויות עוברות מסע והשתנות: הן אלו שהגיעו מרחוק והן אלו שקיבלו אותן, מסיימות אחרות ושונות את העלילה. החל מהגיבורים הראשיים ועד לעבד השחור הפגאן אשר אף הוא, מוצא את ייעודו, בסופו של דבר, במקום אליו הגיע ממש ביד המקרה.
הספר הונח בגאון לאחר קריאתו, על מדף הספרים לצידם של מר מאני, המאהב, השיבה מהודו ומולכו.

רומן היסטורי משובח של א.ב. נראה שהוא השקיע רבות במחקר ההיסטורי האתנוגרפי והגיאוגרפי. גיבוריו וגיבורותיו אנושיים ועל אף מרחק הזמן ושוני ההתמודדות שלהן עם ההתמודדות בבעיות זמנן, הן מדברות ישירות גם אל הקוראים כאלף שנים מאוחר יותר. הסיפור הוא אודיסאה של סוחר שנתקל בבעיה משפחתית, מוסרית ובמקום לחפש פתרון מסחרי, פונה לחפש צדק מוסרי. פסק דין שיוכיח שדרכו בחיים נכונה. א.ב.יהושע משרטט את כל הדמויות ולא רק הראשיות ביד אמן ומתאר בני דתות שונות וצבעים שונים בעין של צלם אוביקטיבי.
המפות שצירף למסע הימי והיבשתי נותנות פרספקטיבה גרפית לאורכו ועוצמתו של המסע האישי של גיבוריו בפרוס האלף השני.

א.ב. יהושע כותב יפה. זה קודם כל. תנו לו לתאר יום קיץ חם באוגוסט, ומבעד למקלדת שלו ייצא טקסט שיגרום לכם לרצות לנגב את הזיעה גם אם אתם קוראים את זה בפברואר, והטמפרטורה היא חד ספרתית. היכולת התיאורית שלו היא בלתי רגילה. בניגוד למה שקורה לי כשאני קוראת ספרים של הרבה סופרים אחרים, כשאני קוראת ספר של א.ב. יהושע, אני לא מרגישה שאולי גם לי כדאי לכתוב ספר. להיפך. אני מזהירה את עצמי לבל רעיון אידיוטי שכזה יעלה אי פעם במוחי...

וחוץ מזה שהוא כותב יפה, הוא גם מספר סיפור פתלתל וחינני על יהודים ישנים-נושנים שחיו לפני כאלף שנה והסתבכו במה שגם יהודים בני ימינו לעיתים מסתבכים: בשסע שבין דרום לצפון ומזרח למערב. בלעתי את הספר ביומיים. נהניתי מאוד מעושר שפתו, מעומק דמויותיו, ומעלילתו הפתלתלה, שזורת ההומור ושובת הלב.

אבל(!) 'המסע אל תום האלף' משול בעיני למסע לארץ רחוקה וצבעונית, קסומה ומרתקת, אפופת מסתורין שדמיונך קצר מלתאר אותה, אלא שאתה יוצא אל המסע הזה כשאתה נעול בתוך ארגז קרשים ומציץ בין החריצים וכל שנגלה לעיניך מהמרחב הוא פס קטן וצר של מציאות. את כל השאר אתה מפספס. נוסעים בזמן אלף שנה אחורה, וכל מה שאנחנו מקבלים זו מעשייה קטנה על יהודי שנשא לו שתי נשים, וזה לא מצא חן בעיני אשת אחיינו, שאסרה עליו לסחור איתו, והוא שט ממרוקו עד לצרפת כדי לשכנע אותה שהוא ונשותיו מאושרים יחד.

וזאת כשברקע מתרגשת ובאה שנת האלף, ואנו למדים משורה פה ומשפט שם שהנוצרים יוצאים מגדרם מרוב התרגשות וחרדה לקראת חזרתו של הצלוב, תחיית המתים או השד יודע מה שהם חשבו שעומד לרדת עליהם (מזכיר את אותן הכנות קדחתניות שהתרחשו אלף שנה מאוחר יותר, לקראת 'באג 2000'... ). אבל כה מעט אנחנו מקבלים בעניין הזה, ואני נותרתי וחצי תאוותי בידי.

בניגוד לספרים תקופתיים אחרים, ('האפיפיורית יוהנה', 'עלה הארגמן', 'היהודי האחרון', 'פועת') הספר לא ממש פוקח את עיניך, וכמעט לא מגלה לך נסתרות מהווי היום-יום של התקופה הנשכחת אליה הוא צולל. לא גורם לך לחשוב "ואללה... לא ייאמן איך חיו אז!" ולא יצאתי ממנו כשאני יודעת יותר על איך חיו לפני אלף שנה. מטבעו הסיפור הוא סיפור מסע מיוחד וחד-פעמי, ולא סיפור של הווי יומיומי ושגרה, אך יותר מזה, רובו ככולו פלפולים והתחבטויות אישיות של דמויותיו הצבעוניות: הסוחר בן עטר, הרב אלבז, האישה אסתר-מינה והאחיין אבולעפיה. יהושע אולי ממשיל בחוכמה ובהומור את המתח בן אלף השנים שבין עדות ספרד ואשכנז, אך בדרך מוותר על התמונה הכוללת, והתחקיר ההיסטורי הנרחב והמעמיק שמן הסתם נערך על התקופה כדי לכתוב את הספר, ברובו נשאר בחוץ.

במובן הזה, ורק במובן הזה, הספר אכזב אותי קצת.

אבל בסופו של דבר, זה לא הוגן לבקר יצירה על מה שהיא בכלל לא מתכוונת להיות, או על מה שקיוויתי שתהיה... (או במלים אחרות: עם ציפיות עוטפים כריות). בסופו של דבר, זה הסיפור שא.ב. יהושע רצה לספר, ועל אף שלעיתים, למרות השפה העשירה והיפה, הרגשתי שהיה מקום לקצר, והיו רגעים שנמתחו יתר על המידה, בסיכומו של דבר, זה בהחלט סיפור מעניין ונוגע ללב, שמסופר היטב. כדאי לקרוא.

רומן היסטורי מרתק, הלוקח אותנו אל שנת 999.
בן עטר, סוחר יהודי מטאנג'יר שבצפון אפריקה, נוטל עמו את שתי נשותיו, את שותפו המוסלמי - אבו לוטפי
ורב יהודי ששכר באנדלוסיה ויוצא במסע נועז שתחילתו בספינה, דרך האוקיינוס והסיינה, עד לתוך העיירה הקטנה פריז
והמשכו ב"תוספת יבשתית", מזרחה, עד לריינוס ולוורמייזא.
בפריז הקטנה והנידחת, באותם ימים, מתגורר אבולעאפיה, אחיינו האהוב ושותפו העסקי, השלישי של בן עטר.
כל זה בניסיון לשכנע את אחיינו לאחות ב"דין-תורה" את הקרע ביניהם, ואת שותפותם המסחרית הפורחת.
האחיין, אבולעאפיה נדרש לבחור בין השותפות המשפחתית-מסחרית לבין אהבתו לאשתו השניה (לאחר שהתאלמן מהראשונה),
יהודיה אשכנזייה הנרתעת מריבוי נשים ובשל כך נרתעת מהשותפות העסקית בין בעלה לבין דודו, בן עטר.
את מחיר הרתיעה משלמת אשתו השניה, הצפון אפריקאית, של בן עטר.
המסע המרתק לוקח אותנו למסע בזמן, ליותר מאלף שנים לאחור, מסע בין יבשות.
תיאורי הסחורה הרבה המועמסת בבטן הספינה, ריחות התבלינים מצפון אפריקה, הבדים הצבעוניים והגמלמלים הצעירים, מרתקים.
הספר כתוב בשפה עשירה ומיוחדת מאוד.
מומלץ בחום.

במרכז ספרו הקסום של א.ב. יהושע ניצב המפגש המסקרן שבין מזרח למערב – בין הסוחר הצפון אפריקאי, על שתי נשותיו ושותפו המוסלמי, לבין משפחת תלמידי החכמים האשכנזית של אשת אחיינו האהוב. נקודות המבט ההדדיות מסקרנות ביותר, ומעניקות זווית הסתכלות מעניינת על כל המסע הזה: החשדנות והרתיעה של היהודים השונים אלה מאלה מלוות את הסיפור מתחילתו ועד סופו ומהוות מסגרת לעלילה כולה. על רקע מפגש התרבויות המרתק הזה ניצבת אירופה של ימי הביניים, המכינה עצמה לקראת סוף האלף הראשון לספירת הנוצרים.
בעדינות וברגישות אין קץ מצליח א.ב. יהושע ליטול את הקורא ממקומו ולהניחו אלף שנים אחורה. הדמויות הנוטלות חלק במסע, פרטי לבושן הצבעוניים, הסחורות העוברות מהמזרח למערב – כל אלה מתוארים בצבעוניות כה עזה, עד שניתן ממש להריח את שקי התבלינים מהרי האטלס, לטעום את עשבי התיבול המדבריים, לחוש את עדינות בדי הקטיפה, ולהרגיש את רכות פרוות הגמלמלים המצטרפים לנסיעה. לשונו של א.ב. יהושע זכה וטהורה עד כדי כך שכל קורא הופך להיות שותף קטן במסע אל תום האלף. יחד עם זאת, יש בסיפור רגעים מדהימים דווקא בזכות הישירות והכנות שבהם, וזה אחד הדברים שמעניקים לספר הזה את החיות המדהימה שלו.
הדמויות הלוקחות חלק בסיפור כולן דמויות מעניינות ומורכבות. כך בן עטר, הסוחר האמיד מטנגי'ר, שיצא לחדש שותפות עסקית עם אחיינו האהוב ביבשת אירופה הנידחת, ובדרך חושף פילוסופיית אהבה שלמה, סביב ריבוי הנשים הנהוג אצל יהודי המזרח; כך מרת אסתר-מינה, אשת האחיין, שרתיעתה מן הדוד בעל שתי הנשים היא שהולידה את המסע הזה, וצפונות ליבה נחשפים אט אט, דרך המפגש הבלתי אמצעי עם הצפון-אפריקאיים; כך הרב אלבז המתלווה למסע עם בנו הצעיר, וכך אפילו העבד השחור וחסר השם, משרתם של אדוני המסע, שהתוודע אף הוא לעולמות ולהתרחשויות שספק אם אי פעם דמיין.
ומעל לכל מרחפת דמותה של האישה – האישה באשר היא: אם, רעיה, מאהבת. נוכחותן של הנשים בסיפור הזה, הנשים החיות והנשים המתות, הוא קו דק שמחבר את כל הקצוות יחד ויוצר מכנה משותף גם בקרב הדמויות השונות ביותר.
נדמה לי שאחת מהצלחותיו הגדולות ביותר של יהושע בספר הזה היא היכולת להעביר לקורא את התחושות, את אורח החיים, הלך המחשבה והקונפליקטים של התקופה; על ידי מבטים, רמיזות, אמירות ורחשי לב נחשף עולם שלם של אמונות ודעות. ימי סוף האלף הנוצרי נותנים את אותותיהם על המצב באירופה ועל יחסי יהודים ונוצרים במרחב שבין הסיין והריין; חרם רבנו גרשום מאור הגולה, שהוטל כנראה סביב שנת האלף, לא נזכר בשמו אך מהדהד כל העת ברקע. התשתית היא היסטורית לחלוטין, אך ההיסטוריה משמשת במה בלבד להתרחשות מרתקת ומרגשת. מומלץ בחום!

למצוא אצלי בארון ספרים ספר בהוצאה ישנה עם כתם קפה שרץ לאורך חצי מהספר תמיד עשה לי את זה. במקרה הזה, זה היה "מסע אל תום האלף". מה ידעתי על א.ב. יהושע לפני? לא הרבה, אבל אמרתי ננסה. והיה שווה את זה, אבל אני מקדים את המאוחר.

אז איך מתחילים לתאר ספר שכזה? אוקיי, אז ככה. הסיפור (כמו שאפשר להבין מהכותרת) מתרחש לקראת סוף האלף הראשון לספירה. המסע המתואר בו הוא מסעו של בן עטר, סוחר יהודי מצליח ממרוקו, שעסקיו המשגשגים באירופה הופסקו ע"י שותפו, לאחר שזה נשא לו לאשה נערה אשכנזייה (לא עלינו) שהחליטה לחתוך את הקשר בינהם. בן עטר נוסע לאירופה בשביל לשכנע את האשה לתת לבעלה להמשיך להעשיר את ידידו. למה נרתעה האשה מהשותפות? איך רצה בן עטר לשכנע אותה? אני לא הולך להרוס לכם, אבל כל התשובות מתגלות במהלך המסע הארוך והמרתק הזה, עם הדמויות הצבעוניות שבו, המשחקות על בימה בדמות ספינה העושה דרכה במרכזה של יבשת הנמצאת בסערה.

איך אפשר שלא לאהוב את הכתיבה של א.ב. יהושע? במהלך כל הקריאה של הספר, הרגשתי כאילו הסופר יושב על שרפרף מולי, ומספר לי את זיכרונותיו במין שטף פנימי, ספק מדבר ספק הוזה, כשאני יושב לו לרגליו ורק מחכה שימשיך במסע. הקריאה פשוט זורמת לה במין ריחוף קליל (חוסר הגרשיים בשיחות תורם לתחושה הזאת) שבסופה שחררתי אנחת רווחה וחיוך מטופש על הפנים.

פשוט ספר נפלא. מקווה שתהנו ממנו גם.

כולל ציטוט מהספר
היה לי קצת קשה להיכנס לספר. אבל אני שמחה שנתתי לו הזדמנות נוספת. לא שהוא טלטל את עולמי. אבל כן נהינתי ממנו, והוא יצר הרבה סקרנות להמשיך לקרוא. יהושע שולט ברמה בלתי ייאמנת בשפה העברית. הוא שוחה איתה כמו דג במים. תענוג לקרוא אותו מתבטא בעברית. ביטויים מנצחים וקולעים. אחת הסיבות היותר טובות לקרוא בעברית.
הספר טוב. הסיפור מעניין. התקופה, שאינה מוכרת לי כלל, תוארה באופן מרתק, שאני בטוחה שיהושע ביצע סקר מעולה לגביה בעת כתיבת הספר.

אבל משהו התפספס לי. יהושע מעלה סוגיה מעניינת, שנכונה להיום מאין כמוה בהסתמך על מצב הקשרים הפתוחים. האם ניתן לחלוק את בן/בת זוגנו? סוגיה שנותרת ללא מענה ברור. כן ולא. לפעמים. אולי. ויכול להיות שזו היתה הכוונה.

מכל מקום, ממליצה. במיוחד בשביל להתענג על הכתיבה.

״כי האשה השניה, לעולם היא קיימת. ואם אינה קיימת במציאות, היא קיימת בדמיון. ולפיכך שום תקנת חכמים לא תבטל אותה. אלא שכאשר היא נמצאת רק בדמיונו של הגבר, היא טובה, יפה, כנועה, חכמה ונעימה, לפי רצון הזייתו, וכל מה שתשדל אשתו יחידתו, לעולם לא תוכל להגיע לרום מעלתה הדמיונית, ולכן תמיד ירחפו מעל האישה היחידה כעס ואכזבה. אולם כאשר הרשה השניה אינה חלום אלא מציאות בשר ודם, תוכל האשה הראשונה למדוד עצמה עימה, ושמא גם לנצחה, לפעמים גם להשלים איתה, ואם תרצה, אפילו לאהוב אותה.״

נכון לעכשיו, הגעתי לנקודת ה-25%. מכול הדמויות, אני מזדהה הכי יותר עם הגמלמלונים המסכנים. אמנם הם עשו את הדרך קשורים מתחת לסיפון האניה, בחושך, אבל מצבי לא טוב מזה בהרבה. אינני זוכה לשמוע ולו משפט אחד של שיחת בני אדם (הכול תאורים בגוף שלישי). עוצרים מדי פעם בערי נמל שבטח יש שם כל מיני מסעדות ואטרקציות אבל לא נותנים לי לרדת. יורדים אחרים ואחר כך מספרים לי בקיצור קמצני.

אולי, עם סיום הקטע הימי הסיפור יתחיל לתסוס יותר. אז אולי כדאי להתמיד. מאידך (אזהרה, ספוילרים) אני מתחיל להבין את התוואי הכללי של הסיפור, והוא נראה קצת הזוי. אישה שמטרפדת את מקור פרנסתו של בעלה, כי היא מערערת על איך מנהל את חייו הפרטיים שותף מרוחק אלף ק"מ שהיא אף פעם לא הכירה גם לא תצטרך אי פעם להכיר?! (זה מזכיר לי את ה "cancel culture" של קנאים שמאלניים אמריקאים מחמש השנים האחרונות). והגיוני לא יותר מסע השיכנוע המסוכן מצד השותף-הדוד: איזה יהודי היה מעלה את שתי נשותיו על ספינת משא מלאה ספנים ערבים מחוספסים שחודשים אינם רואים אישה?

או אולי יהיה יותר טוב, וגורלי יהיה לא כמו זה של הגמלמלים, אלא כמו של הרב אלבז -- שאחרי חודש של בחילה בלתי פוסקת מתרגל לחיים על הים, ואפילו מתחיל ליהנות מהם.

המסע אל תום האלף הוא מסע ארוך ומייגע. נכון שהוא עוסק בנושאים טעונים כמו יחסי המזרח אל מול המערב, הרגש והשכל, פמיניזם, תפיסת מושג האהבה השונה בין גברים ונשים ועוד. אבל ציר העלילה לא מרשים, ומתחילתו הרגיש לי קצת חסר אמינות.
יש שכתבו שהתרשמו מהיכולת של יהושע להחיות את התקופה של סוף המאה העשירית, להערכתי, חוץ מזה ששום אדם לא יכול לתאר באמת את החיים אלף שנים לאחור, הרגשתי לפעמים שיש ניסיון להלביש על הדמויות העתיקות הלכי רוח ומחשבה מודרניים, מה שבהחלט לא תרם אצלי לאמינות.
הכתיבה הפרטנית של יהושע, עיתים מייגעת, ועיתים מרשימה. אמת, תובנות מעניינות לא חסרות, אבל לצערי ולטעמי, אולי גם בשל ציפיות גבוהות שהיו לי, הספר לא מצליח לנסוק מעל רף שלוש-הכוכבים.