זה לא הוגן להשוות. אבל כשמדובר בסופר בסדר גודל כזה, אין ברירה אלא להשוות. ולצערי, ההשוואה לא מחמיאה בכלל.
שיהיה ברור, אני אוהב את גרוסמן מאוד מאוד. הוא בעיניי הסופר הטוב ביותר, זה שהצליח להכאיב לי ממש תוך כדי קריאה, במילים שלו.

אבל הפעם, לצערי זה לא עבד. המילים לא היו ענקיות. העלילה לא היתה סוחפת. הדמויות לא היו שלמות.
אולי זה ספר טוב מאוד בפני עצמו, אבל בהשוואה לאחיו-
התאכזבתי.

אחכה בסבלנות שנה-שנתיים עד לספר הבא של גרוסמן.

מהפעמים המדהימות ההן, בהן תוך כדי קריאה אני חושב לעצמי- "יאללה, מי שכתב את זה גאון"!

הרבה נאמר כבר על הספר הזה, לכן בחרתי לצטט פסקה אחת מתוכו, שבעיניי מעבירה בפשטות את כל הספר הזה:

(מיד אחרי הוויכוח הפוליטי הסוער בין ליאת שלנו לבין החבורה של חילמי, כשליאת בוכה בחדר השירותים:)
"ולרגע נדמה שאולי בכל זאת יתממש החיבוק וניפול עכשיו האחת לזרועות רעותה, נתחבר באחווה הנשית הזאת, המהוססת - אני נזכרת במנת העוף הצלוי ובלביבות הבטטה ששלחה לי פעם ורוצה לתפוס בידה שטופחת בעידוד על כתפי ולנשק אותה, לנשק ולבכות ולהודות לה - אבל ידה כבר נמשכת ממני, מחליקה מעלי."

החלום הזה, האמריקאי, כאילו האחווה הנשית והקשר האישי יצליחו לטשטש את התהום הפעורה, פשוט לא מתממש. כי המציאות קשה הרבה יותר ומורכבת הרבה יותר, והפער הזה בין ליאת לבין הידידה של חילמי, פשוט לא יכול להצטמצם עד לכדי חיבוק ונישוק.

והפסקה הזאת כל כך יפה כי היא כל כך כואבת, והספר הזה כל כך יפה כי הוא כל כך כואב. וכנה, ואמיתי, ולא מתבייש להסתכל במראה ולהישיר מבט למציאות.

***

מחשבה שעלתה לי על ספרים שמספרים זוגיות בין ערבי לישראלית (או להפך), כמו למשל 'חצוצרה בואדי' או 'יסמין' או 'גדר חיה'-
הרי אין כמעט זוגות כאלה במציאות. יש מעטים מאוד. כשסופרים כותבים על זוגיות ישראלית-ערבית הם לא מתארים מציאות, אלא משתעשעים בפנטזיה: מה היה קורה אם כל המתח הלאומי הזה היה מזדקק לזוגיות פשוטה. ולכן יש בהם משהו מרתק, לא כתיאור ראליה, אלא להפך, כתיאור אשליה או דמיון.
ב'גדר חיה' דורית החליטה שהאשליה לא תשרוד מציאות. ולכן הוא כל כך כואב, כי הוא אמיתי. האשליה מתרסקת כמו גל על חופי המציאות.
ואולי בגלל זה היא סיימה את הספר ככה?

על מה אתה מספר? תעשה טובה, תבחר. רק תבחר. אי אפשר לנסות לספר על הכל.

את הספר אפשר לחלק לשני חלקים, שכמו באופנה ביום, משתלבים זה בזה למרות שקרו בזמנים שונים (תחשבו על זה רגע- מתי בפעם האחרונה ראיתם סדרה שאין בה פלאשבקים?).
החלק הראשון עוסק בהווה- והוא, סליחה, משעמם עד מוות ומנסה להיות מקורי ועמוק, מה שהופך אותו לעוד יותר משעמם עד מוות, ואפילו קלישאתי ומתיש.
החלק השני מתרחש בעבר, ודווקא מצליח לעניין. רק שהוא מנסה לגעת ביותר מידי נושאים, וזה מעיק.

על מה אתה מספר?
על ילדות וחברות ישראלית?
על שכול?
על חומת מגן?
על ההתנתקות?
על זיכרון?
על הטיול הגדול?
על מדע בדיוני?
על אהבה?
על חוסר מקום בעולם?
על ללכת לאיבוד?

איך אפשר לגעת בכל כך הרבה נושאים? אי אפשר. הכל שטחי בטירוף. אפילו התיאור של היערות שטחי ומנסה להיות מיוחד.

והאמת, שזה בעיקר מבאס, כי 'אם יש גן עדן' הוא פשוט ספר מעולה, ו'יפים כמו שהיינו' הוא פשוט ספר גרוע, עם דמויות גרועות ולא אמינות (מילא דמויות משניות. אבל דמות ראשית כל כך שטוחה? איך אפשר?).
ואני אפילו לא רוצה לדבר על כל האיזכורים המיניים שפשוט צצו ללא שום הקשר. באמצע תיאור של געגוע לים מופיעים איזכורים של איברים אינטימיים בפירוט שלא יבייש ספר עזר לגניקולוג המתחיל. בעיקר מעיד על כתיבה מתוך זרימה ואסוציאציות ולא מתוך מחשבה.

אז למה בכל זאת שלושה כוכבים?
כוכב אחד כי רון לשם אלוף בתיאור מלחמה, על כל המורכבות שלה.
כוכב שני כי הוא העז לגעת בתיבת פנדורה- ההתנתקות (בעיני, בתור מי שעוד זוכר את האווירה, זה מרוד ישטחי ולא ממצא, אבל בכל זאת, שאפו על התעוזה. מכירים כוד ספק שעוסק בהתנתקות? אשמח לשמוע)
וכוכב אחד כי הוא עוסק בחברות בין גברים, נושא שאני מאוד אוהב לקרוא עליו.

עריכה אחרי שקראתי את התגובות כאן:
שוב, זה אחד הספרים בטובים שקראתי בחיי. נהנתי מכל רגע, מהדיון המורכב מאוד באהבה, שסוף סוף מקבלת דיון עמוק ולא פשטני. נהנתי מהדמויות, מההיסטוריה, מהמפגשים בין אשכנז לצפון אפריקה. מתיאורי הים והדרך, מהשפה המטריפה.

היה שווה את הקריאה האיטית והנעימה.

******


"אבל האם יהיה מי שיזכור אותנו בעוד אלף שנים?"

אני מודה לאל על הבידוד הזה, רק כי בזכותו הצלחתי לקרוא את הספר הזה. אם לא היינו בימים טרופים של קורונה, לא הייתי מסוגל.
וניסיתי. התחלתי לקרוא אותו בקיץ שעבר, ובכל פעם שהתחלתי- נרדמתי. וניסתי שוב, ונרדמתי. אבל ידעתי שאני רוצה לקרוא אותו, כי מצויירת עליו קסבא, כי השם שלו מסקרן, כי הוא כתוב נהדר.
אז המתנתי, אולי יבואו ימים אחרים ופשוטים יותר, בהם לא אשא עייפות מצטברת של שנים.
והימים באו, וחזרתי אליו, בלי העייפות אך עם הסקרנות והרצון במינון המדוייק.
ולאט לאט, ממש בקצב המסע של בן עטר ואבולעפיה, של שלושת הנשים, של המומר ושל העבד, ושל שני קטנים, אחד בן ואחת בת, ממש בקצב שלהם קראתי את הספר. תפנית אחרי תפנית, פיתול אחרי פיתול. תודה לאל שבאו הימים הטרופים שלנו, כדי שאוכל להתרפק על ימים טרופים של לפני אלף שנה.

מהספרים הטובים שקראתי בחיי.

ואני בכלל לא מבין למה על הכריכה של הספר בחרו לשים פסים. זה הספר הכי עגול שקראתי.
מעגל אחרי מעגל, או אולי בכלל מערבולת, שיוצרים את אחד הספרים הטובים ביותר שפגשתי בחיי הקצרים.

קראתי הרבה ספרי שואה. זה ז'אנר שאני אוהב, תסלחו לי. ובכל אחד מהם משהו אחר מתגלה, בכל אחד מהם קליפה אחרת מתקלפת, בכל אחד מהם כיסוי אחר מוסר. ובסוף, מאחורי הכל, עומד הבלתי נתפס, הלא יאומן. כאן, ב'שואה שלנו', הלא יאומן היה עוד יותר עוצמתי מבדרך כלל. עד כדי כך שחלמתי בלילות על השואה, דבר שאף פעם לא קרה לי. חלמתי שואה, חלמתי סבים ניצולים, חלמתי מגירות בחדר אחורי של משרד. אמיר הצליח להכניס את השואה לחיים האמיתיים של הדמויות בספר, ממש כמו שהם החיים האמיתיים שלנו כאן, במציאות.

לפני כמה זמן שודרה בטלויזיה תוכנית של 'סליחה על השאלה' שעסקה בקו העוני, ושם סופר על ידי ניצול מקרה מזעזע בו הוא גנב אוכל בשואה. בפריים טיים, בלי מגבלת גיל, שואה. בלי צנזורה. בלי אזהרה. ככה פתאום, שואה.
'שואה שלנו' הצליח להעביר את ההוויה הכל-כך ישראלית הזאת, של לפגוש שואה בכל מקום, בצורה מדהימה.

אמיר מתאר את מסע הגילוי שלו את השואה, מילדות לבגרות. ממש כמו שכולנו חווים אותה. בהתחלה זה משהו, ערפילי, וככל שגדלים היא מקבלת צורה ושמות ופרצופים ומסלולים ואתרים ומקומות וריחות ומראות. איך לאט-לאט הוא מגלה מה היא אותה שואה, ככל שהוא 'מגיע לגיל' הוא מבין יותר ומתמכר יותר. קצת כמוני?

הסיפור מתחיל באמיר הילד ונגמר ביריב הילד. באחד התיאורים של סיפורו המופלא של סבא יוסף בשואה, כשמוזכר שמו של הבן של אמיר, אמיר כותב את השורה הבאה:

"(פתאום, יריב שלי, באמצע המחנות.)"

כמה עוצמה במשפט כל כך קטן. בכיתי המון כשקראתי את המילים הספורות האלה.
אני חושב שזו העוצמה הגדולה של הספר- מעבר לסיפור המופלא, לשזירה הבלתי נתפסת של המון קצוות חוט לאריג ברור- השפה. השימוש המבריק במילים, חלקן נורא יומיומיות וחלקן ספרותיות, לפעמים בהשאלה ולפעמים בלי פילטר, ישר לפנים. השימוש הזה במילים עושה פלאים לקורא, ומוביל אותו דרך פרקים ארוכים מאוד, דרך המון דמויות, דרך זמנים מבולגנים- ומשאיר אותו מרותק. לא הצלחתי להוריד את הספר מהידיים, וכשהוא ירד- המחשבות לא הרפו. דיברתי עליו עם כל מי שהיה לידי. הוא ממכר, ואני לא יודע לאן אמשיך מכאן.

באמת, זה הספר הכי עגול שקראתי. הוא מתפתל, הוא מתערבל, הוא הולך סחור סחור סביב, ולא ממהר לשום מקום, ולא מפחד ללכת לאיבוד. אבל בסוף מגיעים לנקודה היחידה שנמצאת במרכז, שלא מרפה ולא תרפה ולנצח תישאר כאן.
שואה שלנו.

בשנה האחרונה צפיתי בעונה השניה של "שקרים קטנים גדולים". (אל תדאגו, זאת לא ביקורת טלוויזיה.)
מה שתפס אותי מאוד חזק שם, היה הבלבול שחוויתי לאורך כל העונה בין הדמות הרעה לדמות הטובה. אף פעם לא היה ברור שם מי טוב ומי רע. ולפעמים הגיבורה היתה רעה, ולפעמים האנטי-גיבורה היתה טובה. ברגע השיא של העונה, בפרק האחרון, פתאום הכל התבלבל, ולא ידעתי בעד מי אני. הלוואי ששתיהן ינצחו. הלוואי ששתיהן יפסידו.

נדמה לי שככה גם החיים. קשה מאוד להצביע על אדם רע, וקשה מאוד להצביע על אדם טוב. כולנו קצת רעים וקצת טובים. טובים עם הבזקי רוע. פועלים מתוך מניעים טובים אך בצורה רעה. הכל מבולבל.

בשנה האחרונה גם זכיתי לעבוד עם נערים בסיכון, על הרצף הפלילי בין העבירה שהם ביצעו לבין העונש שהם מרצים. ותאמינו לי, הם לא רעים. והם גם לא טובים. הם בלבול. הם גם וגם.
בדיוק כמוני.

לצערי 'וזרח הלילה' במובן הזה חוטא לאמת. נכון, הגיבור מתואר בו כמערבולת בין טוב לרע, ולעיתים שנאתי את הבחירות שלי ולעיתים הרגשתי אמפתיה כלפיו.
אבל מה שחרה לי במיוחד, היה התיאור של אבא שלו. כל כך רדוד, כל כך קל, לתאר אותו כאבא לא טוב. כמתעלל באשתו. כאיש בעייתי. כאילו אין בו צד טוב בכלל, כאילו הוא המקור לכל הבעיות של הבן שלו, הגיבור שלנו. כאילו לא יכול להיות שהוא פשוט לא מצליח להיות האבא שהוא רוצה. כאילו צריך רק לשנוא אותו.
בדיוק ההפך מהמציאות.

זה כל כך הפריע לי, שלא הצלחתי לתת לספר דירוג מצויין או טוב, למרות שאהבתי בו חלקים רבים.
אבל מה שהוריד עוד יותר את הציון של הספר בעיניי, הוא פסקה אחת, שולית לחלוטין, שלא ברור למה העורך לא הסיר אותה. מתוארת בו- בלי ספוילרים חלילה- אינטרקציה משונה ודרמטית בין הגיבור לבין חברו, אלכס. אף מילה בהמשך הספר לא מתייחסת לפסקה הזאת, לא מנסה להסביר מה ולמה זה קרה, לא מציפה את התגובות של הגיבור, לא משנה את ההחלטות שלו. כלום. התעלמות. כאילו זה נכתב בטיוטה ובטעות הוכנס לספר.
ועם כל הכבוד לסופרת, זה השאיר טעם פגום בפה. טעם של ריק.

אולי קצת כמו הספר הזה. מזעזע לעיתים, מעורר אמפתיה לעיתים, אבל ריק מאמירה או מעומק.

ביום כיפור לפני שלוש שנים עוד הייתי חייל, אי-שם בין שכם לאריאל. שובצתי באיזו עמדה עם עוד חייל, כשכל פעם מישהו אחר למעלה בעמדה בזמן שהשני נח למטה. אני, שרגיל בתפילות בבית הכנסת ביום כיפור, פתאום מצאתי את עצמי לבד.
הנה מה שכתבתי אז:

בתפילה
הייתי גם הציבור
וגם שליח הציבור.
התרתי את העבריינין להתפלל
כשהעבריין היחיד שהיה שם-
היה אני.
וגם הצדיק היחיד.
קריאות הקשר על עוד אירוע בגיזרה
התערבבו עם יונה הנביא
ועם ווידוי הגדול
וי"ג מידות ונעילה.
ומדי הירוק שהחליפו את בגדי הלבן.
מניין של חייל יחיד,
תפילת רבים של איש אחד.

(אוקטובר 2016)


השנה החלטתי לקרוא את 'תיאום כוונות', במקרה או לא במקרה, בין ראש השנה לכיפור. נדהמתי לראות עד כמה השפה שבה סבתו כותב- משקפת את החוויה שלי מיום כיפור לפני שלוש שנים.

הכל מתערבב. הצבא והקודש. קריאות הקשר ותפילת נעילה. התרגשתי לפגוש את המורכבות הזאת במילים של סבתו, באופן שהוא מספר סיפורים.

קראתי כבר כמה ספרים של סבתו, אהבתי אותם מאוד, אבל לא העזתי לגעת בתיאום כוונות. הוא צבאי מידי בשבילי. לא אהבתי להילחם אז, ואני די נמנע מלקרוא על מלחמות היום- אבל כשהתחלתי את הספר פגשתי מלחמה כמו שאף פעם לא פגשתי.

משהו מאוד פשוט, מאוד יום-יומי, אבל מאוד כואב. אולי מרוב פשטות זה כואב. לא סיפורי גבורה מטורפים, לא תכניות צבאיות מפורטות, לא דרמות ברמה הלאומית, לא וועדות חקירה ממלכתיות ולא עריפת ראשי אשמים. סיפור פשוט, נוגע ללב, אינטימי כמעט. כשקראתי את הספר פתאום הבנתי, לראשונה, איך חייל בשדה הקרב חווה מלחמה, איך המלחמה מתערבבת לו עם הפרטי.

כמו אז, ביום כיפור לפני שלוש שנים, כשהמלחמה הלא-רשמית הזאת התערבבה לי בחיים הפרטיים, בכיפור האישי שלי. ואולי שום דבר לא השתנה, אולי הפיוטים של כיפור עוד ישארו שזורים במלחמות שלנו הרבה זמן.

סבתו הפליא לכתוב מהלב שלו, וזה ניכר בכל עמוד ועמוד. סופר מעולה, ספר נהדר.

ארכיאולגיה היא כמו בלשות. תחום מאוד מעורפל. אין בה שום דבר חד משמעי. ובכל זאת, באמצעות הסקת מסקנות נבונה- ניתן להגיע איתה לאמת.
אריכאולוגיה היא הכלי המרכזי שלנו בהבנת ההיסטוריה. מאין באנו, אך נהינו מי שאנחנו, ואולי נצליח לענות על השאלה- לאן נלך?
הספר הזה מנסה להתחקות אחרי עקבותיו של דוד המלך. האמנם ארכיאולוגיה אינה מדע מדוייק עד לרמת זיהוי ספציפי של אדם ספציפי, אך הניתוח (המעולה) שנעשה בספר בנוגע לתנודות הגיאו-פוליטיות לפני שלושת אלפים שנה, מצליח להראות שימי מלכות דוד אינם רק פיקציה, או מיתוס אגדי, אלא עובדה של ממש.
גם הקורא הרגיל ימצא שהספר פונה אליו, למרות השימוש הרב בניתוח ארכיאולוגי. הספר כתוב בצורה בהירה ונעימה, מסודר לפרקים ברורים, ובונה לאט-לאט הסבר לוגי משכנע לסוגיה הכל כך גדולה- האם התנ"ך קרה באמת?
דווקא מחבר הספר, שאינו דתי, מצליח לדון בעיניים מפוקחות באמינות התנ"ך וההיסטוריה של העם היהודי בצורה מרשימה.

מומלץ לכל חובב היסטוריה באשר הוא.
אגב, מומלץ גם לחובבי בלשות. משהו במחקר הארכיאולוגי מזכיר לי מאוד חקירת רצח.. מעט מאוד עדויות, אך בניית מסקנות נכונה מובילה לתוצאה הרצויה- מציאת האשם.